מי שהפקידו אצלו מעות עניים או פדיון שבויים (ט) ופשע בהם ונגנבו, (י) דפטור, שנאמר לשמור (שמות כב, ט), ולא לחלק לעניים, והרי הוא ממון השאין לו תובעין. במה דברים אמורים, בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים ידועים. אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים אלו, והרי הוא קצוץ להם, הרי זה ממון שיש לו תובעים, וישלם אם פשע, או ישבע שלא פשע, כדרך כל השומרים. (וכן אם הגבאי אמר לשומר שמור לי, חייב כשאר שומר) (מרדכי פרק החובל).
פטור. פירוש אע"פ שאין למעות עניים דין הקדש וכמ"ש הט"ו ס"ס צ"ה ובסי' רי"ב מ"מ פטור שנאמר כו' ר"ל דלא חייב' התור' כי אם כשבא לידו בתורת שמיר' שישמרנו לזמן מה ואח"כ יחזירנו לידו משא"כ בממון זה דהנותנו בידו לשמור אינו רוצה שיחזירוהו לו אח"ז וא"ת א"כ יהי' זה שומר של העניים שיחלק להם הממון ע"ז קאמר שהוא ממון שאין לו תובעין כו'. סמ"ע וע"ש:
קופות של צדקה הנמצאים בבתינו כיון שכל אחד יש לו קופות של צדקה בביתו צריך לדעת מה דינו שמצוי בהם תקלות.
קופות של צדקה הנמצאים בבתי ישראל אשר מחלקים אותם כל מיני מוסדות צדקה וחסד למיניהם ויש ביניהם גם כאלה ששייכים לכל מיני ישיבות וכוללים. צריך לדון מה הגדרת כספים הללו לעניין אם יש להם תובעים מוגדרים. אכן יש לחלק בסוגי הקופות הללו, שהרי אם זו קופה השייכת לכולל או לישיבה מסוימת הרי זהו ממון שיש לו תובעים, והרי הם בכלל מה שכתב מרן "עניי מקום זה" שהוא ממון שיש לו תובעים. ואם זה קופה השייכת לחלוקת צדקה כגון לקמחא דפסחא או להוצאות שבת וכדומה וכל פעם הגבאים מחלקים לאנשים שונים או שנותנים סכומי כסף שונים הרי זה ממון שאין לו תובעים. ועכ"פ יש שרצו לומר שבאופן שהשומר חייב על שמירת הקופות יש לו דין שומר שכר כיון שנהנה מפרוטה דרב יוסף [שו"ת לב יהודה חו"מ סימן צט]. ולא זכיתי להבין דבריהם שהרי שום אדם שמקבל את הקופות הללו לביתו אינו מתכוין להיות שומר ולא חפץ לשמור כלל, וא"כ אפילו בגדר שומר חינם אינו נקרא, אלא הקופה היא רק בגדר "ידא אריכתא" של אותו מוסד וכדומה. ואכן מצאתי סברא זו בשו"ת חבלים בנעימים [סימן קלה] ובשו"ת ציץ אליעזר [ח"טז סימן כט] שכתבו להקל בקופות אלו מפני הטעם שכתבנו שאם לא כן לא היו הבעלים משאירים את הקופות בביתם במקום גלוי שהרי גדולים וקטנים מצויים שם ויכולים ליטול מהם, ואם יחסר מעות מן הקופה לא ידע כמה חסר, ולכן כתבו דמסתמא אותו אדם המקבל קופה בביתו כאשר נותן כספים בקופה כוונתו בנתינה זו שמה שימצאו שם הגבאים בקופה שיקחו ותו לא, ואינו רוצה בשום חיוב שמירה. מיהו אם בעל הבית השתמש במעות שבקופה כגון שהוצרך לכמה שקלים כדי לקנות חלב ויחזירם לאחר מכן לקופה, הרי זה חשוב שולח יד ונעשה לוה על כל הקופה וחייב עליה באונסים [כ"כ הנתיבות סימן רצב ס"ק ד].
ע"כ עצתנו היא שאם אדם חפץ לעשות חסד ולקבל קופות כאלו בביתו יתנה מראש עם הגבאים של הקופה שאינו רוצה להיות שומר כלל, ואפילו לא שומר חינם, וגם אם ירצה לשנות את המעות שבקופה לשם גמ"ח אחר וכדומה יכול לעשות זאת, וגם אם ילווה מן הקופה בשעת הצורך אין הוא נעשה לוה או גזלן וכדומה. ועוד שמעתי להוסיף בעניין קבלת קופות אלו לביתו שיקפיד בשעה שמניחים בעלי הקופות את הקופה בביתם שלא יקפידו על מקום מסוים היכן להניחם, שאם אמרו להם בעלי הקופות: "הניחו את הקופה במקום פלוני ולא תזיזו את הקופה משם", יש חשש שקנו בעלי הקופות את מקום הנחת הקופה ונמצא שכליו של קונה ביד קונה ואזי קנו גבאי הקופות לכו"ע את מה שנכנס בקופה.
צריך לדעת אם חייבים לצאת ידי שמים
אע"ג שהשומר על מעות עניים או פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו דינו שפטור, מ"מ נחלקו אחרונים האם חייב עכ"פ לשלם לצאת ידי חובת דין שמים. בפ"ת [ס"ק ו] הביא בשם החוות יאיר [סימן קצט] שתי ראיות לחייב את השומר בדיני שמים, אחד, דלא גרע מאדם שנודר לצדקה שחייב ליתן, כדדרשינן [ר"ה דף ו' ע"א]. "בפיך" זו צדקה, ועוד ראיה שקי"ל וכך נפסק בשו"ע [יו"ד סי' ס"א סעי' ט"ו] המזיק מתנות כהונה אף שפטור בדיני אדם, חייב לצאת י"ש. ושם פטור מדין ממון שאין לו תובעים, וה"ה הכא, ע"כ.
ובשו"ת אור לציון [חלק א – חושן משפט סימן ז] דחה ראיותיו של החוות יאיר בהאי לישנא: ולענ"ד יש להשיב על דבריו, דמה שהוכיח מנדר אינו דומה, דשם חייב עצמו, משא"כ כאן מי אמר שחייב, תדע שהרי הר"ן סובר מזיק מתנות כהונה פטור אף בדיני שמים, אף שבשו"ע פסק כהרא"ש שחייב לצי"ש. אך הר"ן פוסק שפטור, ומה יענה הר"ן על סברא זו דמאי שנא מנדר. וגם מדברי הרא"ש אין ראיה, אפשר שעד כאן לא חייב הרא"ש אלא במזיק מתנות כהונה, אבל מי שלא שמר, כיון שאין עליו דין שומר, מהיכא תיתי שיתחייב, ויש לפלפל עוד בשיטת הרמב"ם אם פשיעה זה דין מזיק או לא, מ"מ ראינו כמה דברים שפטור בפשיעה ואין לו דין מזיק, יעוין באחרונים. ולמסקנא העלה האור לציון לפטור אף בבא לצאת ידי שמים מכח ס"ס אף שהוא ס"ס נגד מרן, מ"מ קי"ל דעבדינן ס"ס נגד מרן, ע"ש. וכן פסק בספר אולם המשפט.
