בן שאביו קצב או נתן לו מעות לפני מותו האם פוחתים לו הסכום מחלק ירושתו
אומר המהר"י ווייל [סימן ק"ד הובא בסמ"ע ס"ק ג] דבין אם קצב האב לבנו נדוניה עבור חתונתו בעודו בחיים ואח"כ נפטר לבית עולמו, ובין אם האב פדה את בנו מן התפיסה קודם מותו, מנכין הכל מחלק ירושתו של אותו הבן, ואמרינן שלא התכוין האב ליתן לו סכום כסף זה מלבד מה שקצוב לבן בירושתו עם שאר אחיו. וכ"פ הגרעק״א בשם שו״ת זכרון יוסף [חו"מ סימן ז'].
לעומת זאת, הפת"ש [ס"ק ג] הביא דבספר שער משפט [סימן עט' ס"ק ב] כתב בשם תשובת שארית יוסף [סימן נה'] שחולק על המהר"י ווייל, ואומר שדוקא גבי שביה כיון דמחויב האב לפדותו לא אמרינן שבמתנה נתן לו, אבל מה שנותן האב ברצון אמרינן שמתנה היא דאל"כ למה עשה כן כו'. והוא ז"ל [שער המשפט] כתב דראיתו שם אינה ראיה מספקת אך סברתו מוכרחת, דודאי היכא דנותן לו בסתם ומת אין היורשים יכולים להוציא ממון מספק, ע"ש.
וגם בתשובת הפנים מאירות [ח"ב סוף סימן קלד'] הסכים לדברי השארית יוסף הנ"ל, ומזה הטעם פסק שם אודות אחד שציוה האב שבנו הבכור לא יטול פי שנים, ובזה הדין ברור דלא אמר כלום כמ"ש בשו"ע [סימן רפא' סעיף ד'], אך היורשים טענו שאביו אמר שנתן לבנו הבכור בערך חמש מאות ר"ט ובשביל זה ציוה שלא יטול פי שנים, ולכן רוצים לנכות לו סך הנ"ל, והבכור טוען שנתן לו הכל במתנה.
ובפת"ח [פ"ג הערה יח] הביא משמיה דהחת"ס [שעל גליון השו"ע] שכל דברי הרמ"א אמורים בבן שהיה עשיר דאז מנכים לו מחלקו בירושה, דאמרינן שאביו נתן לא המעות בהלוואה, אבל אם היה הבן עני באותה שעה אין מנכין לו כיון שהאב חייב לפדות את בנו העני, כמו שכתוב ביו"ד סימן רנב', ותולים שנתן לו בתורת צדקה, דהא כופין על הצדקה ע"ש.
ובספר אוצרות המשפט נקט דאע״ג שדעת הב״י בתשובות ובעל משפטי שמואל פליגי על המהרי״ו בזה, מ״מ העיקר כהרבים שהסכימו למהרי״ו, הלא הם, רמ״א, סמ״ע, ב״ח, ב״ש, ומהרשד״ם.
נמצא לפי כל הני פוסקים שכל סכום כסף שנתן האב לבנו מחיים קרוב למיתתו מתוך הכרח כגון שהיה צריך לפדותו וכדומה, אומדין את דעת האב אם נתן לו כסף זה כחלק מירושתו או תוספת על חלק ירושתו.
לעומת זאת כסף שנתן האב לבנו מרצונו הטוב כגון נדוניה וכדומה, ישנה מחלוקת הפוסקים האם כסף זה הוא תוספת על הירושה או חלק מן הירושה, ונפק"מ דאם תפס הבן חלק מהירושה אין מוציאין מידו, שיכול לטעון קים לי כהני פוסקים שאין המעות שקיבלתי מתחילה הם חלק מהירושה.
נתפס הבן ע"י עלילה או ע"י רוע מעשיו ופדאו אביו בכסף, האם ינכו זאת מהירושה
לאור האמור לעיל כתב ערוך השולחן דאע"ג שנתבאר דכל מה שנתן האב בחייו אין להם לנכות מהירושה, זה דוקא מה שנתן מרצון כדרך הוצאות האבות על הבנים, אבל בשביה שהוכרח לפדות אותו אמרינן דהפדהו מחלקו. וכבר למדנו בסימן רמו' דאזלינן בתר אומדנא, ואין ללמוד מדין זה לשאר דברים. וה"ה דגם אם נתפס הבן ופדאו אביו, אינו אלא כשנתפס מפני רוע מעשיו, דאז מה שהוציא עבור פדיון בנו ינכה לו מחלקו בירושה, אבל כשנתפס בעלילה ודאי לא היתה דעת האב לנכות לו מחלק ירושתו.
ובספר אוצרות המשפט כתב דאם אחד מהאחים ירד מנכסיו ופשט את רגלו ונצרך האב ליתן לו סכום גדול להצילו מיד נושיו ועושקיו, ואת ביתו מיד המשכון של הבנק שג״כ לכאורה הוי בתורת הלוואה ולא בדרך מתנה כיון שהאב מחוייב לצאת לישע בנו ולא לעמוד מנגד שיפול על קופת צדקה של העיר.
אולם, לפי החילוק שכתב ערוה"ש שתלוי הדבר באשמת הבן או לא, א״כ בנידון דידן שנקלע למצוקה שלא באשמתו שוב אין סברא לנכות לו מירושתו. וכיוצב"ז כל הוצאות חריגות שנצרך אחד מהבנים שלא באשמתו כגון טיפולים רפואיים לו או לאחד מהילדים והאב נתן סכום גדול לצורך זה דג״כ אמרינן דהוי מתנה ולא הלואה. ומ"מ, אין בזה כלל ברור אלא הכל לפי אומדן דעת כפי שכתב הרמ"א אם האב נתן בגדר מתנה או הלואה.
ברם, בספר ירושת המשפט כתב שיש לעיין בדברי ערוה"ש שהרי שיטת ר"י [תוס' ב"ק נח, א ד"ה אי נמי] שבכל מקרה בו אדם שילם מחמת מצוה הוא זכאי לקבל את הוצאותיו, ולפי זה אין חילוק מה היא הסיבה בגללה פדה האב את בנו שהרי בשני המקרים הוא מקיים מצות פדיון שבויים, ומי שמקיים מצוה זכאי לקבל את הוצאותיו, וא"כ הוי כהלואה גם אם פדה את בנו מחמת רוע מעלליו שהרי קיים מצות פדיון שבויים.
והסיק דמ"מ נראה שדבר פשוט שהוצאות רגילות שמוציא האב עבור ילדיו אין לחשבם ולנכותם מחלק הירושה, ואפילו יוכח שעבור אחד הבנים היו הוצאות גדולות מאשר שאר אחיו אין לנכות את חלק הירושה ממנו כיון שכך הוא המנהג, שההוצאות הן על פי הצורך ועל פי שיקול הדעת מה הוא צורך כל בן ובן, וכל הדיון לעיל הינו בהוצאות גדולות וחריגות, ועוד יתכן שכל הדיון לעיל הוא רק בבן שאינו סמוך על שולחן אביו, אבל מי שסמוך על שולחן אביו אינו בכלל זה.
