נתינה בלי קנין האם זה מועיל?

לשאלה כזו ארוכה ומורכבת צריך תשובה מנומקת ומסודרת, אני מנסה לעשות חיל לענות על השאלה כמיטב יכולתי כדלהלן. תשובה: א. הנה, מדין מתנת שכיב מרע לא שייך להשאיר את המעות אצל ראובן כיון שהגדר של שכיב מרע מבואר בשו"ע [חו"מ סימן רנ ס"ה] דהוא מי שתשש כח כל הגוף של החולה, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המיטה, הוא הנקרא שכיב מרע, שמתנתו אינה כמתנת בריא להצריכה קנין.
ואע"פ שלא אמר שהוא מצוה מחמת שהוא חולה אנו דנים כאילו אמר כך. ובנ"ד סבו של ראובן היה צלול בדעתו ומהלך בשוק כאחד הבריאים, אלא שהרופאים אמרו לו שאין לו הרבה זמן לחיות רח"ל, ובזה אין הוא נחשב לשכיב מרע. ואפילו אם נרצה לומר דלא גרע אחד שיודע יום מותו מהמפרש בים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר והמסוכן שדינם כשכיב מרע כמבואר בשו"ע [שם] מ"מ, קי"ל בשו"ע [שם ס"ד] שמתנת שכיב מרע אינה אלא בנותן כל נכסיו ולא שייר כלום, אבל אם שייר כלום שלא נתן, דינו כמתנת בריא שאינה נקנית אלא בקנין. ובנ"ד שייר לעצמו כדי חייו ועוד.
ב. אע"ג שראובן הוא בגדר עני, והרי נפסק בשו"ע בהלכות צדקה [יו"ד שם] 'אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני, הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו'. מ"מ, אין היורשים חייבים לקיים את נדריו של הנפטר, כמבואר בב"י בשם הריטב"א ונפסק ברמ"א [חו"מ סימן רנב ס"ב]: 'מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך, ומת ולא נתן, יורשיו פטורין ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת'. והרי בנ"ד אין אביו של ראובן חייב לקיים את נדרו של אביו כיון שסו"ס ראובן לא זכה בכסף בחיותו של הסבא.
ג. הנה, בדין קנין סיטומתא מבואר בשו"ע [חו"מ סימן רא'] שהוא מנהג הסוחרים לקנות על ידו, ועולה מדברי הפוסקים [שם] שכל קנין שנהגו בו העולם לקנות על ידו כגון לחיצת יד או אמירת 'מזל וברכה' או קנין ע"י כרטיס אשראי וכדומה, כל אלו וכיוצא בהם מנהג העולם ודבר מוסכם הוא לקנות על ידם ואין איש יכול לחזור בו כיון שכך נהגו.
אולם, כל האמור בדין סיטומתא הוא דוקא שנחשב אותו מנהג לצורה של קנין מסויים, ולא שייך לומר על אמירה בעלמא שגם הוא סוג של קנין, ולכן בנ"ד כיון שלא עשו שום סוג של קנין לא שייך בזה דין סיטומתא כלל.
אמנם, מצאנו בספר פתחי חושן [פ"א עמ' א] שהביא בשם השד"ח [כללים מערכת ק' כלל עח ס"ק ט] שאם ידעינן בברור שרוצה המקנה להקנות בלב שלם אין צריך לשום קנין. ובאבני נזר [סימן לו אות ג'] הביא שכן סוברים התוס' בבכורות [יח, ב ד"ה אקנויי קא מקני ליה]. ויעוין שם ברש"ש שהביא מדברי התוס' הנ"ל ראייה לפסקו של הרמ"א בסימן קצח' ס"ה, ודחה דשאני הכא שהוא אומדן ברור לכל העולם ודומה לסיטומתא ע"ש. מ"מ, כיון שכל האמור מבוסס על דברי התוס' הנ"ל, וזו שיטה יחידאה לא שייך לטעון עבור ראובן טענת 'קים לי' כדבריהם. ובפרט שבדברי התוס' הנ"ל נחלקו אחרונים בביאור דבריהם. ויעוין בכללי הקים לי באורים בסימן כה'.
