יש מקום להקל בזה לכאורה שהרי יש כאן כמה ספקות ראשון יש לדון מה הדין אם נפל חתיכת דג לסיר עם בשר ואין פי ששים בבשר.
מובא בשו"ע [או"ח סימן קעג'] שדגים עם בשר אסורים משום דבר אחר. ואף אחינו האשכנזים מחמירים בזה, אע"פ שאינם מחמירים לענין דגים בחלב.
מעתה יש לדון אם נפל חתיכת דג לתבשיל בשרי או להיפך, האם נאמר שבטל בששים או שאינו בטל משום חמירא סכנתא מאיסורא. דעת האו"ה שאם נפל דג לתבשיל בשרי או איפכא, בטל בששים, וצריך להוציא את הדג או הבשר. מיהו, הדרכי שמעון הקשה עליו מדברי הטור שסובר, חמירא סכנתא מאיסורא ולא מועיל ששים, וכ"פ הט"ז, ואילו הש"ך חלק על הט"ז והעלה כדברי האיסור והיתר דבטל בששים כשאר איסורים, וכן פסק ביביע אומר [ח"א יוד' סימן ז'].
אולם, אכתי יש לעיין מה הדין אם אין פי ששים בתערובת, האם מותר להוסיף בכדי לבטל האיסור או לא, הלא ידוע הלכה בשו"ע [סימן צט' סעיף ו'] שבאיסור מן התורה שנפל לתבשיל ואין שם פי שישים אסור להוסיף עליו כדי לבטלו, משא"כ איסור דרבנן, מותר להוסיף עליו בדיעבד שכבר נפל ולבטלו, וכפי שהובא [שם] בעוף שנפל לחלב ואין ס' בחלב לבטל טעם העוף, הדין הוא שמוציא את העוף מן הקדירה ומוסיף חלב עד כדי פי ס' ומבטל את טעם העוף, שכן פסק הרמב"ם.
וכבר נשאל בזה מרן הגרע"י זצ"ל ביביע אומר [שם סימן ח'], בתחילה כתב לדון אם בשר בדגים שהוא איסור סכנה, חשוב איסור דאורייתא או דרבנן, ותלה שחקירה זו תלויה במחלוקת ראשונים אם החובל בעצמו עובר באיסור תורה או באיסור דרבנן, והובא בב"י [יו"ד סימן רל"ו] דלרוב ראשונים איסור דאורייתא הוא, ואף שלמאירי איסורו מדרבנן, כבר הסכימו הפוסקים דלא כדבריו, וא"כ זה האוכל תערובת בשר בדגים חובל בעצמו ע"י הסכנה, ועובר באיסור תורה, ואסור לבטל, אם נפל אחד לשני, דאף שיש כאן חשש חובל ולא ודאי, גם זה אסור לאדם לעשות לעצמו, להכניס עצמו בחשש חובל, ומ"מ אחר שנפסק שאסור משום חשש סכנה, חשיב ודאי איסור, עכת"ד.
אולם, לדינא, היביע אומר כתב שהמזיק לעצמו דעושה איסור תורה, הוא דוקא שמתכוין להזיק, משא"כ כאן שמתכוין ליהנות מן האוכל, אינו אלא מדרבנן, ובעוד צרופים שהובא שם פסק שיש להקל להוסיף ולהרבות על תבשיל הבשר, בכדי שיהיה בו ס' נגד הדגים שנפלו לתוכו, כדין כל איסור דרבנן, דקי"ל דמותר להוסיף עליו ולבטלו כנ"ל, וה"נ הואיל ואין איסור זה אלא מדרבנן שפיר דמי לבטלו. ואילו אחינו האשכנזים שאין מבטלין אפילו איסור דרבנן, לשיטתם יהיה אסור לעשות כן.
