כתוב בש"ע (סי' שיח ס"א), וז"ל המבשל בשבת (הגה – או שעשה אחת משאר מלאכות), אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד. ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד, ע"כ. אם כן, אף אם נאמר שהוא מזיד (שיש לדון בזה, ואכמ"ל) מותר לאחר להנות ורק לעושה נאסר עולמית. אלא שכאן יש לדון האם מותר להנות מדבר שנעשה בשבילי ובדיעבד יש לי הנאה בזה. וכן האם מחלל שבת לענין זה דינו כגוי ואם כן הדין הוא שיחכו בכדי שיעשה כמו גוי שעשה מלאכה בעבור ישראל. ולספק הראשון, מהמ"א (סי' שיח ס"ק ב) מוכח שאף שעשו בשביל האחר, מותר להנות. וכ"כ הא"ר (שם ס"ק א). והדין כן אף אם עשה כן במזיד, ק"ו אם עשה כן שלא יודע מחומרת האיסור כבנדון שלנו שלצערינו פרצו כמה פורצים בכרם השבת ונעשית בזויה בעיני האנשים. ואף אם עושה כן בקביעות, יש כמה פוסקים שהקילו, וכאן לא נראה שעושה כן בקביעות שלא מסתבר לומר שבכל שבת כותב מסמכים, וכנראה עשה כן מחמת דחיפותו לגמור את העבודה. ולגבי הספק השני האם צריך לחכות בכדי שיעשה, נחלקו בזה הפוסקים. דעת הרב מנחת יצחק (ח"ט סי' לט) ובספר חוט שני להגר"נ קרליץ (חלק א – ב פכ"ב) יש לאסור במומר כמו בגוי. ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' מח) כתב שאם היהודי עושה כן כל שבת לצורך ישראל, יש לאסור, ע"ש. ואילו הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ב) סובר שאין דינו של מומר כגוי, כיון שהגזירה היתה רק בנכרי. וכן דעת הגרש"ז אויערבאך (הובא בס' מאור השבת). וכ"כ בשו"ת אז נדברו (ח"ה סי' יז). הלכך למעשה, נראה בנדון דידן שמותר להנות ממסמך זה. ולרווחא מילתא יחכה במוצ"ש בשיעור בכדי שיעשה.