ד. כיון שהסבא לא השאיר שום ירושה לבנו, אין חובה על הנכד לקיים מצוה זו עבור סבו. ואם כבר רוצה לזכות את סבו במצוה יכול ליתן לאביו ד' זוזים מתוך העשרת אלפים דולר שיש בידו כמבואר בתשב"ץ בשם גאון ובעל העיטור המובא בקצוה"ח בהלכות ירושה [סימן רפב ס"ק ב] דבנתינת ד' זוזים יוצא ידי חובת ירושה לבנו ותו לא.
ה. היה מקום לומר דהיות וחברת 'עמידר' עמדו להיכנס לדירה לרוקן אותה מתכולתה לפח האשפה, וכיון שרק ראובן ידע את מקום הכסף היכן הוא, נמצא שהציל את הכסף מזוטו של ים כמבואר בשו"ע [חו"מ סימן רנט ס"ז] דהרי אלו המעות שלו הם.
אלא דלא ברור הדבר בנ"ד שזה נחשב לזוטו של ים דהא הגדרת זוטו של ים היא "אבודתה ממנו ומכל אדם", וכאן אינה אבודה מראובן, שהרי אדם שרואה את ממונו של חבירו הולך לאבדון ויכול להציל מחוייב הוא להציל מדין השבת אבידה כפי שמצאנו בשו"ע [שם ס"ט] במי שראה מים באים לשטוף שדה חבירו חייב לגדור בפניהם כדי להציל. וה"ה לכאן דכיון שראובן יודע שיש לאותם מעות בדירה ויכול להצילם בקלות אין זה כמי שרואה את ביתו עולה בלהבות וצועק על אובדן ממונו ומתייאש מחמת שאינו יכול להציל, וגן הרואים מתייאשים שזה גדר אבודה ממנו ומכל אדם, ועוד דכאן אין אביו יודע כלל מאותם מעות ולא שייך בזה זוטו של ים.
ו. ומיהו, יש לדון האם ראובן מחוייב בהשבת אבידה לאביו היות ואינו שומר תורה ומצוות כלל, ויעוין בשו"ע [חו"מ סימן רסו' ס"ב] דמבואר שם שאין דין השבת אבידה במי שמחלל שבת בפהרסיא ובאוכל נבלות להכעיס וכו'. ולא זו בלבד אלא ששאלתי את ראובן האם אביו נחשב למחלל שבת בפהרסיא, הלה השיב שאביו אינו יודע בכלל מהי המילה הזו, הוא עולה חדש מרוסיה, וחוץ מזה שהוא יהודי אין לו שום קשר ליהדות כלל וכלל.
אמנם, כתבו פוסקי זמננו שמחללי שבת בזמננו דינם כתינוקות שנישבו כמובא בילקוט יוסף [תפילה א הערות סימן צ' סעיף ט' – דין תפלה בצבור וז"ל: בזמן הזה רוב החילונים שבימינו הם בכלל תינוקות שנשבו לבין הגויים, אחר דחשיבי כקודם תוכחה, ובפרט שאין לנו נסים גלויים, ואנו נמצאים בהסתר פנים וגו']. עכ"ל. וכן ידועים דברי החזו"א ביו"ד [סי' ב' ס"ק כח] שכתב על כל אותם שלא התחנכו לתורה ומצוות מקטנותם הרי הם אנוסים. אולם, רבינו הגרע"י זצ"ל בשו"ת יבי"א [ח"י או"ח סי' נה אות יא'] כתב לחלק בין חילונים שגדלו בחוץ לארץ ולא היו סביב שומרי תורה ומצוות משא"כ בארץ ישראל שישנם ב"ה שומרי תורה בכל מקום, א"כ חילונים כאלה אינם בגדר תינוקות שנשבו.
לפ"ז, גם הגרע"י זצ"ל מודה שסבו של ראובן שהוא עולה חדש נחשב לתינוק שנשבה שיש בו חיוב השבת אבידה כנ"ל. וה"ה דיתכן שיש כאן מצד כיבוד אב כפי שמצאנו שישנה מעלה באבידת אביו ואבידת רבו של מי קודמת וכו' וה"ה לכאן. ומכל הנ"ל נראה שחייב ראובן בהשבת הכסף לאביו אם משום תינוק שנשבה ואם משום כבוד אביו.
