אם המלצר פשע שהניח על המגש דברים כבדים מעל יכולתו – חייב לשלם תשלום מלא, אך אם לא פשע בהנחת דברים כבדים – חייב לשלם שני שליש, ואתה תוכל לקזז לו ממשכורתו ואחר שמשלם שני שליש אתה חייב לשלם לו את שכר עבודתו של אותו ערב.
נימוק הדין
נאמר במשנה (ב"מ פב:): "המעביר חבית ממקום למקום ושברה, בין שומר חנם בין שומר שכר – ישבע". ובברייתא בגמרא מובא כי לדעת רבי יהודה שומר חינם ישבע ושומר שכר ישלם. ובגמרא (שם פג.) ביארה …
"תנו רבנן המעביר חבית לחבירו ממקום למקום ושברה, בין שומר חנם בין שומר שכר – ישבע, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שומר חנם ישבע, נושא שכר ישלם. רבי אליעזר אומר זה וזה ישבע, ותמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע".
ולהלכה כתבו כל הפוסקים לחלק בין שומר חינם לשומר שכר וכדעת רבי יהודה. וסברת החילוק ביארה הגמרא (פד.) שאדם שנתקל עם חפץ חבירו ונפל אינו נחשב כאנוס, אלא נחשב כגניבה ואבדה, ואם כן שומר שכר חייב ושומר חינם פטור, אלא שמכל מקום תיקנו חכמים לפטור את שומר שכר על ידי שבועה שלא פשע, שאם לא תפטרנו בשבועה – אין לך אדם המעביר חבית לחבירו ממקום למקום. אך שומר חינם פטור מן הדין, היות ונתקל אינו פושע.
מעביר חבית שלא במקום מדרון ונתקל
ונחלקו הפוסקים האם התקנת חכמים לפטור את המעביר בשבועה – נאמרה דוקא במעביר חבית במקום מדרון, או אפילו במעביר חבית שלא במקום מדרון. הטור (סי' שד ס"א) כתב שדוקא מעביר במקום מדרון פטור בשבועה, אך במקום מישור חייב לשלם [אלא אם כן הוא עני, שיש לנהוג עמו לפנים משורת הדין], ואילו הרמב"ם (פ"ג משכירות ה"ב), הרי"ף (ב"מ נא. מדפי הרי"ף) והרא"ש (ב"מ פ"ו סי' יט) לא חילקו, ומשמע מסתימת דבריהם שאף במקום מישור נאמרה התקנה לפטור את המעביר בשבועה.
והסמ"ע (סי' שד ס"ק א) הקשה שמפשטות דברי הגמרא שם מבואר כדברי הטור שחילק בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון. וביאר הדרישה (שם) שהראשונים שלא חילקו בין מקום מדרון לשלא במקום מדון, למדו זאת מהגמרא. וזה לשונו: "מדתמה רבי אליעזר עליהם ואמר שלא במקום מדרון מאי איכא למימר, שמע מינה דרבי מאיר ורבי יהודה דפטרי שומר חנם, איירי אפילו שלא במקום מדרון וקיימא לן כוותייהו".
וכך משמע מסתימת השולחן ערוך (סי' שד ס"א) שהעתיק לשונו של הרמב"ם ולא חילק בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון.
אמנם, הערוך השולחן (סי' שד ס"ג) כתב שלדעתו הדבר ברור שלא נחלקו הראשונים בדינו של הטור, והכל מודים שיש לחלק בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון, והפוסקים לא הזכירו חילוק זה, מפני פשיטות הדבר, שהרי כאשר הולך שלא במקום מדרון, בהכרח שנתקל מחמת פשיעתו, שלא הלך כדרך בני אדם, ופשוט שאינו אנוס וחייב. ודוקא כאשר נתקל בדבר חיצוני כגון אבן או עץ או מדרון – נחשב אנוס, ויש לפוטרו בשבועה, אך כאשר נתקל בעצמו שלא הלך כדרך בני אדם – חייב לשלם.
מחלוקת נוספת נחלקו הפוסקים בדין מעביר חבית ממקום למקום, האם בכלל התקנה לפטור את השומר בשבועה – נאמר גם שיקבל המעביר את שכר עבודתו, או שמא אין העובד מקבל שכר עבודתו. הסמ"ע (שם ס"ק ג) כתב שבכלל התקנה שיקבל שכרו, ואילו הט"ז (שם ס"א) כתב שאין זה בכלל התקנה ואינו מקבל שכרו.
הדין למעשה – חייב לשלם שני שליש
ולפי האמור עולה בנידון , אם היה עובד בחינם – יש לפוטרו מן הדין, היות ונתקל לאו פושע. אך אם עובד בשכר, חייב מן הדין, אלא שמתקנת חכמים פטור בשבועה.
ולפי זה בזמנינו שאין נשבעים [היות וכולנו חשודים] – יש לחייבו שני שליש, וכפי שכתב הפתחי תשובה (סי' יב ס"ק ג) בשם השבות יעקב (סי' קמה).
ואחר שהמלצר ישלם שני שליש מהנזק – יוכל לתבוע את שכר עבודתו מבעל האולם, היות ובתשלום זה החזיר לו את ההפסד. ויפחית מהשני שליש את שכרו המגיע לו. .
ואף שהמלצר נתקל בעצמו ופשע שלא הלך כדרך בני אדם – יכול לטעון 'קים לי' כדעת הרמב"ם הרי"ף והרא"ש, וכפירוש הסמ"ע והש"ך בדבריהם, שאדם שנתקל בעצמו גם כן פטור בשבועה, ולא ישלם סכום מלא.
והנה דין זה שביארנו עתה, הוא דוקא כאשר עבד אצל חבירו ואין לו ביטוח, אך כאשר יש ביטוח- חייב לשלם מלא, שנחשב שעל דעת כן הזמין אותו להתחייב בכל הנזקים.
וגבי מוביל תבניות ביצים, יש לחלק בין אם הוביל תבנית אחת או שתים, שבזה חייב לשלם את כל נזקו, וכמו שכתב הנתיבות המשפט (סי' שד ס"ק א) שבנושא דבר קל לא תיקנו חכמים לפוטרו בשבועה, ודינו כפושע שחייב.
וגבי מלצר שהפיל תכולת מגש, יש לחלק אם היו במגש דברים קלים, שבזה חייב לשלם תשלום מלא, וכדברי הנתה"מ אך אם היו בו דברים כבדים ישלם שני שליש, אולם במקום שפשע והניח דברים כבדים מעל יכולתו – חייב לשלם תשלום מלא.
