לדעת מרן השולחן ערוך שקיבלנו הוראותיו לא תמצא שום תועלת בעריכת חופה וקידושין לבני הזוג הללו שלא בפני עשרה אנשים, שהרי גזרו חז"ל במסכת כלה, כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, וכוונתם לחופה ושבע ברכות חתנים, וברכת חתנים צריך לברך בפני עשרה, לכן כל עוד שלא בירכו הברכות הרי היא אסורה לבעלה כנדה.
מקורות:
בשאלה כעין זה נשאלתי לפני כמה שנים אודות אלמן ואלמנה שומרי שבת תושבי הארץ החיים יחד תקופה ארוכה, אלא שמפחד הפסד קצבת שארים שמקבלים מביטוח לאומי [שתבטל להם מרגע שירשמו כנשואים] הם נמנעים להינשא על ידי רב כדת משה וישראל, ולכן ביקשו מאיזה אברך לערוך להם סידור חופה בפני שתי עדים באיזה בית כדי שלא יודע דבר נישואיהם לרשויות. וכמובן הורנו לאותו אברך שאין לו לתת יד לפושעים לגזול את הביטוח לאומי בנטילת קיצבה שלא כדין, ועוד שבנישואין כעין אלו הנערכים בלי רישום בלשכת הרבנות הרי הוא עשוי להרבות ממזרים בישראל, כי לכשינשאו בסתר מיד יערב לנו שאם יפרדו יתן לה גט כדין. ובפרט שעל פי החוק בישראל זו עבירה פלילית, ועוד שלא נסמך לשמש כמסדר חו"ק וכבר אמרו חז"ל (קידושין ו' ע"א) מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהיה לו עסק עמהם. אלא שבנידון שבפנינו אנו עוסקים בשאלה אחרת לגמרי, בבני זוג הגרים בחוצה לארץ ואין שום מניעה מלרשום אותם כנשואים בלשכת הרבנות המקומית מיד. והשאלה צצה בעקבות החשש שמא על ידי שיודע דבר נישואיהם ברבים יתייתר הצורך בערכית חתונה מפוארת כאוות נפשם. לכן לא נותר לנו אלא לברר אם שייך להפריד בין שלושת חלקי תהליך סידור חופה וקידושין. לערוך להם את הקידושין והחופה בפני שתי עדים כעיקר הדין, ולדחות את ברכת השבע ברכות חתנים שמברכים תחת החופה למועד מאוחר יותר. ואם כן, האם יועיל להם משהו בכך בשביל להתירם להמשיך לחיות יחד כאיש ואשתו בלא פקפוק.
מעיקר דין תורה אחר שקידש האיש את האשה בכסף בשטר או בביאה בפני שני עדים כשרים, הרי היא כאשתו לכל דבר וענין, אלא שבאו חכמים וגזרו בריש מסכת כלה: "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה, אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה".
על כן הנידון שבפנינו אם יועילו קידושין שיעשו רק בפני שתי עדים תלוי בשאלה מהי ה'ברכה' האמורה כאן, האם כפשוטה 'ברכת האירוסין' או שהכוונה היא ל'ברכות הנישואין', או שבכלל הכוונה היא ל'חופה'.
כי אם כוונת חכמים לברכת הנישואין לכאורה לא נמצא מזור לבעיית הזוג הנ"ל, לפי שהלכה פסוקה היא בשו"ע אהע"ז (סימן סב סעיף ד), אין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה. אבל אם נפרש שתקנת חכמים אמורה על ברכת הקידושין או על החופה, לכאורה אין מניעה בנישואין אלו, ועוד לפי שנוהג בה חופה כדין בכניסתם לדור בבית אחד.
ושלוש שיטות עלו מדברי רבותינו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, דעת רש"י בכתובות (דף ז' ע"ב ד"ה ואסר) לפרש בפשטות שכוונת חכמים במילת 'ברכה', הן לחופה והן לברכות חתנים, שכך כתב וז"ל: "ואסר לנו את הארוסות מדרבנן, שגזרו על יחוד פנויה, ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה, כדפירשית כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה".
