הנה, כתב השו"ע [כאן] מוכר ולוקח שנתרצו לגמור המקח על פי שומת לוי, ושם אותו בסך ידוע ונמצא שיש בו אונאה, יש לו דין אונאה. וכתב הסמ"ע [ס"ק מג] אף שלכאורה לא היה צריך להיות אונאה, שהרי הסכימו לקחתו איך שיאמר לוי, מ"מ לא עדיף ממי שפירש על מנת שאין לך עלי אונאה, דיש לו עליו אונאה.
דברי השו"ע מיירי במטלטלים שיש בהם אונאה, אולם בעניננו שמיירי בקרקע, ואין אונאה לקרקעות אין המקח חוזר. אולם בנתה"מ [ס"ק יז] הקשה שהרי מדכתב המחבר שיש לו דין אונאה, משמע דבעינן דוקא שתות. והלא מבואר בסימן ר"ו [סעיף ד'] באמר ארעא זו מזבנינא לך כדשיימי ביה תלתא, ושמו שלושה, ואומר המלוה שישומו אותו ג' הבקיאין יותר, דאין שומעין לו. ומשמע, שאם ידוע שטעו, הראשונים, כולי עלמא מודו דבטל המקח, ושם מיירי בקרקע דאין בו אונאה כלל ואפ"ה חוזר בטעות.
ובסימן ק"ג [ס"ק ד] חילק הנתיבות, דבשלמא כשאמר סתם כדשיימי, כונתו עפ"י בקיאים, וכשבאו אחרים ואומרים שטעו, נתברר שהראשונים לא היו בקיאין, והוא אמר עפ"י שומת בקיאין, ולכך בטל אפילו בכל שהוא, משא"כ כשאמר על פי שומת לוי שהוא איש ידוע. ועוד אפשר לחלק, דמיירי הכא ששם אותו לוי קודם שעשו הקניין, דאז הוי כאילו מכר בעצמו בלא שומא, אבל באמת אם קיבלו קניין שימכור עפ"י שומת לוי ושם אותן לוי ונתברר שטעה אפילו בכל שהוא חוזר, דהוי קניין בטעות שהיה סבור שלוי בקי ונמצא שאינו בקי. וכן משמע בתשובת הרא"ש [המובא בציונים אות ל"ה] דכתב שמשכו על פי שומת לוי, משמע ששם אותו לוי קודם קניין המשיכה. והעיקר כתירוץ הראשון. עכת"ד.
ולפי זה בעניננו, שהשמאי שם קודם הקניין, לכו"ע המקח קיים ואין יכול לטעון מקח טעות. ולגבי השאלה אם השמאי חייב לשלם, כתב השו"ע דאם אי אפשר להחזיר האונאה, כגון שהלך המאנה לדרכו, אם לוי הוא תגר ובקי בשומא ולא קיבל שכר על השומא, פטור. ולפי זה לכאורה בעניננו שהשמאי קיבל שכר על השומא, חייב השמאי לשלם את ההפרש. אולם, עדיין צריך לעיין שהשו"ע מיירי כשהשמאי שם דבר שיש בו אונאה, אבל בקרקע שאין בו אונאה אולי אין השמאי חייב לשלם, וצ"ע. [חשוקי חמד כתובות דף צט עמוד ב].
ולענ"ד יש לחייב את השמאי מדין מזיק דהוי להיזהר טפי כפי שכתב הסמ"ע בסימן שו' [ס"ק יג] ואין לזה שייכות אם יש אונאה בקרקעות או לא, שהרי על השומא גופא קיבל מעות לשום כפי שיודע במקצועו, וכל העניין של אונאה בקרקעות שייך בין המוכר לקונה, משא"כ בשמאי שיש לדונו כמזיק, שפשע בעבודתו. ומ"מ צ"ע לדינא.
סמך על חוות דעת של שמאי שאמור לקבל תשלום לבסוף, האם נחשב לאומן בשכר
בקצות החושן [ס"ק יא] הביא תשובת הרשב"ץ [ח"ב סי' קע"ד] אודות ראובן שקנה צרור של עפרות זהב (סוג של עפר שאחרי נקיון נמצא בו זהב) מגוי והראהו לצורף אומן, ואמר לו 'ראה אם הוא זהב מזוקק או אם יש בו זיוף, אם הוא מזוקק אתן לך חצי הריוח בשכרך'. ראהו האומן ואמר לו 'נראה לי שהוא זהב מזוקק ואין בו זיוף, והכרתי זה מתוך כבדותו', וסמך עליו הלוקח וקנאו בחזקת שהוא זהב מזוקק והתיכו ונמצא נחושת, ועתה שואל מהו שיתחייב האומן כדין האומן הנוטל שכר.
והשיב התשב"ץ שהאומן פטור, שאין חיוב על אומן אלא כשהוא נוטל שכר, ואינו קרוי שכר לחייבו בתשלומין אלא כשנוטלו אפילו יש שם הפסד ונותנו לו מכיסו בשעה שמראהו לו, אבל כשלוקח מיניה וביה אין זה שכר. וכעין זה כתב הרמב"ן ז"ל בפרק איזהו נשך [ב"מ ע, א ד"ה הא דאמרינן] על עניין מעות של יתומים, ואף על פי שהוא סומך עליו אינו מתחייב כו' אבל אומן פטור. ובהג"ה שם בתשובה הנזכרת הקשה מדברי הטור [חו"מ סימן ש"ו ס"ד] שכתב גבי הטבחים שנוטלין הכרכשתות בשכרם אם יצאו כשרות, ואם יצאו טרפות אינם נוטלים כלום, ודבר זה נקרא אומן בשכר ודלא כהתשב"ץ. ונשאר בצ"ע.
אמנם, הקצות הביא הדברים הנ"ל וסיים דנראין דברי הרשב"ץ נכונים, דבאופן זה שמקבל שכרו לבסוף על צד ספק חשוב כאומן שעושה בחינם שפטור, ולא דמי לטבח אומן שנוטל כרכשתות מהכשרות, שהרי אם ישחט כראוי, ודאי שיקבל את המגיע לו, ודוקא אם קילקל הפסיד, משא"כ בנד"ד אם היה מדקדק כראוי היה רואה שאין שם אלא נחושת, ונמצא שאין לו שכר על מה שביקש ממנו לעשות, דהיינו על עצם הבדיקה. ע"ש.
