מעיקר הדין אתה רשאי ליטול את הארנק לעצמך ואינך חייב להכריז עליו ולהשיבו על פי סימנים, משום שיש לתלות שהמאבד התייאש שיתלה שמצאו אדם שאינו שומר תורה ומצוות ולא יכריז עליו. ועוד שלדעת פוסקים רבים החילוניים המצויים בזמנינו אינם נידונים כתינוקות שנשבו ואין חובת השבה באבדתם. אכן, יש מן הפוסקים שכתבו שיש חובת השבה באבדת אנשים חילוניים וחילקו בין חובת השבה של אבדת כספים שבהם המאבד מתייאש היות והם אינם רגילים להשיב, לחובת השבה באבדת חפצים, שבהם אינו מתייאש שפעמים הם משיבים. ומכל מקום המשיב ארנק זה לקדש את ה' – הרי זה משובח. ובאופן שהגיע יהודי שומר תורה ומצוות ומסר סימנים – יש להשיבו לו לפנים משורת הדין. ובאופן שעלול להיות חילול ה' אם לא ישיבו – חייב מעיקר הדין להשיב נימוק הדין:
ומקור דין זה בגמרא בעבודה זרה (כו:), שם שנה רבי אבהו לרבי יוחנן שהמינין [כמרים של עבודה זרה] והמסורות [המלשינים על חבריהם אצל הגוים] והמומרים [העוברים עברות מסוימות בדרך קבע] – מורידים אותם לבור על מנת שימותו ואין מעלים אותם להצילם אם נפלו לשם.
ושאל רבי יוחנן את רבי אבהו, מדוע מורידים אנשים אלו לבור, הרי בתורה נאמר 'לכל אבידת אחיך' – לרבות את המומר, ומבואר שאף מומר בכלל אחיך הוא, והיות ומצווים להחזיר את אבדתו אין להורידם לבור שימותו. ומתרץ רבי אבהו שיש למחוק מהברייתא את תיבת מומרים ובאמת אין מורידים מומרים לבור.
ובגמרא זו מבואר שקיימת חובת השבת אבדה באבדה של מומר והרי הוא בכלל אחיך.
וכן פסק הרמב"ם (פי"א מגזלה ואבדה ה"ב) וזה לשונו: 'אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון וכיוצא בו – מצוה להשיב אבידתו'. וכן כתב השולחן ערוך (סי' רסו ס"ב): 'חייב להחזיר אבידת ישראל, אפילו היה בעל האבדה רשע ואוכל נבילה לתיאבון'.
אלא שמכל מקום, כתבו הרמב"ם והשולחן ערוך שכל חובת השבה במומר, היא דוקא ברשע לתיאבון, אך רשע האוכל נבילות להכעיס – דינו כאפיקורס גמור, ואסור להחזיר אבדתו. וכמו כן כתבו שם שהמחלל שבת בפרהסיא – דינו כמומר להכעיס ואין מחזירים אבדתו.
על פי זה היה נראה לומר בנידון דידן, שהיות ורוב האנשים שבתחנה מרכזית הינם מחללי שבת בפרהסיא – דינם כעובדי כוכבים ואין מכריזים על אבדתם.
האם חילונים המצויים בזמנינו נכללים בגדר 'אחיך'
אכן דנו הפוסקים אם אותם יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות בזמנינו – הרי הם בכלל אחיך או לא.
ובדין זה מצינו בסתירה ברמב"ם, שבספרו היד החזקה (פ"ג מממרים ה"ג) כתב שאותם אנשים שגדלו אצל הורים שאינם מאמינים בה' – דינם כתינוקות שנשבו ולא יצאו מכלל ישראל.
וזה לשונו: 'במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס, וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו, ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות, שהרי הוא כאנוס, ואף על פי ששמע אחר כך שהוא יהודי וראה היהודים ודתם – הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם'.
