הרמ"א ביו"ד [סי' שה ס"י] כתב, "ואין האב יכול לפדות את בנו ע"י שליח, וגם בית דין אין פודים אותו בלי האב". ומקורו בשו"ת הריב"ש [סי' קלא] בדברי הרב השואל שם. והגאון בעל באר שבע בספרו צדה לדרך [פרשת בא בד"ה וכל בכור בני אפדה], הביא דברי הרמ"א, והוסיף, וכן כתב מורי הגאון מהר"ם יפה בעל הלבושים, שצריך האב בעצמו לפדות את בנו הבכור, ולא על ידי שליח, ואפילו בית דין אינם יכולים לפדותו בלא האב, אלא אם לא פדאו האב צריך הבן הבכור בעצמו לפדות את עצמו כשיגדל. ומוכח דס"ל שאם לא פדאו האב צריכים להמתין עד שיגדיל, ואז הוא בעצמו צריך לפדות את עצמו.
מיהו, בעל צידה לדרך השיג על רבותיו בזה והעלה דשפיר יכולים בית דין לפדות את הבכור בהיותו קטן מכח דזכין לקטן. ואילו הט"ז [ס"ק יא] חלק עליו וכתב דדוקא בגדול זכין לו אפילו יש קצת חובה, וכהאי דתורם משלו על של חבירו [נדרים לו, ב] דאע"ג דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו מ"מ פסק הרמב"ם [פ"ד מתרומות ה"ב] דתרומתו תרומה, אבל בקטן אין זכין לו אלא א"כ דבר שהוא זכות גמור בלי שום חובה, והכא קצת חובה שהרי לקח ממנו המצוה ע"ש. והש"ך בנקודות הכסף חיזק את דברי הגאון צידה לדרך ודחה דברי הט"ז.
ובקצות החושן [ס"ק ז] הביא דברי הש"ך הנ"ל וראיותיו ודחה אותם אחת אחת, ובסוף דבריו הביא דברי זקנו בספר מעדני מלך [דברי חמודות בכורות פ"ח אות י"ז] שכתב דאין הב"ד יכולין לפדותו כשהוא קטן, דכל עוד שהוא קטן אינו בר חיובא כלל ע"ש. והעלה כדבריו.
ושו"ר שכבר דן בסוגיא זו לאורך ולרוחב אביר הרועים הגרע"י זצ"ל בשו"ת יביע אומר [ח"ח יו"ד סימן לא] וכתב דבשו"ת תפארת יוסף [יו"ד סי' לא] הביא להלכה דברי הט"ז, וכתב, שאע"פ שהנקודות הכסף חולק על הט"ז, ועורר עליו בהרבה קושיות, לאחר שעיינתי היטב בדבר ראיתי כי דברי הט"ז ברורים, וכל קושיות הנקה"כ יפלו אחת לאחת כאשר אבאר וכו', ולכן נ"ל ברור לדינא כדברי הט"ז. עש"ב. וכן העלה הגאון מפלאצק מהרא"ל בשו"ת משיבת נפש [ח"ב יו"ד סי' מ] שהעיקר להלכה שאין הקטן שמת אביו נפדה על ידי בית דין, והכי נקטינן. ע"ש.
וכן בשו"ת בית מאיר [סי' יח עמוד צח] בתשובה להגאון רעק"א, כתב, ואודיע למר, דעובדא אתא לידי בקטן שמת אביו, ונתתי לבי לעיין בדין זה שנחלקו בו הט"ז והש"ך, והכרעתי למעשה שבודאי יש לנהוג כדעת הט"ז, חדא דמה לנו לחייב עצמנו במקום שלא חייבה התורה, ועוד שדעת מהרי"ל שאינו נפדה ע"י בית דין, וכמ"ש הט"ז בשמו, ועוד שאיך יברכו ב"ד על הפדיון אשר קדשנו במצותיו וצונו בדבר שלא נצטוו לא מן התורה ולא מדברי סופרים, ואפילו בתורם משלו על של חבירו נ"ל שלא יברך, וכו' ושוב נזכרתי במעשה שהיה מיד בבואי לק"ק ליסא, שבסעודת הבר מצוה של הבחור איסר וינר בנו של המנוח ישראל וינר, עמד הבר מצוה ופדה את עצמו, מפני שהיה יתום מאב, והיה זה בימי הגאון רבי מרדכי זצ"ל, ולא פדאוהו בית דין עד שהגדיל ופדה את עצמו. וא"כ אין ספק שכן יש לנהוג גם במקום הזה. ע"כ.
עוד הביא היבי"א שכן ראה להגאון רבי יוסף חיים הכהן בספר מנחת כהן [מערכת פ' כלל ב, דף קיז ע"א], במעשה שבא לפניו בבן בכור פטר רחם שנולד לאב חרש שאינו שומע ואינו מדבר, והעלה שלא יפדוהו ב"ד עד שיגדל ויפדה את עצמו, והסכימו עמו הגאון בעל אדמת קודש, וכל הרבנים שבדורו, וכתב, וכן עשיתי הלכה למעשה בהסכמת שני גדולי הדור גאוני ירושלים, הגאון רבי שמואל סלאנט והגאון הראש"ל יש"א ברכה זצ"ל. ושוב שאלו להגאון מהר"ש סלאנט והורה להם כאמור, וכבר פשטה ההוראה כמ"ש הרמ"א [סעיף טו], שתולין עליו טס של כסף וכותבים עליו, בכור שאינו פדוי, וכשיגדל יפדה את עצמו. עכת"ד.
גם הגאון רבי צבי פסח פראנק בשו"ת הר צבי [יו"ד סי' רמב] העלה, שאין לב"ד לפדות יתום בכור, שהרי להש"ך הפדיון הוא מטעם שליחות, ומכח דין שליחות אמרינן דחשיב כאילו הוא פודה את עצמו, וא"כ אם הוא יתום שאין לו אב, איך יוכלו לפדותו ע"י ב"ד או איש אחר, הרי בההיא שעתא לאו בר חיובא הוא, ואיך יפטר לכשיגדל ויהיה בר חיובא, במה שעשה בשעת פיטור.
ומכל האמור לעיל פסק הגאון יביע אומר שהעיקר להלכה ולמעשה כהסכמת גאוני ירושלים וסיעתם, שאין לבית דין לפדות יתום בכור שאין לו אב, ולא הוי בכלל זכין לאדם שלא בפניו, דניחא ליה טפי לקיים מצות הפדיון בעצמו כשיגדיל, ולכן יש לתלות על צוארו טס של כסף שחקוק בו: "בכור שאינו פדוי", וכמ"ש הרמ"א וכשיגדל ויהיה בר מצוה יפדה את עצמו ויברך על פדיון הבכור. ואם אין לו ממון לפדות את עצמו, מצוה לזכות לו חשמעון סלעים שיוכל לקיים המצוה בעצמו. ואם נפדה ע"י אחרים בעודו קטן, יחזור ויפדה את עצמו כשיגדל ויהיה בר מצוה, אבל לא יברך על הפדיון, שאין ברכות מעכבות, וספק ברכות להקל.