לעומתו נקט הרמב"ם בפרק י' מהלכות אישות (הלכה א') שהאמור בגמרא מכוון רק לחופה, ומבארים האחרונים שנקראת ברכה לפי שנהגו לברך הברכות תחת החופה. שכך כתב וז"ל, "הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה. והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות. ואפילו אם קידשה בביאה, אסור לו לבוא עליה ביאה שניה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו, ויתיחד עמה ויפרישנה לו. וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום", עכ"ל. כאמור מפשטות דבריו משמע שמאחר שההיתר תלוי בחופה לבד, וברכות אינן מעכבות, אם כנסה לחופה מיד היא אשתו לכל דבר ומותר לו לבוא עליה אפילו שעדיין לא בירך ברכת חתנים. וכך מפורש יותר בדבריו בהמשך הפרק שם (הלכה ו) שברכות אינם מעכבות, וז"ל: "המארס את האשה וברך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו, עדיין ארוסה היא, שאין ברכת חתנים עושה הנישואין אלא כניסה לחופה. אירס וכנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים, הרי זו נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים". מתוך שנקט לשון הרי זו נשואה גמורה, משמע שמותר לו לבוא עליה מיד. והברכות אינם מעכבות. ולא כדעת רש"י שכרך את החופה והברכות יחד. וטעם שלשיטתו יוכל לברך אחר זמן, הגם שכבר גמר הקידושין ונישואין מזמן, מבואר בטיב קידושין (ס"ק ה), כי ברכת חתנים נתקנה על הזיווג עצמו, וכעין שאמרו (ברכות דף לה ע"א) אסור ליהנות בלא ברכה, לכן כל זמן שהיא עדיין אשתו צריך לברך, כענין מי שאכל ולא בירך פשיטא שאם רוצה לאכול עוד על כל פנים שצריך לברך על מה שירצה לאכול עוד, וכמו שאמרו (שם דף נא ע"א) מי שאכל שום וריחו נודף כו'.
מאידך מלשון המרדכי (כתובות רמז קלא) בשם הראב"ן עולה שיטה הפוכה לגמרי, שכך כתב: "דכן הוא המנהג דארוס וארוסתו השוהין ביחד בבית אחד מברכין עליהם ז' ברכות פן יתייחדו". הא משמע שהברכות לבד מעכבות, ולכן אפילו כנסה לחופה, עדיין היא אסורה לו. מאידך אם בירך, אפילו לא כנסה לחופה, ועודה בגדר ארוסה הדרה עדיין בבית אביה, הרי היא מותרת לו מיד.
וכך כתב בבית שמואל (סימן נ"ה ס"ק א') שהנפק"מ בין דעת הרמב"ם לדעת הראב"ן באופן שהחתן והכלה מבקשים להתייחד בבית שאינו מיוחד להם, בלא שהתקיים בהם דין 'חופה'. שלדעת הרמב"ם לא יועיל להם כלום, ואסור להם להתייחד עד שיקיים בה דין חופה. ולדעת הראב"ן במרדכי, די במה שיברכו מיד השבע ברכות, ויוכל אפילו לבוא עליה, שהרי היא אשתו המותרת לו.
ומבאר הבית שמואל (בסימן נה שם) שנחלקו בטעם גזירת חכמים, כי זה ברור שצריך שהביאה תעשה לשם קידושין ולא לשם זנות. על כן דעת המרדכי שמאחר שקידשה כדת ובירכו הברכות, שוב אין לחוש שביאתו היא לשם זנות ולא לשם נישואין, הגם שעדיין לא גמר נישואיו בחופה. אבל הרמב"ם סובר שכל זמן שלא כנסה לביתו בחופה כדין, קיים הספק שמא לא גמר בדעתו לישא אותה נישואין גמורים, כי עד שלא כנסה לחופה לא גמר קנינו לגמרי, כי כל שלא כנסה לחופה לדעת הרבה פוסקים פטור ממזונותיה, ואם הוא כהן אסור לו להטמא לה, ואינו ירושה, ופטור מתשלום תוספת כתובתה, כמבואר בטור ושו"ע סימן נ"ה. אלא שעדיין קשה לדעת הרמב"ם לשון ברכה שנקטו בגמרא, ומתרץ שגם החופה נקראת ברכה על שם הברכה שנהוג לברך באותה שעה, וכך פירש בפסקי מהרא"י (סימן קע"ב). לעומתו מפרשים המרדכי והראב"ן הגמרא כפשוטה, ברכת חתנים.
