כעין נידון זה נשאל בשו"ת המבי"ט [ח"ג סימן קפ] על ב' בנות שראו צער אמן והיה להן בית אחד ורצו שתיהן לתת לה שכירות ביתן שתתפרנס מהשכירות ולא תצטרך לבריות, וכן עשתה כמה זמן אכלה שכירות הבית, ובתוך הזמן נשאת האחת מהן לראובן ונפטרה תחתיו בלי זרע, וחילקו ביניהם העזבון כפי המנהג וכפי מה שצוותה היא שתקח אמה חלק מעזבונה ואחותה חלק, ועתה טוען ראובן כי מה שנתנה אשתו ואחותה שכירות הבית היא מפני שהייתה עניה ולא היה לה במה שתתפרנס, ומעתה זכתה בחלק הנדוניא שניתן לה ואינה צריכה לאותו שכירות ורוצה מעתה לזכות בביתה ובשכירותה, והביא עדים לפני שנמצאו בשעה שנתנו הב' בנות שכירות הבית לאמן לפרנסתה מפני שלא היה לה במה שתתפרנס, ואחד מן העדים העיד שידע שנעשה לאימן שטר על מתנה.
והשיב המבי"ט כי בדין תורה כיון שלא התנו הבנות בפירוש עם אמן שבעוד שהיא בדוחק מזון תאכל השכירות, אף על פי כי מחמת דוחקה נתנו לה רשות שתקח השכירות ולקחה ואכלה כמה זמן, אף על פי שעתה יש לה במה להתפרנס אינם יכולים לא הבת הנשארת ולא בעל הנפטרת למונעה שלא תקח השכירות כיון שכתוב בשטר סתם בלי שום תנאי שתקח השכירות כל ימי חייה, וגם אפשר שתאכל ותפסיד מה שנתנה לה מעזבון בתה ותבא לידי צורך מזונות.
ע"כ יש לה שכירות הבית כל ימי חייה בתנאי שתראה השטר שבידה שכתוב סתם בקנין שנתנו לה בנותיה שכירות הבית לכל ימי חייה, ואינו כתוב שם תנאי כי מפני שהוא בדוחק מזונות נתנו לה, וכל זמן שלא תצטרך שישוב השכירות לבנותיה .עכת"ד.
ובאיזה אופן אומדין דעתו של הנותן.
בשו"ת מהרי"ט [ח"א סימן כז] נשאל בראובן שציוה מחמת מיתה ומינה את שמעון ואת לוי אחי אשתו לפקח על נכסיו, ושמעון היה דר במקום ראובן, ולוי אחי אשתו היה דר במקום אחר, וגם לא היה שם בשעת פטירתו, ונמסרו הנכסים ליד שמעון שהיה שם.
ועתה בא לוי גיסו ואומר כי הוא אינו יכול לעקור דירתו ממקום שבתו, ובפרט מא"י ושהוא רוצה ליקח חצי הנכסים שיהיו בידו לישא וליתן בהם על משכונות זהב וכסף, כי שם במקומו ימצא זה יותר ממקום המצוה, והוא יוליכם לאחריותו וישלח כל מה שצריך להוצאה מוקדם שנה בשנה, ואח"כ לעת מצוא יתן כל אחד חשבון לחבירו, וניזל בתר אומדן דעתא ודאי כן היה דעתו דמצוה כי כבר היה יודע שלוי זה לא יצא ממקום שבתו מפני כל, והמצוה היתה כוונתו להסמיך אשתו והבנים בניה אל לוי אחיה דק"ל אזלינן בתר אומדנא ושמעון מעכב על ידו.
והשיב המהרי"ט דהכא אין זו אומדן דעתא לומר שכיון שש"מ זה היה יודע שלוי אחי אשתו אינו דר באותו מקום, היתה כוונתו שיוליך עמו חצי הנכסים, דלא אמדינן אומדן דעתא אלא כשאירע מה שלא עלה על דעתו, ואני אומר אלו היה יודע כן לא היה עושה, אבל כשהדבר לא נשתנה, אין לנו לפרש דבריו ולדון על כוונתו כל שהוא לא פירש, דאם איתא היה לו לפרש, ולא דמי למי שמת בנו וכו', דהתם לא פירש לפי שסבור היה שמת בנו שהרי שמע שמת. עכ"ל. הכלל העולה מדברי המהרי"ט הוא, דאמדינן דעתיה של נותן רק אם אירע דבר שלא עלה על דעתו, משא"כ אם לא השתנה כלום אלא שאנו רוצים לפרש דבריו עפ"י אומדנא, בזה לא אומדין דעתו.
לכן מדברי המבי"ט עולה שה"ה לנד"ד שאין ראובן יכול לבטל המתנה משמעון מחמת אומדנא כיון שנתן לו מתנה גמורה ללא שום תנאי. וכיון שהיה עני בשעת המתנה זה נקרא דעת הנותן (ואע"ג שהרמ"א נקט בהלכות מקח וממכר בסימן רז' ס"ד שהולכים בתר אומדנא דמוכח במכר את ביתו על דעת לעלות לא"י, וי"ל שה"ה לכאן, מ"מ דעת השו"ע שם דכל שלא גילה דעתו מתחילה מדוע מוכר וה"ה למתנה, לא הולכים בתר אומדנא).
האם מותר לשנות מדעת הנותן
בפת"ש [אבן העזר סימן ע ס"ק ד] הביא תשובת החת"ס [סימן קל"ב] אודות רב אחד שנסע לא"י והניח אשתו ערטילאי וביתו ריקם, וציוה בכתב לתת לה החומש מהמקובץ לשלוח לו לא"י, והדבר ידוע שאינו מספיק לה בצוק העתים, ודעת הגאון השואל לעכב כל המעות המקובץ ע"י הגזבר הידוע וליתנו לה.
והחת"ס ז"ל השיב שהדבר קשה מאד הואיל ומתחילה לא ניתן אלא לפרנסתו להוציאו בא"י, ולא נוכל לשנות מדעת בעלים, ואפילו הוא בעצמו אילו היה רוצה לאכלו בחו"ל ה"ל גזלן ומשנה מדעת הבעלים כו'. וסיים דמ"מ הדין עם הגאון השואל כיון דזה ברור לנו שלא לכפותה לעלות לשם לא"י מטעם שכתב בפסקי מהרא"י [סי' פ"ח] ומטעם שכתב במעיל צדקה [סימן כ"ו] וכו', וכיון שע"כ חייב לזונה, ורע ומר המעשה הזה לעלות לשם ולא לצאת י"ח פרנסת אשתו, א"כ מהראוי לכופו עכ"פ בכל מיני כפיות דלאו כל כמיניה לעלות לא"י ולהרעיב אשתו. וא"כ לא מבעיא אותו החומש שציוה ליתן שנוכל ליתנו לה, ולא מקרי משנה מדעת הנותנים כיון דכל מגמת כוונת הנותנים להחזיקו שם בארץ הקדושה, ואם לא תהיה מזונות אשתו קבוע בכאן הרי נכתוב עליו תמרורים ויהיה מוכרח לעקור משם ולשוב לחו"ל כו', אלא אפילו נראה שאין זה מספיק לכדי פרנסתה נוכל להוציא מיד הגזבר ליתן לה כראוי כו'. ומ"מ טוב להתרות בו בתחלה, ובין כך מסתפק בחומש אשר הרשה ליתן לה ומותר המעות יהיה מונח ביד הגזבר עד בא תשובת הרב משם.