ז. אע"ג שמנהג המדינה שאם אחד מבני הזוג נפטר לבית עולמו, היורשים כותבים 'כתב וויתור' על כל הנכסים הנותרים עד מאה ועשרים שנה לאותו צד שנשאר בחיים, ובנ"ד זו הסבתא. מ"מ, גם עצה זו לא מעלה מזור להשאיר את הממון בידי ראובן כיון שאביו של ראובן לא יודע בכלל שישנו לאותו סכום כסף בעולם בכדי שיסכים לכתוב 'כתב וויתור' עבור אותו סכום לטובת אמו, ולא שייך לומר לו לוותר על דבר שאינו יודע בכלל שהוא שייך לו ואינו מכיר בקיומו. ואין הכי נמי שאם יגלה לו על הכסף הנמצא והלה יסכים לחתום על כתב וויתור הנה מה טוב.
ח. מצד כתובתה של הסבתא יש להסתפק טובא, דהא מדובר בזוג שאין להם שום מושג ביהדות חוץ מהיותם יהודים (מעמידים אותם על חזקתם אע"ג שיכול להיות שצריך לבדוק עניין זה ג"כ) וא"כ מאן דכר שמיה 'כתובה', ואפילו אם נאמר שישנה כתובה מצד תקנת בית דין, זה דוקא אם היו קידושין כדת שמעון, וגם אם נאמר שיש כתובה מ"מ, בכתובה אשכנזית (יוצאי רוסיה) כותבים מאתיים זקוקין, ועולה סך הכתובה כמה אלפי שקלים פחות מהסכום שלקח ראובן, ויתכן שהסבא השאיר לה תכשיטים ועוד כמה רהיטים המצטרפים לסך הכתובה, וממילא גם בעצה זו אין בה עילה בכדי להקנות את הכסף לראובן דרך הסבתא.
ט. אין הדבר ברור שעל פי החוק הכסף מגיע לראובן היות והסבתא מודה בזה, ואפילו אם כן הוא באמת, מ"מ היוכל ראובן לומר לאביו, בא עימי לבית משפט על מנת לדון בכסף הנ"ל, וכי מצות כיבוד אב שוה פחות מהסכום הלזה, והלא כבר למדנו בגמ' קידושין [לא, א] במעשה דדמא בן נתינה כמה כסף וויתר עבור מצוה זו, וכי ראובן יתבע אביו לבית משפט בשעה שלא ברור כלל על פי ההלכה שהכסף מגיע לו אלא מצד חוקי המדינה. ואע"ג שמבואר בשו"ע [יו"ד סימן רמ ס"ח] ברמ"א שיכול הבן לתבוע את אביו לדין תורה, יש לומר שכ"ז כאשר מגיע לו על פי דין ולא על פי חוק. ויעוין שם בברכי יוסף שהביא בשם ספר חסידים שכתב שלא יתבע אדם את אביו לדין תורה ע"ש. ובר מין דין שהוא הליכה לערכאות שהוא אסור מן הדין אא"כ אביו מסרב לבוא לדין תורה.
י. בדין מצוה לקיים דברי המת, כן מבואר להדיא בשו"ע [חו"מ סימן רנב ס"ב] אלא שאין זו אלא מצוה ולא חובה, והלא בנ"ד מדובר במי שאינו שומר תורה ומצות ואינו מאמין בחיים לאחר המות (כפי שאמר הבן) והלה יאמר לבנו ראובן איני רוצה לקיים את המצוה כיון שאיני מאמין בה.
יא. הנה גם אם נגדיר את אותו סבא כמומר לעבירות וכפי שהביא בשו"ת ציץ אליעזר [ח"ט סימן מ"ב אות ד'] בשם שו"ת אבני צדק [טייטלבוים אבהע"ז סימן נ"ו] שהמחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי לכל דבר ולכן יש לומר שאינו יורש את אביו ככל מומר. הרי זו דעה יחידאה דהא רוב ככל הפוסקים נקטו דמומר שאינו יורש היינו שהמיר דתו. ואפילו נימא דה"ה ממור לעבירות, מ"מ הרי כבר בארנו לעיל דדינו של זה הסבא כתינוק שנשבה לבין הגויים והוי כישראל שיורש.