וכאמור שלוש שיטות עלו בפנינו, דעת הרמב"ם שהחופה לבד מעכבת, לכן אם כנס לחופה היא מותרת לו אפילו אם לא בירך. ודעת הראב"ן שהברכות מעכבות, לכן גם אם כנסה לחופה, אם לא בירך היא אסורה לו כנדה. ודעת רש"י שגם החופה וגם הברכה מעכבת. [וראשי הישיבות הוסיפו על דרך הפלפול ללמוד שיטה רביעית מדברי תוס' (כתובת דף ז' ע"ב ד"ה רבי יהודה) ואכהמ"ל].
לענין דינא, מתשובת הרא"ש (הובא בב"י סימן נ"ז) שפסק שהיא כאשתו ליורשה ולהטמא לה כבר משעת החופה אפילו אם לא בירכו הברכות, מבואר שדעתו כדעת הרמב"ם, שהחופה לבד מעכבת. וז"ל: "ארוס כיון שדר עמה בבית, הויא כאשתו לענין ירושה. כדאמרינן בפרק נערה נכנס עמה לחדר, סתם חצר דידה לנשואין, ואוכלת בתרומה אם הוא כהן, ואם מתה יורשה, אף על פי שעדיין לא הכניסה לחופה, כי היחוד ברשותו היא החופה, וברכת חתנים אינה מעכבת", עכ"ל.
וכך עולה ומתבארת דעת מרן השולחן ערוך (שם בסעיף ב') שפסק כדעת הרמב"ם וז"ל: "המארס את האשה, וברך ברכת חתנים, ולא נתיחד בביתו, עדיין ארוסה היא, שאין ברכת חתנים עושה הנשואין". וכך המשיך וכתב (שם בהלכה ג'): "אירס וכנס לחופה, ולא בירך ברכת חתנים, הרי זו נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו לאחר כמה ימים", עכ"ל. וכך מבאר בחלקת מחוקק
(שם ס"ק יב): "דכלל הוא דברכות אינם מעכבות". וכך יש ללמוד בפשטות בדעת הרמ"א שלא הגיה על דבריו כלום. אלא שבזה יש לתמוה ממה שפסק הרמ"א בסעיף א' וז"ל: "ארוס שהוא עם ארוסתו בבית אחד מברכין הז' ברכות פן יתיחדו", עכ"ל. ודבריו אלו לא עולין בקנה אחד עם מה שפסק השו"ע בסעיף ב', שהרי אף אם יברכו הז' ברכות עדיין לא קנאה עד שיכניסנה לחופה, א"כ מה יועיל שיברכו הברכות עתה. וכבר הרגיש החלקת מחוקק (שם סק"ב) בקושיה זו ומבאר שמכל מקום ארוס וארוסתו השוהין יחד בבית הוי כחצר של שניהם, ויחוד דידיהו הוי נשואין, ומותרת לו אחר הברכות, וכך היו עושין ביהודה, ואין איסור אלא חתן הדר בבית אחר, ובא על ארוסתו בבית אביה. אי נמי דיכול לבוא עליה בבית חמיו לשם נשואין, עכ"ל. וכתירוצו השני תירץ בב"ש, וכתב כנ"ל שהרי כן כתבו הרי"ף והר"ן, דאף לדעת הרמב"ם דבעינן הכניסה לביתו בדווקא, היכא שבא עליה אף בבית אחר לשם נשואין קנאה, ותו לא בעי מידי.
