משעה שמל לשם גירות יצא הגר מכלל עכו"ם, ואומנם לכלל ישראל לא יכנס עד שימול, מכל מקום אינו בגדר גוי ששבת חייב מיתה. לכן אם ירצה הגר לשמור את השבת כדת וכהלכה הרשות בידו.
מקורות:
בגמרא יבמות דף מ"ו ע"א תנו רבנן: "גר שמל ולא טבל, רבי אליעזר אומר, הרי זה גר, שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו. פירש רש"י, בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני השכינה. טבל ולא מל, רבי יהושע אומר, הרי זה גר, שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו פירש רש"י: נשותיהם שטבלו כדמפרש לקמן, דאם לא טבלו במה נכנסו תחת כנפי שכינה. וחכמים אומרים, טבל ולא מל, מל ולא טבל, אין גר, עד שימול ויטבול". ומסקנת הגמרא שם ע"ב: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. והקשו בגמ, פשיטא הרי יחיד ורבים הלכה כרבים. ומתרצים מאן חכמים, רבי יוסי", עכ"ד הגמ.
מכאן שמילה וטבילה הם תנאי מעכב בסדר הגירות ואין בקבלת מצוות עם מילה או עם טבילה לבד בכדי להפוך את הגוי להיות חלק מכלל ישראל כדי שיחול עליו קדושת ישראל, עד שימול ויטבול.
וכך נפסקה ההלכה בכל הפוסקים, וכך הוא לשון הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות איסורי ביאה (הלכה ו): "גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול".
ונחלקו הראשונים בדעת חכמים ורבי יהושע מה דינו של שמל ולא טבל, דעת תוס ביבמות דף מ"ו (ע"א ד"ה כי פליגי) שדינו כגוי לכל דבריו עד שיטבול, וכן העלה בספר זכר יצחק (סימן כ"ט) בשיטת הרמב"ם. אולם דעת הריטב"א (שם דף ע"א) והרשב"א שמכיון שמילתו חשובה מילה, אין שם עכו"ם עליו.
ותמה בספר קהילות יעקב (יבמות סימן ל"א) על דעת הרשב"א והריטב"א מגמ ברכות דף מ"ז ע"ב דשם איתא: "והנכרי אין מזמנין עליו. ומקשינן, פשיטא. ומתרצי, הכא במאי עסקינן בגר שמל ולא טבל, דאמר רבי זירא אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, וכמה דלא טבל נכרי הוא". הרי מפורש שדינו של גר שמל ולא טבל כנכרי.
והגאון רבי מרדכי טולידאנו אב"ד ירושלים בעל מחב"ס מעשה בית דין (במאמרו המובא בקובץ שורת הדין ח"ז עמוד רנ"ב) כתב לתרץ דעתם על פי מה שעמד הג"ר אברהם דובער כהנא שפירא אב"ד קובנא בספרו דבר אברהם (ח"ב סימן כ"ה) להקשות איך מברכים במילת גר לשון: "וציוונו", והרי מילת גר אינה מצוה, אלא רק הכשר להכניסו ליהדות על ידי הטבילה כדי שלא יהיה בגדר טובל ושרץ בידו. ומתרץ שבמילת גר יש שני ענינים. א, מילה מצד גירות. ב, מילה כדי לקיים את מצות מילה. והביא ראיה מהא דגוי שמל ואחר כך בא להתגייר דבעי הטפת דם ברית מה שאין כן גר שבא להתגייר ומל ולא טבל שאינו צריך הטפת דם ברית, הא בהכרח דבמילתו קיים כבר מצות מילה חוץ מצד מילת גירות, ולכן מברך וציוונו מצד מצות מילה.
וכתב ולפי"ז נראה דהגדר בגר שמל ולא טבל דבמילתו איכא מילה מצד מילה, ומה שעכשיו עדיין עכו"ם הוא, משום דלגיור בעי מילה וטבילה, ולכן לא הוי גר, אולם מילתו היא מילה מצד מצות מילה ולא מצד גירות. וזהו כנראה כוונת הריטב"א דנקרא עכו"ם ומאידך מילתו מילה.
וכעין זה כתב בספר זכר יצחק (שם) דבמעשה הגירות יש שתי דרגות. א, כניסה לזרע אברהם. ב. כניסה לקדושת ישראל. וכניסה לזרע אברהם היא המילה. וטבילה באה כדי להחיל עליו קדושת ישראל.