מצוי מאוד בכל מיני מסעדות או אולמות שמגישים מנת דג עם צ'יפס [תפו"א מטוגנים], ופעמים שמטגנים את הצ'יפס בתוך שמן שטיגנו בו 'שניצלים', ויש מקום לאסור לאכול את אותו צ'יפס עם דגים כיון שישנו ממשות של בשר עוף בשמן (באופן שאין פי ששים בשמן כנגד הבשר, ועפ"י רוב אין פי ששים). ולפ"ז לכאורה יש איסור מצד סכנה לאכול את אותו צ'יפס עם הדגים. וכ"כ כמה פוסקים לאסור לאכול את הצ'יפס עם דגים מכח סכנה כמבואר בשו"ע [יו"ד סימן קטז, ובאו"ח סימן קעג'].
מיהו, לענ"ד יש מקום להקל בזה לכאורה שהרי יש כאן כמה ספקות דחזי לאצטרופי, חדא דשמא יש פי ששים בשמן, ושמא לא אסרו בשר בדגים דוקא בגוף הבשר עם הדג ולא טעמו שמעורבב עם טעם אחר, ועוד שדעת המג"א [או"ח סימן קעג'] והחת"ס [יו"ד סימן קא'] שלמדו בדעת הרי"ף והרמב"ם שלא חששו לסכנה בבשר ודגים ולכן השמיטו דין איסור זה מטעם דנשתנו הטבעים ושוב אין בזה סכנה, ועוד דשמא רק דג שיבוטא הוא שנאסר משום דבר אחר ולא כל דג.
ויש להביא סיעתא לדברינו מהא דפסק בשו"ת אור לציון [ח"ה פל"ז ס"ו] גבי שמן שטיגנו בו דגים ואח"כ השתמשו בשמן לבישול בשר, דאם לא מורגש טעם הדגים בבשר, מותר הבשר באכילה. ע"ש.
ואע"ג דדברי הארל"צ ק"ק דהא כיצד יטעום ישראל, הלא אם והיה ויטעם טעם הדג בבשר נמצא שעשה איסור, וצריך לכתחילה קפילא גוי, והרי כבר נפסק בסימן צח' שאין אנו סומכים על קפילא גוי בזה"ז. ויש ליישב דמעיקר הדין דעת מרן השו"ע דסומכים על קפילא גוי גם בזה"ז כפי שפסק הגרע"י זצ"ל כשיש הפסד וכדומה. ומ"מ, יותר נכון לומר שהארל"צ נסמך על דברי הט"ז בסימן צח' שמתיר לטעום בורית שיש בה חשש איסור, ולמד כן מהיתר דטעימת המרה בסימן מב' ע"ש.
וכ"ז דלא כפי שפסק בספר הכשרות למעשה [עמ' תלג הערה לד] בשם שו"ת דברי שלום [ח"ב סימן קיב] ושו"ת קנין תורה [ח"ה סימן צא] והגריש"א זצ"ל בספר אשרי האיש [יו"ד ח"א עמ' נו] שפסקו שהבשר אסור, וה"ה להיפך אם טיגן דגים בשמן שטגנו בו בשר שיש לאסור את הדגים.
ומ"מ, בנד"ד קיל טפי, דהא התפו"א [צ'יפס] הם כאמצעי בין הבשר לדגים, וכל הני פוסקים לא אסרו אלא שהבשר עצמו טוגן בשמן שטיגנו בו דגים או להיפך, ויתכן דבנד"ד יודו להתיר. ומה שהחמיר גם בזה בספר הכשרות למעשה, הוא עפ"י מש"כ בשו"ת ויצבור יוסף להגר"י בר שלום [ח"ד סימן מו] דפסק לאסור, ודחה מי שרצה לדמות דין זה למש"כ בכה"ח בסימן קטז [אות טו] שפסק להתיר לחם שנאפה בתנור יחד עם בשר לאוכלו עם דגים, דשאני התם דאין זה אלא ריחא בעלמא משא"כ בנד"ד שהוא טיגון וטעם ממש.
ומיהו, לענ"ד יש מקום להתיר לפי האמור לעיל, בפרט אם טועם את הצ'יפס ולא מרגיש שום טעם של בשר וכפי שפסק הארל"צ בנידון דידיה, ובודאי שגם החולקים על הט"ז בטעימת הבורית שהוא חשש איסור ממש יודו שבצ'יפס אפשר להקל ע"י טעימת ישראל.