וכן מבואר ביד החזקה (פ"ד משחיטה הט"ז) שהתיר את שחיטת הצדוקים והבייתוסים [כאשר ישראל עומד על גבם] ולא דנם כאפיקורסים והכופרים בתורה ששחיטתן פסולה כשחיטת העובד כוכבים.
ומאידך בפירוש המשניות (חולין פ"א) מבואר ברמב"ם שדינם של אנשים אלו כגויים וזה לשונו (על פי גירסת שו"ת גינת ורדים כלל ג סי' א): ודע שמסורת בידינו מרבותינו ז"ל בקבלת דברים מרבים, שזמנינו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות, אין זה אלא בישראל שעושים עבירה מיתה. אבל אפיקורסים והצדוקים והבייתוסים, כפי רוב רעותיהם הורגים לכתחילה, כדי שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה, וכבר יצא מזה הלכה למעשה אנשים הרבה בארצות המערב כולם'.
ומבואר בדבריו כי אותם האפיקורסים והצדוקים אף שלמדו הנהגתם הרעה מאבותיהם מותר להורגם כדין מומרים שמורידים ולא מעלים וסותר את דבריו ביד החזקה.
וביישוב סתירה זו, מצינו שני דרכים באחרונים:
א. הרדב"ז (פ"ג ממרים ה"ג; שו"ת ח"א סי' תשצו) יישב את הסתירה ברמב"ם שכל דבריו שבני הטועים נחשבים כתינוקות שנשבו הוא דוקא שלא התרו בהם, אבל אותם המצויים בינינו [בזמן הרדב"ז] מצוה להורידן, שהרי בכל יום אנו מחזירין אותם למוטב ומושכין אותם להאמין תורה שבעל פה והם מחרפין ומגדפין את בעלי הקבלה ואין לדון את אלו בכלל אנוסים, אלא כופרים בתורה שבעל פה'. ע"כ דבריו.
וכן נקט כחילוק זה בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' לז) בין אם התרו בהם או לא התרו בהם, ושם כתב שכאשר הם יודעים שבאו מזרע ישראל – הרי זו סיבה להחשיבם כגויים.
ב. בשו"ת גינת ורדים (כלל ב סי' לא) יישב את הסתירה ברמב"ם, שיש לחלק בין אם הם מתנהגים עמנו ביושר ותמימות ויסורו מהם עקשות פה ולזות שפתים שבזה הם קרובים לתשובה ודינם כישראל, אך אם אינם מתנהגים עמנו באופן זה – דינם כגויים.
ועל פי דבריהם היה נראה כי אותם שאינם שומרי תורה ומצוות המצויים בזמנינו – אין לדונם כתינוקות שנשבו, שהיות ושמעו רבות על ההכרח לקיים תורה ומצוות ובכל זאת אינם חוזרים אלא מחרפים ומגדפים את התורה – דינם כגויים.
מחלוקת הפוסקים בדין צדוקים ובייתוסים שהתחנכו מקטנותם על כפירה בה'
ומצינו שנחלקו השולחן ערוך והש"ך בדין זה, שבשולחן ערוך (יו"ד סי' קנט ס"ה) נקט כדברי הרמב"ם ביד החזקה [וכן כדבריו בפירוש המשניות על פי הגירסא שלפנינו ועל פי הגירסה שהיתה לבית יוסף] ולכך אסור להלוות לקראים בריבית היות ויש לדונם כישראל.
ומאידך הש"ך (שם ס"ק ו) התיר להלוות לקראים בריבית, וכן הביא מהמהרש"ל שדין הקראים כדין גויים ומבואר שדן את אותם שהתחנכו מקטנות על כפירה בה' כגויים גמורים [ובנקודת הכסף (שם) הוסיף שכדברי השולחן ערוך משמע ברמב"ם בהלכות ממרים אך למעשה סיים בצ"ע לדינא].
דעת החזון איש בדינם של חילוניים המצויים בזמנינו
ובחזון איש (יו"ד סי' א ס"ק ו) נראה שאותם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות בזמנינו – הרי הם בכלל ישראל, וזה לשונו: "אותן שאבותיו פרשו מדרכי ציבור והוא נתגדל ללא תורה, דינו כישראל לכל דבר, ונמי צריך למוד שיעור ידיעתו אי לא חשיב מזיד".
