אכן בשאלה זו נחלקו גדולי הפוסקים והמנהגים. יש שנהגו שאין האשה מברכת הגומל בבית הכנסת בפני הציבור משום פריצות, וכך העיד במשנה ברורה על מנהג רוב קהילות אשכנז, לכן יש מהם שנהגו שלכן לא תברך האשה כלל, ויש שכתבו שתברך בפני עשרה נשים או בפני בעלה בביתה. לעומתם נהגו בהרבה קהילות שתברך האשה ממקומה בעזרת נשים, וכך פסק מרן הגר"ע יוסף וכך נהגו בחב"ד. לכן בקהילתכם שעדיין אין מנהג קבוע נכון להנהיג שתברך על לידת בן בזמן לימוד הברית יצחק שנערך בביתה, ועל לידת בת ושאר דברים שהיא חייבת לברך בגינם הגומל כגון החלמה מחולי וכיו"ב תשתדל לצאת ידי חובה בברכת אדם אחר שהתחייב אף הוא לברך הברכה. ואם לא נמצא אחר שנתחייב לברך, יש להקל שתברך ממקומה בעזרת נשים בתנאי שאין מחיצות העזרה מגיעות עד לתקרה.
מקורות:
בגמרא ברכות דף נד ע"ב אמר אביי, "וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב (תהילים קז, לב) וירוממוהו בקהל עם וגו. מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנאמר (שם בהמשך הפסוק) ובמושב זקנים יהללוהו". וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם פרק י מהלכות ברכות הלכה ח, ובשולחן ערוך סימן רי"ט סעיף ג, שצריך לברך ברכת הגומל לפני עשרה ושתים מהם תלמידי חכמים.
ובתוספות (שם ד"ה ואימא) כתבו שנהגו לברך הגומל אחר קריאת התורה, לפי שאין קוראים בתורה בפחות מעשרה, כמבואר במשנה (מגילה כ"ג ע"ב). וכן כתב הבית יוסף (או"ח סימן רי"ט) בשם הארחות חיים שנהגו לברך בשעת ברכת התורה. ורבינו אהרן הלוי בספר פקודת הלוים (ברכות נ"ד ע"ב) כתב הטעם, משום שקריאת התורה עומדת במקום תלמידי חכמים. ועל פי דבריו יתבארו דברי תוס שאין כוונתם לשלול הדין שצריך לברך בפני שתי תלמידי חכמים, אלא רק הוסיפו שמעלת קריאת התורה עומדת במקום תלמידי חכמים, ובזה עולים דברי תוס עם פסק הרמב"ם בקנה אחד, שצריכה ברכת הגומל להאמר בפני עשרה ששתים מהם תלמידי חכמים.
אלא שכל כבודה בת מלך פנימה, שאין מכבודם של נשים להשמיע קולן בפני גברים, ועוד שמאחר שעונים אחר ברכת הגומל אמן וברכת מי שגמלך כל טוב נכנס קצת הדבר לכלל האמור במסכת סוטה דף מח ע"א: "אמר רב יוסף זמרי גברי ועני נשי, פריצותא. זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת", ומפרש רש"י למה החמירו כל כך בזמר שהאשה מזמרת והאיש עונה, "לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים וקול באשה ערוה כדכתיב השמיעני את קולך ומבעיר את יצרו כאש בנעורת. אבל זמרי גברי ועניין נשי קצת פריצות יש דקול באשה ערוה אבל אינו מבעיר יצרו כל כך שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים", עכ"ל.
על כן התחבטו גדולי הדורות בשאלה איך נכון שתנהג האשה בברכת הגומל, כי מחד גיסא צריכה הברכה להאמר בפני עשרה גברים ששנים מהם תלמידי חכמים, ומאידך הדבר נוגד את כללי הצניעות, וחמישה מנהגים חלוקים נמצאו בזה.
בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן קס"א) העיר רבי משה חגיז על מנהג מקומו שעל כן נמנעו הנשים לגמרי מלברך ברכת הגומל, מטעם שכל כבודה בת מלך פנימה. וכך מוזכר מנהג זה ברמז במגן אברהם ריש סימן רי"ט, וכותב דאפשר שהקלו בזה משום שברכת הגומל אינה חובה אלא רשות.
ובכנסת הגדולה (הגב"י סימן ריט) תמה על מנהגם וכתב מנהג טעות הוא, כי אין בכח טענה זו לפטור את האשה מברכת הגומל [ולכאורה טעמו כי אומנם נהגו קצת לברך הברכה בנעימה, אבל סוף סוף אין זה בגדר זמר שעליו נאמרו דברי רב יוסף בגמ סוטה]. לכן הנהיג שהאשה תברך בשעת קריאת התורה ממקומה בעזרת נשים. וכך כתב הגר"ז מלאדי בקונטרס על ברכות הנהנין (פרק י"ג אות ג) וז"ל: "דכל אשה יולדת כשתקום מחליה תברך בבית הכנסת של נשים וישמעו עשרה אנשים מבפנים", עכ"ל.
ועוד כתב הכנסת הגדולה שתוכל האשה לסמוך על דברי הראשונים המובאים בבית יוסף סימן רי"ט שבדיעבד אם בירך בפחות מעשרה יצא, ותברך בפני איש אחד או עשרה נשים.