וכך הביא הגר"מ טולידאנו בשם חמיו הגר"ע יוסף שההגדרה בגר שמל ולא טבל הוא שיצא מכלל גוי ולכלל יהודי לא נכנס. וסיים שכך הביא לזה סייעתא הג"ר דוד כהן ראש ישיבת חברון מתשובת הרדב"ז (ח"ז סימן תתקי"ז (תע"ט)) שנשאל אם גר שמל ולא טבל עושה במגעו היין נסך ואם מזמנים עליו ואם מצטרף לעשרה. וכתב, שיצא מכלל עכו"ם שמצוה להחיותו ואין מגעו ביין מטמא אבל לכלל ישראל לא בא עד שיטבול. וכן העלה הגרב"צ רבינוביץ מביאלא בספרו מבשר טוב (גירות סימן ט"ו). ובזה מיושבים דברי הריטב"א עם דברי הגמ בברכות דף מ"ז ע"ב, שאף שמועילה לו טבילתו, מכל מקום אינו חשוב עדיין ישראל לענין זה שמזמנין עליו.
וכך יש לדקדק כן מלשון הגמ דנקטו לשון: "וכמה דלא טבל נכרי הוא", הרי נקטו לשון: "נכרי", ונוכרי אינו שם המיוחד רק לעכו"ם, אלא הוא שם כינוי לכל מי שאינו יהודי כשר, ובפשטות חל כינוי זה גם על אותו שיצא מכלל עכו"ם שעדיין לא נכנס לדת ישראל.
ועל פי זה יתבאר שמותר לגר שמל ולא טבל לשבות בשבת, כי איסור שביתת גוי בשבת שייך רק בגוי עובד כוכבים, וכך העלה בשו"ת בנין ציון (ח"א סימן צ"א וסימן קכ"ו) שאף שלא נכנס לכלל ישראל עד שימול ויטבול, מכל מקום משעה שנכנס לברית מילה כבר נבדל מכלל בן נח ועל כן אין עליו עוד מצות יום ולילה לא ישבותו של בן נח לאסרו בשביתה.
וכך דייק בספר שו"ת ציץ הקודש (ח"א סימן ל"ד אות ד) מדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות (דף ע"א) שכתב שעל ידי מילתו לשם יהדות כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאין צריך אלא טבילה, ע"ש. וכן כתב בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קט"ז וחלק יו"ד סימן ש) דמל ולא טבל "אם כי בשם ישראל לא יכונה, מכל מקום בחד צד הוא כישראל". ועיין בשו"ת ביכורי יעקב להגרי"ח זריהן זצ"ל (סימן ד) שהביא שכך דעת רבים מרבותינו האחרונים.
ובשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן שנ"א) העלה צד היתר נוסף, לפי שכך מצינו שנצטווו בני ישראל על השבת עוד בהיותם במרה קודם שטבלו, שנאמר (שמות פרק ט"ו פסוק כ"ה): "שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו", והיה זה לאחר שמלו קודם שטבלו ביום מתן תורה כדאיתא בזהר פרשת בא, יעו"ש. ועוד עיין בזה בספר תורת רבינו שמואל סלאנט (סימן ל"א).
ובשו"ת בצל החכמה (ח"ד סימן קס"ז) כתב: "בגוף דין זה אם מותר אותו שמל לשם גירות ולא טבל בשמירת שבת, תמה אני על כל הגאונים הדנים בזה איך לא הזכירו בזה דברי התוס ישנים (יבמות דף מ"ח ע"ב ד"ה זה גר תושב) שכתבו וז"ל: "ותימה דאמרינן עכו"ם ששבת חייב. ויש לומר דזה כיון שדעתו להתגייר עצמו מצי לשבות", עכ"ל. הרי מפורש דכל שדעתו להתגייר מותר לשבות. ואם כי התוס (שם ד"ה זה גר תושב) הקשו גם כן כקושיית התוס ישנים הנ"ל ולא תירצו כהנ"ל ומוכח דפליגי וסבירא ליה דגם בדעתו להתגייר אינו רשאי לשבות, נראה דהיינו דוקא בדעתו להתגייר אבל עדיין לא נימול שלא נעשה עדיין שום מעשה להתגיירותו, אבל דעתו להתגייר וגם נימול כבר לשם גירות נראה שגם התוס מודו שלא להפליג המחלוקת", עכ"ל. ועיין בספר באר שרים להג"ר אברהם יפה שלזינגר (ח"ו סימן כ"ט אות ב) שפסק לפי"ז שגר שמל עצמו בשבת אינו גר, כי נתחייב בשמירת שבת מיד כאשר השלים בדעתו להתגייר.
