אם יכול בנקל להשיג מאכלים אלו עם הכשר מהודר עדיף טפי ותע"ב ג'לטין העשוי מעצמות של בהמות טמאות
מבואר ברמ"א [עפ"י דברי שבלה"ט] שהקיבה, אף שהייתה בשר ממש ואסורה מן התורה בבישול עם חלב, מ"מ, אחר שייבשה פקע ממנה שם בשר ומותר לכבוש בה חלב. ולפ"ז, דנו הפוסקים האם להתיר ג'לטין הנעשה מכל מיני עצמות של חיות טמאות ונבלות או אפילו של בהמות טהורות וכשרות להעמיד בהם מאכלי חלב. יעוין בשו"ת אחיעזר [ח"ג סימן לג]. הג'לטין נמצא בכל מיני מאכלים, כמו ג'לי ומרשמלו, וכן בכל מאכל שרוצים להקרישו [לתת מראה מוצק למאכל] משתמשים בג'לטין. ישנם כמה סוגים של ג'לטין: א. ג'לטין העשוי מעצמות של דגים. ב. מעור של דגים. ג. חומר סנטטי. ד. עצמות של בהמות טמאות שהן אסורות מן התורה. אולם, עיקר הג'לטין שדנו בו הפוסקים הוא אותו העשוי מעצמות של בהמות טמאות.
מיהו, לאור דברי הרמ"א הנ"ל אפשר לומר, דאע"פ שהם באים מבהמות טמאות, כיון שהעצמות האלו יבשות הן, וכך דרך עשייתם, מייבשים אותם ואח"כ טוחנים ומערבים אותם עם כל מיני חומרים כדי שיבטלו מהם טעם בשר, א"כ פקע מהם דין בשר טמא ומותרים לגמרי לכאורה, אלא שיש צד לחלק, בשר כשר שייבש פקע שם בשר ממנו ניחא, שאין עליו שם איסור אלא שם בשר, וכבר אזל טעמו וריחו [כ"כ בשו"ת אחיעזר שם], משא"כ עצמות של בהמה טמאה שייבשו, אין כאן טעם בשר, אמנם מי אמר שאין כאן איסור של בהמה טמאה, שמא כאשר התורה אסרה בהמה טמאה, היא אסרה גם מה שיוצא ממנה, דהא קיי"ל כל היוצא מן הטמא, טמא.
מיהו, הש"ך בסימן קג' [ס"ק ב'] נחלק עם הפר"ח גבי דבר מאכל שאינו נותן טעם לא לשבח ולא לפגם מה דינו. דעת הש"ך שאם המאכל בא מדבר איסור, הרי הוא עומד באיסורו עד שיתבטל בששים, והביא ראיה מגיד הנשה שאף שהוא יבש ללא טעם וריח אסור מן התורה. ואילו הפר"ח סובר דשאני גיד הנשה שהתורה בפירוש אסרה אותו אע"פ שהוא כעץ, משא"כ שאר איסורים כל שייבשו וחזרו כעץ מותר מן התורה לאוכלם, וכ"פ בספר מנחת כהן [ח"א' פרק י'].
ובשו"ת קול אליהו ג"כ הכריע כהפר"ח, ומצא כתב יד מהאור זרוע שחילק כדברי הפר"ח, והוסיף שאילו הש"ך היה רואה דברי האור זרוע היה חוזר בו. עוד יש לומר שכיון שעצמות אלו עברו תהליך טחינה וייבוש עם חומרים כימיקלים יש לומר פנים חדשות באו לכאן. ויש כמה היתרים שהובאו באריכות ביביע אומר [ח"ח סימן יא'] ובתפילה לשמעון [יו"ד סימן ג'] ואין כאן מקום להאריך.
לדינא מותר להשתמש בהם להקריש את המאכל, ומ"מ אם יכול בנקל להשיג מאכלים אלו עם הכשר מהודר עדיף טפי ותע"ב. ואותו ג'לטין העשוי מחומר סינטטי אין בו שום בעיה הלכתית וכדאי לכתחילה להשתמש בו מאשר הג'לטין הנ"ל. ויעוין לעיל בסעיף ג' מה שכתבנו לענין ג'לטין העשוי מעור הדגים שמעמידים בו מאכלי חלב.
צבע מאכל העשוי מתולעים מיובשים
הפת"ש [ס"ק כ] הביא תשובת תפארת צבי [יו"ד סימן ע"ג] שכתב אודות תולעים אדומים שמייבשים אותם וצובעים בהם משקה יי"ש דמותר ג"כ מטעם הנזכר לעיל ברמ"א, וציין דאע"פ שהנודע ביהודה [סימן כו] כתב לחלק בזה בין דבר שחל עליו תורת איסור מעיקרא, לדין הקיבה שהיא משחיטה כשרה וכו', וכדמוכח מדר' יוחנן בבכורות [כג ב], ואף שהתוס' שם כתבו לחלק בין איסור לטומאה, מ"מ יש לפרש דבריהם בענין אחר וכו'. ולדינא סיים דדברי הנוב"י דחוקים בפשט דברי התוס' וכו', ועכ"פ בנתייבש שאין בו טעם כלל אין לאסור, ולא דמי לדבר הפגום בלבד, והילכך בנ"ד אין בו איסור כלל. עכת"ד.
