השאלה כאן היא בכסף שאין בו סימן וממילא אדם מתייאש, וכן עשוי הוא למשמש בכיסו בכל שעה (דאילו בדבר שיש בו סימן או יודע ממי נפל, חייב להכריז או להחזיר כמבואר בפוסקים. וכ"פ בכה"ח סי' קנא ס"ק ז). והנה כתב המ"ב (סי' קנד ס"ק נט) בשם המ"א (שם ס"ק כג) שאדם המוצא מעות בבית הכנסת, הרי אלו שלו, ולא אמרינן דיקנה החצר להקדש, דחצר קונה מטעם יד (דהיינו שנחשבת כידו של הקונה) ואין יד להקדש (וע"ש שהביא ראשונים דפליגי בזה). וה"ה בכל זה כמובן לבית המדרש. והן אמת שיש להוסיף שדעת הרמב"ם (הל' גזילה ואבידה פט"ז ה"ד) והרא"ש (בבא מציעא פ"ב סי' י) שבמקום שרבים מצויים שם, לא שייך לקנות בקנין חצר אפילו אם עומד שם, כיון שאינו יודע מהאבידה. וכ"כ הש"ך (חו"מ סי' רס ס"ק יח) בשם הראב"ן ועוד. ועוד שהמרדכי (ב"מ סי' רנט) סובר שאין חצר קונה כלל באבידה אלא בהפקר, ע"ש. ולא שנא אם מצא בחצר בית הכנסת או בבית הכנסת גופא כמבואר בפרי מגדים (א"א סי' קנד ס"ק כג). וכ"פ כה"ח (סי' קנא ס"ק ז). וכ"כ להלכה הגאון הרב בן איש חי (ש"ש פ' כי תבוא אות ה). וכ"כ בשו"ת אגרות משה (ח"ד סי' כג אות יד), ובשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' שח אות א). ולכן להלכה, הכסף שייך למוצאו ולא לגבאי וכיוצ"ב [וכמובן המוצא דבר שיש בו סימן בחצר בית הכנסת או בבית הכנסת או יודע ממי נפל, חייב להכריז או להחזיר כמבואר בפוסקים, וכ"כ בכה"ח (סי' קנא ס"ק ז)].