ומבואר בדבריו כי אותם שהתחנכו מקטנותם לחיים שאינם על פי התורה – דינם כישראל לכל דבריהם.
אכן, נראה כי אין הכרח לומר כן בדעת החזון איש, שהרי בחזון איש (שם; עירובין סי' פז ס"ק יד) כתב הגדרה נוספת בדין זה, וזה לשונו: "תינוק שנשבה בין הנכרים – דינו כישראל ושחיטתו מותרת, שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב לא יזיד לבלתי שב, אמנם אחר שהשתדלו עמו והוא מזיד וממאן לשוב – דינו כמומר".
ועל פי הגדרה זו, יש לדון האם החילונים המצויים בינינו ישובו בתשובה כאשר יודיעום והשתדלו עמהם כשיעור ההשתדלות, ועל פי המציאות שיש בזמנינו שישנם ארגוני תשובה רבים המשיבים אלפים מישראל לאביהם שבשמים, אותם שלא שבו בתשובה, יתכן שלא ישובו על ידי השתדלויות של הארגון.
דעת הפוסקים שדין חילונים המצויים בינינו – אינם כתינוקות שנשבו
ובקובץ ישורון (חי"ב תשס"ג עמוד תקסה) כתב הג"ר מנחם אדלר שליט"א קיבץ את דעתם של גדולי הפוסקים מהם מבואר שדין החילוניים המצויים בזמנינו – אינם כתינוקות שנשבו, ונעתיק את דבריו שם:
א. בשו"ת אגרות שמעון (אבה"ע ח"ד סי' נט) כתב: 'אין להחשיבם כלל כתינוק שנשבה מאחר שרואין הרבה שומרי תורה ומצוות, וגם עיין ברדב"ז שסובר שכמעט ליכא דבר כזה'.
וכן כתב עוד האגרות שמעון (או"ח ח"ה כח, כב): "אף שאינו שוגג ממש דאף שאביו חינכו לרשעתו וכפירתו, הא על כל פנים ידע וראה משמורי תורה ומצוות ויודע שאיכא גדולים ובעלי דעת וחכמה יותר מאביו".
ב. כן מבואר בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' ד אות י) שכתב: "ראוי שלא לצרף למנין ולכל דבר שבקדושה את המחלל שבת בפרהסיא".
וכתב הג"ר אביגדור נבנצאל (בשנת תש"נ) בשם הגרש"ז, וזה לשונו: "שמעתי מאדמו"ר הגרשז"א שליט"א שהוא דן החילונים בימינו (פרט לתינוקות שנשבו ממש כעולי רוסיה) כמזידים ולא כתינוקות שנשבו".
ג. כן הורה הגרי"ש אלישיב לרבים לדונם שלא כתינוקות שנשבו.
ד. כן מבואר בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' קצח) לדונם כגויים וזה לשונו:
"בעוונותינו הרבים כן הוא בזמנינו שרוב החינוך החילוני הוא להכחיש תורה שבעל פה ומפרשים מסורת המקרא נגד חז"ל, על כן קשה ליתן להם ממש דין תינוק שנשבה אף על פי שבודאי אנוסים הם על ידי החינוך הרע שנותנים להם".
ה. וכן כתב הגר"נ קרליץ במכתבו (סוף ספר כבוד והידור) וזה לשונו: "חילוני רגיל בארץ ישראל אינו תינוק שנשבה".
ולפי דעת פוסקים אלו, המוצא אבדה בתחנה מרכזית בירושלים – רשאי ליטלה לעצמו וכדין אבדה הנמצאת בעיר שרובה עובדי כוכבים שמותרת למוצאה.
