שאלה מעניינת לחלוטים, בא נראה את המקורות בהלכה. הסוגיא הזו ארוכה ומסובכת והרבה פוסקים דיברו על ענין הזה, לכן רק אחרי שרואים את הסוגיא אפשר לדבר על גוף השאלה.
מי שנסתפק לנו אם הוא בכור או פשוט, כגון שנתערב עם אחר, אינו נוטל פי שנים. וכיצד עושין, אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבים הרשאה זה לזה ונוטלים חלק בכורה ואם לא הוכרו, כגון שילדו במחבואה אחת אין נוטלין חלק בכור. הגה: ספק בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון, אינו יורש אחד מהן, והבא אחריו אינו נוטל חלק בכורה אפילו בהרשאה מן הספק (טור).
מי שנסתפק לנו כו'. כתב ב"י [סעיף י"ט] וז"ל, כתוב בתשובת הגאונים, האומר לאחיו אני בכור והלה כופר, והביא הטוען כתב אחד שכתוב בו נולד פלוני ד' לסיון שנת י"ד, והוציא כתובת אמו והיה זמנה ב' בכסליו שנת י"ג. תשובה, אין סומכין על זכרון זמן הלידה עם זמן הכתובה, כי אינה צוואה וי"ל טעה או שחפץ לכתוב מה שכתב שלא באמת, עכ"ל ד"מ. [סמ"ע ס"ק יח]. כגון שנתערב עם אחר. כגון שילדו שתי נשיו ביחד ואינו ידוע לנו איזו ילדה תחילה. [סמ"ע ס"ק יט]. ונוטלין חלק בכורה. פירוש, בין שניהן. [סמ"ע ס"ק כ]. ויעוין בתורת המשפט כיצד כותבים את ההרשאה. (יט) אין נוטלין חלק בכורה. שנאמר [דברים כ"א ט"ו] והיה הבן הבכור, דמשמע שיהא בן בכור ודאי. [סמ"ע ס"ק כא]. ובט"ז כתב שלמדו זאת מ"יכיר" שכ"כ בחלק בכורה, משא"כ בפשוט כותבין הרשאה אפילו לא הוכרו מעולם. אינו יורש אחד מהן. דכל אחד ידחנו אצל חבירו לומר לאו בני אבינו הוא, והמוציא מחבירו עליו הראיה. [סמ"ע ס"ק כב].
בב"י הביא שכתוב בתשובת הגאונים, דמי שמביא כתובה שאמו נשאת בתאריך מסוים, ומביא כתב שהוא נולד ט' חודשים אחר כך, אין בזה נאמנות לומר שהוא בכור, דשמא כתבו בטעות, או שהיה חפץ לכתוב דבר שאינו אמיתי. ע"כ.
אמנם, הט"ז כתב דזהו דוקא כתב מאדם אחר בעלמא (שאינו מדקדק בדבר), אבל אם מצאנו בכתבי האבא זמן תולדות בניו בכדי שיהיה לו לזכרון מתי יהיה הבר מצוה שלו וכו', סומכים על זה גם לעניין ירושה, כמו שמצאנו בחו"מ סימן צא' שאדם יכול לישבע על מה שנמצא כתוב בפנקסו, אם יודע הוא שברור ואמת הוא מה שכתוב שם. ולכן סיים הט"ז דאם התברר שהוא כתב אביו, מהני גם לנחלה. ובחידושי רעק"א ציין לדברי הט"ז הנ"ל. ונראה שמסכים לדבריו. ומיהו, בהגהת מהריק"ש כתב דצ"ע אם יש בזה נאמנות מה שמצאו כתוב ע"י האב שזה בני בכורי, שכיון שלא נשאל על זה, יש לומר שאין בזה נאמנות, וכתבו שלא בדקדוק, והובא בבאר היטב [ס"ק יב] בסוף הסימן.
ומ"מ, בספר "אוצרות המשפט" כתב שבימינו למעשה, כתב אוכלוסין במשרד הפנים (תעודת זהות) דינו שווה לכתב האב, ובפרט בימינו שמקפידים מאוד בבתי החולים בשעה שנולד תינוק למלאות כל פרטיו עד שיצא מבית החולים, ויש להם נאמנות כדין חיה. וכ"כ בספר פתחי חושן [פ"ב הערה לב].
לכן צריכים לדעת האם כותבים הרשאה זה לזה ע"י שליח
הנה לגבי כתיבת הרשאה זה לזה, בקצות החושן [ס"ק א] הביא דבתוס' [ב"ב קכז, א ד"ה מדדרש] הקשו דלרב פפא משמיה דרבא דס"ל אין לבכור קודם חלוקה היכי מהני הרשאה (היינו, היות ואין לבכור חלק בכורתו קודם שחילקו את הירושה ממילא אינו יכול למכור או ליתן לאחר את חלקו, ולכן לא מהני הרשאה זה לזה), ותירצו דשויה שליח (היינו שכל אחד עושה את השני שליח שלו לגבות, ולא שהוא נותן לו או מוכר לו את חלקו). ע"ש. ובסימן קכ"ג [ס"ק א'] הביא הקצות בשם הרמב"ן [במלחמות ב"ק כז, ב בדפי הרי"ף] דמצד שליחות לא מהני, דאע"ג דשליח של אדם כמותו, מ"מ מצי אמר לאו בעל דברים דידי את. ונמצא דדין הרשאה ע"י שליח שרוי במחלוקת התוס' והרמב"ן.
אולם, כל דברי התוס' אמורים לפי מאן דאמר שאין לבכור קודם חלוקה (היינו שקודם שקיבל הבכור את חלקו אינו יכול לתנה לאחר או למוכרה וכדומה כדכתיב "לתת לו" עד דאתיא לידי דמקבל מתנה וכו'), אבל אנן קיי"ל דיש לבכור קודם חלוקה, וכפי שכתב הפת"ח [שם הערה כז]. נראה דאפילו לא עשו אחד את השני שליח מהני.
ובנתה"מ סימן רעח' [ס"ק ט] הקשה דאף בלי הרשאה, איך יכולים הפשוטים לדחות את הבכור הרי חלק בכורה בודאי אינו שלהם, והיה לפסוק יחלוקו או יהא מונח, ותירץ דחלק בכורה הוא חיוב על היורשים (הפשוטים) לתת לבכור, וכל שאין ידוע מי הבכור הרי היורשים יכולים לטעון "איני יודע אם נתחייבתי", ולכן יכולים לדחותו. ע"ש. ויעוין בדרכי חושן [בביאורי החושן] מה שהקשה על דברי הנתיבות הנ"ל.