ובפתחי תשובה (שם סק"א) הביא תשובת השב יעקב (סימן כ"ד) אודות ראובן שקידש אשה ובא עליה בלא חופה, ושבע ברכות, ויש לו שלשה בנים ממנה, ופסק וז"ל, "שכופין אותו בכל היכולת לפרוש ממנה עד שיעשה חופה ויברך הז' ברכות, ולא חיישינן שמא יוציאו לעז על בניו הראשונים", עכ"ל. ודבריו עולים בקנה אחד עם שיטת רש"י והראב"ן הפוסקים שברכות מעכבות, ולכן אפילו שכבר יש לו שלושה בנים ממנה כך שבהכרח התייחדו שניהם בבית אחד, לא מהני.
אלא שאחר שהעלה מרן השולחן ערוך הלכה כדעת הרמב"ם לכאורה יש להקל בשעת הדחק כדוגמת נידון דידן שמכיר ויודע הרב שימשיכו בני הזוג לחיות באיסור ואין דרך לשכנע אותם להתחתן מיד, לערוך להם קידושין בפני שתי עדים, ויברך את ברכת האירוסין, ובמועד מאוחר יותר כאשר יכנסו תחת החופה יברכו את שבע ברכות הנישואין.
וכבר העירו הפוסקים סתירה בדברי מרן, כי בבית יוסף (סימן ס"ב) הביא תשובת הרשב"א (סימן אלף קכ"ז) בשאלת עיר שלא נמצאו בה עשרה בני אדם וגם אי אפשר להביא לשם ממקום אחר, והשיב: "ברכת חתנים אינה בפחות מעשרה". וממשיך הבית יוסף ומביא מה שכתב תרומת הדשן (ח"ב סימן ק"מ) בשם תשובות מימוני שבדיעבד אין ברכות מעכבות, כי מה שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה היינו בלא חופה, "אלא דנקט בלא ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין, וכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה שלא תנשא אשה משום דברכת חתנים בעשרה עכ"ל". וכך העלה הרמ"א בדרכי משה שם (אותיות ז' ח') בדעת המרדכי, שבשעת הדחק אם אין עשרה יכנוס בחופה ואחר כך לכשיזמנו עשרה יברך. וחלק עליו הב"י וכתב וז"ל: "ואין דבריו נראין, דמה טענה היא זו, דאין הכי נמי, שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה, ואין זה אלא כמכריע הדבר בעצמו", עכ"ל.
ובזה נסתרו דברי מרן מניה וביה, שבשו"ע סימן נ"ה פוסק כדעת הרמב"ם החופה לבד מעכבת, ולכן אם כנס לחופה, אפילו לא בירך, הרי זו נשואה לו ויברך אחר כך. והנה בבית יוסף חולק על סברת תרומת הדשן ופוסק כדעת הרשב"א שברכות מעכבות, שמשמעות דבריו שאם אין עשרה לברך הברכות, לא תנשא.
ושלושה מהלכים חלוקים נמצאו בישוב סתירת דברי מרן. בנחלת שבעה (סימן י"ב בחידושים אות י"א) כתב שהעיקר כעולה מדברי מרן בשו"ע שברכות אינם מעכבות, לכן ברור שבשעת הדחק כגון שאין עשרה, יקדש בפני שתים ויברך את שבעת ברכת חתנים לכשיזדמנו עשרה. והטעם מבואר בדבריו, כי זה פשוט שאין בכח הברכות לעכב מצות פרו ורבו דאורייתא. ומתרץ שלא בא בבית יוסף אלא כדי לדחות טענת תרומת הדשן "וכי תעלה על דעתך דאם אין במדינה עשרה שלא תנשא", שעל זה כתב הב"י ואין דבריו נראים, כי מה טענה היא זו. אבל ברור שאין דעתו לחלוק על עיקר הדין שבדיעבד ברכות אינם מעכבות, שהרי כך פסק בשולחן ערוך בפירוש כדעת הרמב"ם.