דעת הפוסקים שדין חילונים המצויים בינינו כתינוקות שנשבו
אכן בספר השבת אבדה כהלכה (פ"ב ס"ח) הביא בשם הגר"מ פיינשטין (קונטרס השבת אבידה), הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ שקיימת חובת השבה אף באבדה של אנשים שאינם שומרי תורה ומצות המצויים בזמנינו [וצ"ע בשמועות הסותרות שיש בין גדולי הפוסקים בזה].
וכן מבואר בשו"ת יביע אומר (ח"א יו"ד סי' יא) שיש להחמיר ולדון יהודים אלו כתינוקות שנשבו ולדונם כישראל.
ולפי דעתם היה נראה לחייב את מוצא הארנק בתחנה מרכזית להכריז עליו וכדין מוצא אבדה בעיר שרובה ישראל.
שתי סברות להתיר אבדה הנמצאת בתחנה מרכזית בירושלים
אכן אף לדעת פוסקים אלו, המוצא אבדה בעיר שרובה חילונים יש להתיר ליטלה על פי שתי סברות כדלהלן:
א. היתר נטילת הארנק משום התלייה שהבעלים יתייאשו
סברא אחת על פיה יש להתיר אבדה הנמצאת בעיר שרובה חילוניים, הבאנו לעיל מספר השבת אבדה כהלכה (פ"ב ס"ח) שהיות ורוב העוברים ושבים במקום זה אינם משיבים אבדה, יש לתלות שהמאבד יתייאש.
ויש להוסיף על סברא זו, כי בודאי יש לתלות שהמאבד יתייאש מאחר ויודע ומכיר בעצמו, שאילו הוא היה רואה כזה ארנק – ודאי היה נוטלו לעצמו, ואם כן ודאי אף חבירו עשה כן.
ובשם הגרי"ש אלישיב הביא שם לחלק בין אבדת כסף לאבדת חפצים, שבאבדת כספים, היות ורגילות האנשים שאינם שומרי תורה ליטול לעצמם – המאבד מתייאש, אך באבדת חפצים היות ורבים מהם מוסרים חפצים למשטרה – חייב להשיב, שהבעלים אינו מתייאש.
ומתשובה שהשיב הגר"ש וואזנר זצ"ל (קובץ מבית לוי תשנ"ה עמוד נה) נראה שחלק על סברא זו וחייב מעיקר הדין להשיב אבדה הנמצאת בעיר שאינם שומרים תורה ומצוות, שכתב שאף אם נאמר שאינם מוגדרים כ'אחיך' לענין השבת אבדה, מסתבר שרוב האנשים בעיר זו – אינם מחללי שבת בפרהסיא, ועוד שיתכן שמחצה מהם מאמינים בה', ואם כן יש לחוש מספק להחזיר את האבדה.
ומדבריו משמע שנקט לעיקר, שאין לתלות שמסתמא יתייאשו הבעלים, אלא חייב המוצא להכריז למרות שרוב בני העיר אינם שומרי תורה ומצוות וצ"ע בזה.
ב. היתר נטילת הארנק משום שאין משיבים אבדה לרמאי
סברא נוספת על פיה יש להתיר ליטול אבדה הנמצאת בעיר שרובה חילונים, כפי שהבאנו לעיל גבי מוצא אבדה בבית החולים הדסה הר הצופים, שהיות והרבה מאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות אינם חשודים ליטול ממון שאינו שלהם – אין להשיב להם עבדה על פי סימנים.
השבת אבדה הנמצאת בעיר שרובה חילונים לקדש את ה'
ומכל מקום, כפי שביארנו לעיל גבי אבדה הנמצאת בבית החולים הדסה הר הצופים כן יהא באבדה זו – שהמכריז עליה בשביל לקדש את ה' – הרי זה משובח.
וכמו כן באופן שהגיע יהודי שומר תורה ומצוות ומסר סימנים על האבדה – טוב וישר להשיבה לו לפנים משורת הדין.
ובאופן שעלול להיות חילול ה' אם לא ישיב את האבדה – חייב מעיקר הדין להשיבה וכפי שביארנו כל זאת שם.
