מרן הש"ע סתם כדברי האומרים דהיינו דוקא בכלי בן יומו, אבל באינו בן יומו אפילו בדבר חריף מותר. ע שו"ע יו"ד צ"ה סעיף ב
ביצה שנתבשלה במים בקדירה חולבת, מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אפילו לכתחלה. אבל אם נתבשלה בקדירה עם בשר, ואפילו בקליפה, אסור לאכלה בכותח. הגה: ויש מחמירין בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם. (ריב"ן בשם רש"י ובארוך כלל ל"ד הביא המרדכי וא"ז). והמנהג לאסור לכתחלה, (ח) ובדיעבד מותר בכל ענין (סמ"ק וארוך). ודוקא לאכול עם חלב והבשר עצמו, אבל ליתנן בכלי שלהם, מותר לכתחילה (באיסור והיתר הארוך), וכן נהגו. וכן אם לא נתבשלו או נצלו תחילה, רק עלו בכלי של בשר, מותר לאכלן עם חלב עצמו. וכן להיפך (סברת עצמו). וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם, שלא היה בן יומו, נוהגין היתר לכתחלה לאכלו עם המין השני (שם בארוך). וכל זה כשהמאכל אינו דבר חריף, אבל אם היה דבר חריף, כגון שבשלו דברים חריפים בכלי של בשר, אפילו אינו בן יומו, או שדכו תבלין במדוך של בשר, אם אכלו בחלב, אוסר אפילו בדיעבד עד דאיכא ס' נגד הבשר הבלוע בהם (בארוך כלל כ"ד וכן משמע בתשובת הרשב"א סימן תמ"ט וב"י סי' צ"ו בשם סה"ת והגהות ש"ד סי' ס"ב בשם מהר"ש ואגור בשם מרדכי). ומכל מקום לא מקרי מאכל דבר חריף משום מעט תבלין שבו, רק אם כולו הוא דבר חריף. ורובו ככולו (וע"ל סימן צ"ו).
הרמ"א פסק שאם בישל דבר חריף בכלי בשרי שאינו בן יומו אסור לאוכלו בחלב, ואפילו בדיעבד אם אכל הדבר החריף עם חלב הרי זה אוסר את המאכל החלבי עד שיש בו פי ששים מן הבשר הבלוע בדבר החריף. ובכה"ח [ס"ק י – יא] נקט שלדעת השו"ע אם נתבשל מאכל חריף בכלי בשרי אסור לאוכלו בחלב אפילו אם הכלי בשרי היה לא בן יומו, ורק בהפסד מרובה יש להקל. וכ"כ הבן איש חי [קורח סי"ב].
אולם, בהליכות עולם [חקת אות כ] פסק הגרע"י זצ"ל שדעת מרן השו"ע בסימן צו' שאע"פ שדעת בעל התרומה שכל דבר חריף משוי לאינו בן יומו כבן יומו, כדין קורט של חלתית. מ"מ, מרן לא אסר בסתם אלא בבן יומו, דס"ל שלא אמרו אלא בקורט של חלתית ולא בשאר דברים החריפים.
וכן כתב בב"י [בבדק הבית סימן קג]. וכ"כ הגאון מהר"י טייב בערך השלחן [סימן צו ס"ק ד] בשם מהר"ם והריא"ז שלא אסרו בשאינו בן יומו אלא בקורט של חלתית. ושכן כתב להדיא הרשב"א בתשובה [סימן תצז], שאל"כ למה אמרו [בפסחים מד, ב] גבי כלי מדין, שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, הרי אפילו אינה בת יומא תהיה צריכה הכשר כדי להשתמש בה דבר חריף, אלא ודאי שלא אמרו אלא בחלתית, וכיון שאינה מצויה לא חששו לה. וכתב ערוה"ש שם, שגם מרן היקל נגד בעל התרומה, וסמך על דברי הפוסקים דס"ל שאפילו לגבי איסור לא אסרינן בשאינו בן יומו אלא גבי חלתית. ע"ש.
וכן בשו"ת יביע אומר [ח"ח או"ח סימן מג] כתב דהנה מרן הש"ע סתם כדברי האומרים דהיינו דוקא בכלי בן יומו, אבל באינו בן יומו אפילו בדבר חריף מותר. וכ"כ עוד [בסעיף ג]. אולם לקמן [בסימן קג ס"ו] כתב: יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדירה של איסור שאינה בת יומא הכל אסור, דחורפיה משויא ליה לשבח. עכ"ל. ותמהו הט"ז והש"ך על מרן שסותר משנתו. ותירץ הגאון האליה רבה [סימן תמז ס"ק כד] שבסימן קג' מיירי בבליעת איסור, ולכן אפילו בשאינו בן יומו, אבל בסימן צו' מיירי בדין בשר וחלב שהוא נ"ט בר נ"ט דהיתרא, שלדעת הרבה פוסקים אפילו בדבר חריף מותר, בודאי שיש לסמוך עליהם עכ"פ כשאינו בן יומו. ועוד שלדעת הרבה פוסקים לא מקרי דבר חריף אלא חלתית וצנון.
גם הרב חכמת אדם [בבינת אדם שער איסור והיתר סי' מח] כתב, שאע"פ שהרמ"א ס"ל להחמיר בדבר חריף אפילו באינו בן יומו, מ"מ דעת השו"ע היא שרק לענין איסור יש להחמיר בכל דבר חריף אפילו באינו בן יומו כההיא דחלתית, וכמו שפסק כן בשו"ע [סימן קג], אבל בענין בשר וחלב דעתו להקל, כיון דאיכא תרתי לטיבותא, נ"ט בר נ"ט דהיתרא וגם נטל"פ, ושתי חומרות לא מחמירינן, ולכן כתב בשו"ע [סימן צו ס"ג] שתבלין שנידוכו במדוכה של בשר "בת יומא" אסור לאכלן בחלב וכו', ובזה נסתלקה תמיהת האחרונים על הש"ע. ע"כ.
מהו גדר חריף דמשוי ליה לבן יומו לדעת הרמ"א
הרמ"א פסק דכל האמור לעיל דדבר חריף משוי לכלי בן יומו, הני מילי בדבר שכולו חריף, אבל אם מעט חריף כגון קצת תבלין אינו מקירי דבר חריף למשוי ליה לבן יומו. וכ"כ בספר בן איש חי [שם] דגדר דבר חריף הוא דוקא אם רובו חריף.
ובספר דרכי איסור והיתר הביא בשם היד יהודה [ארוך ס"ק יט] שכתב דקשה ליתן בזה כלל ברור, ולומר שהכל תלוי ברוב, דהרי ישנם מאכלים חריפים מאוד הגם שהם מעט. והביא שהט"ז [סימן קג' ס"ק ט] כתב שכל שיש בתבלין חלק גדול והוא נרגש הרבה בקדירה, הוי דבר חריף, ומשמע אפילו שאינו רוב התבשיל. ולכן הסיק היד יהודה שהכל לפי הענין ותלוי בראות עיני המורה.
ובבאר היטב [סימן צו ס"ק י] הביא בשם ספר בית הלל, שכל זמן שאפשר לשתותו, אינו נקרא דבר חריף ע"ש.