וע' בספר שיורי ברכה [יו"ד סימן פז] כתב דמהדין של עור הקיבה שנתייבש התיר הרב שבות יעקב [ח"ב סימן ע'] דם תיש שנקרש ונתייבש שנוהגים לאכלו אפילו חולה שאין בו סכנה, והליץ טוב על המנהג, דכיון דנתייבש מאד עד שנעשה כעץ ואין בו לחלוחית, אין בו איסור כלל, כדינו של הרב שבלי הלקט שכתב הרמ"א. ע"ש.
ומטעם זה התיר הרב לחם הפנים מי שהכניס ראש אצבעו בעין בהמה לרפואה ונתייבש מאוד ומפקנא לית ליה, על כן שלח אצבע בכלי חלב רותח, ולא היה ס', ומותר החלב, דעור העין היה יבש מאד כעץ. ע"ש.
איסור שנתייבש ונעשה כעץ
בהערות על ספר שיורי ברכה [שם הערה א] ציין לדברי הנודע ביהודה, המובא בפת"ש [ס"ק כא], האומר שדבר שחל עליו שם איסור לא נפקע איסורו משום שנתייבש, ודוקא בשר בחלב התיר שבלי הלקט, דכל שנתייבש העור קודם שנתנוהו בחלב לא חל עליה שם איסור כלל. ע"ש.
ובאחרונים דנו בדבריו, מימינים ומשמאילים. והנה נדפס לא מכבר שבלי הלקט ח"ב, ושם בסימן ל"ד [ד' קט"ו ע"ב – קי"ז ע"א] מבואר להדיא שדעתו שגם בעור של נבילה שנתייבש ונעשה כעץ מותר להעמיד בו, ומאי דתנן אין מעמידין בעור קיבת נבילה היינו משום שהגוים אינם מייבשים את העור וכו'. ע"ש.
האם מותר לכתחילה לייבש דבר אסור על מנת להתירו
עוד כתב בהערות [שם] דיש לעיין אם יש ללמוד מקיבה שייבשה להתיר לגרום לבשר או דם להקרש על ידי חום וכדו'. ראיתי בספר יד נאמן להחכם ר"ש מירנאדה [דף מ"ז ע"ב], שכתב וז"ל: ודע כלל גדול, שכל איסור שאנו מתירין אותו משום שהוא כעפר וכו', צריך שלא יהיה עליו שמו הראשון שהיה לו, ושיעשה הוא עצמו מחמת עיפוש והפסד צורתו עפר או פירשא, ולא שהביאוהו בני אדם לכך על ידי מלאכה (תחבולה) או בישול, משום שאין דבר בעולם שלובש צורה חדשה אלא אם כן הפסיד תחילה צורתו הראשונה. עכ"ל.
כלומר דוקא עיפוש וקלקול טבעי הוא שמבטל ומפקיע את המציאות הקודמת, אבל קלקול שנעשה על ידי אדם בצורה מבוקרת לצרכו ורצונו לא מבטל את השם הראשון, דהאדם מטה אותו כרצונו, אבל השם הטבעי האמיתי לא משתנה בזה. וע"ש שהאריך בענין המוס"ק והטאריק"א וכו' מפי רופאים וטבעיים. וע"ע רדב"ז [סי' תתק"ט], ומהרש"ם [ח"ג סי' רל"ג]. ויתכן שלזה גם הנו"ב מודה דשרי, ולא כיון השבלי הלקט להתיר אלא בכהאי גוונא דהוי ממש כמציאות חדשה. וצ"ע. ע"כ.
ולא זכיתי להבין את הכלל הנ"ל, ממה נפשך, אם כל הטעם הוא דכיון דייבש אזל ממנו כל לחלוחית ומותר, מה לי שהתייבש בעצמו מה לי שבני אדם ייבשו אותו בצורה מבוקרת דזיל בתר טעמא, סו"ס אין בו לחלוחית, ואם זה ענין של כעין 'גזירת הכתוב', אין להתיר גם שייבש מעצמו. ומוכח מדברי היביע אומר הנ"ל [ח"ח] גבי היתר הג'לטין דלא סבירא ליה האי כללא שהרי כל עשיית הג'לטין היא שבני אדם לוקחים עצמות של בהמות טמאות ושורפים אותם וטוחנים ומוספים כל מיני כימקלים עד שיוצרים את הג'לטין ואפילו הכי רבו המתירים בדבר. וצ"ע.