ובספר תורת חיים (סנהדרין דף צ"ד ע"א) העיד על מנהג מקומו שהאשה נמנעת מלברך הגומל בציבור, אלא הולכת לבית הכנסת ובעלה עולה לתורה ומתכוין באמירת ברכו את השם המבורך להוציא את אשתו ידי חובת ברכת הגומל, כי אמירת ברכו כמוה כאמירת שבח ברכת הגומל.
ומנהג קדמון מובא בבית יוסף סימן רי"ט שהבעל עולה לקרוא בתורה ומברך ברכת הגומל בשם ומלכות בשביל אשתו, כדרך שמצינו בגמרא ברכות דף נד ע"ב שבירכו רב חנא בגדתאה ברכת הגומל ורבנן על החלמתו של רבי יהודה. ומבאר הבית יוסף שבירכו כדי לתת שבח והודאה למקום על הטובה שהזמין להם שניצול רב יהודה, וכתב כך מי שילדה אשתו אף על פי שאינו חייב בברכת הגומל יכול לברך אותה כדי לתת שבח והודאה למקום על הטובה שהזמין לו שניצולה אשתו. אלא שהביא דעת הרשב"א (בחידושיו לברכות דף נד ע"א ד"ה הרואה) ורבינו מנוח (ספר המנוחה פ"י ה"ט) שדוקא על רבו יוכל לברך, ומסיים: "ולענין הלכה כיון דלדברי הכל אינו חייב לברך לא יברך ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא". וכך העלו באליה רבה (סימן רי"ט ס"ק י"א) ובשו"ת מהר"ם מינץ (סימן י"ד) ובברכי יוסף (סימן רי"ט אות ז) שספק ברכות להקל, לכן אין לברך על אוהבו או קרובו.
אולם הרמ"א בדרכי משה (שם אות א) העתיק לשון ריא"ז (ברכות פ"ט ה"א אות ד) שכתב: ונראה בעיני שאם רצה אדם לברך הגומל על אוהבו ועל קרובו שהוא כואב עליו הרשות בידו", עכ"ל. מכאן שדעתו בזה שלא כדעת מרן הב"י וכך מצינו לרבינו חיים אבולעפיה בשו"ת נשמת חיים (חלק אורח חיים סימן ב) שהביא שיש מקומות שנהגו כך נגד דעת מרן, שהבעל מברך במקום אשתו, וכתב שאין לבטל מנהגם, שאף על פי שמרן הבית יוסף סובר שאין לברך, הרי כמה מגדולי האחרונים חולקים עליו, ובמקום שנהגו כן יש להם על מה לסמוך. אלא שאנו אין לנו אלא הוראת מרן, עכ"ל.
למעשה כתב במשנה ברורה (סימן ריט ס"ק ג) שמנהג העולם שאין מברכין ברכה זו. והנכון שתברך בפני עשרה נשים ואיש אחד.
וחלק עליו הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (ח"ה סימן יד) וכתב שאין סברא לפטור האשה מברכת הגומל. וגם כתב שלא מצינו עניין במניין של נשים, לכן תברך בפני אדם אחד, איש או אשה, ולכתחילה, אם היא נשואה, תברך בפני בעלה.
והאדמו"ר מצאנז בשו"ת דברי יציב (חלק אבן העזר סימן לה ד"ה ז) כתב במקומו נהגו שהאשה לא מברכת ברכת הגומל כלל, מטעם פריצות. כי חששו משום פריצותא של שמיעת קול אשה, כי בדרך כלל מברכים בקול נעימה קצת. וגם אם יטעו בנוסח הברכה והאנשים יתקנו אותם, הוי כהך דעני גברי.
אולם מרן הגר"ע בשו"ת יחווה דעת (ח"ד סימן טו) שהנכון לנהוג כדברי הכנסת הגדולה שהאשה תברך בעזרת נשים בשעת קריאת התורה. כדברי מרן החיד"א בברכי יוסף בשם הגאון רבי יעקב מולכו, ורבי יצחק אבולעפייא בשו"ת פני יצחק (ח"א אות ס"ט) ורבינו יוסף חיים בבן איש חי (פרשת עקב אות ה) ודחה את סברת הפוסקים שיוכל לפטור את אשתו מברכת הגומל באמירת ברכו את ה המבורך, שהרי אמר רבי יוחנן (בברכות מ ע"ב), כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה. וכן פסקו הרמב"ם (בפרק א מהלכות ברכות הלכה ה) ובשו"ע סימן רי"ד (סעיף א). וגם דחה סברת הפוסקים לסמוך על דעת הסוברים שבדיעבד אם בירך שלא בפני עשרה יצא, כי דעת מרן בבית יוסף (סימן ריט) ובשלחן ערוך לדחות סברתם, וכן העיר בכף החיים (סק"ג) על דברי הכנסת הגדולה.
ובספרו שו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סימן טו ד"ה טו) שמבאר מה שכתבו החיד"א ועוד פוסקים שתברך בממקומה בעזרת נשים בבית הכנסת מיירי שאין מחיצת העזרה מגיעה עד התקרה, שבכהאי גוונא סמכינן על מה שכתב רבינו פרץ בהגהות סמ"ק (עירובין דף עב) שמחיצות שבבית הכנסת שאין מגיעות לגג אף על פי שגבוהות עשרה טפחים ויותר אין מפסיקות לבית הכנסת.