לעומתו העלו בבית שמואל (סימן נ"ה סק"ד) ובכנסת הגדולה (סימן ס"ב בהגהות ב"י אות ח) ובשו"ת שב יעקב (סימן כ"ד) בפשטות שאכן דעת מרן בבית יוסף לפסוק כדעת הרשב"א, שאפילו בשעת הדחק אם אין עשרה, לא תנשא, וכוונת מה שכתב על דברי תרומת הדשן אין דברים נראים, היא כפשוטה על עיקר הדין ולא רק על סברתו. על כן יש לדחוק ולפרש דברי מרן בסימן נ"ה רק באופן שכבר נשאה בחופה וקידושין בלא שבירכו הברכות, שבזה העלה מרן השו"ע הלכה כדעת הרמב"ם שבדיעבד כזה, שכבר נישאו, אין מפרישים אותם ויברכו הברכות לכשיזמנו עשרה, והטעם פשוט, כי אחר שהכניסה לחופה ונתחייב לה בכל חיובי הכתובה, הרי היא כאשתו לכל דבר, ולא שייך לומר שמא בא עליה לשם זנות ולא לשם קידושין. לכן דוקא לכתחילה כאשר עדיין לא נישאו, הורה מרן שאין משיאים אותם, ואפילו בשעת דחק כעין זו שלא נמצאו עשרה בכל העיר לשמוע הברכות.
ועל טענת הנחלת שבעה איך יעלה על הדעת לדחות מצות פריה ורביה דאורייתא מפני ברכות דרבנן, יש להשיב כי מאחר שאינו דוחה המצווה לגמרי, רק דוחה את זמן קיומה לזמן שימצאו עשרה, אין זה חשוב ביטול מצוה, כעין שתירץ הנצי"ב בעמק שאלה (שאילתא ה' סק"ד) מה שפסק הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות (הלכה ב') להתיר לתלמיד חכם להתאחר מלישא אשה כדי שלא יתבטל מתורתו בטרחה עבור מזונותיה, כי אף שמצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים דוחה תלמוד תורה מכל מקום מאחר שאין המצוה נדחית לגמרי, שפיר דמי.
ושיטה שלישית בישוב סתירת דברי המחבר עולה ומתבארת מתוך תשובת הרדב"ז (ח"ה סימן שני אלפים שכ"ו) המובאת בפתחי תשובה (סימן נ"ה ס"ק ג), שהקשה על דעת הרמב"ם איך יוכל לברך ברכות הנישואין אחר כעבור זמן מהנישואין. ומתרץ: דמיירי שלא בא עליה, דאף על גב שהיא נשואה גמורה, מכל מקום אסור לו לבא עליה עד שיברכו לה ז' ברכות, הלכך אף על פי שנגמרו נשואיה לעניין שאר דברים הוי שפיר עובר לעשיה. מדבריו אלו מתבארת שיטה חדשה לגמרי, שאין כוונת הרמב"ם במה שכתב בפרק י' מהלכות אישות (הלכה ו') לשון: "אירס וכנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים, הרי זו נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים", להורות להתיר לו לבוא עליה כדרך שהבינו בדבריו רבים מהפוסקים ובראשם הב"ח (סימן סב) הח"מ והב"ש, אלא כוונת דבריו ללמדנו שדינה כנשואה גמורה רק גבי החיובים שמתחייב אדם לאשתו תחת החופה. אבל חופה זו אינה מתירה לו לבוא עליה, כי אף לשיטתו ברכות מעכבות. ובזה תמצא השקפת הרמב"ם עולה בקנה אחד עם דעת רש"י הראב"ן והרשב"א, ובזה מתבאר מה שפסק בב"י בסימן ס"ב כדעת הרשב"א שאם אין עשרה לא תינשא, הגם שבסימן נ"ה פסק שבחופה לבד נעשית כאשתו.
וכך עולה ומתבאר מלשון הר"ן בחידושיו (פסחים דף ז ע"ב) שכתב וז"ל: "ולענין ברכת נשואין נהגו שאין מברכין אלא לאחר שתכנס כלה לחופה, לפי שאין ברכות הללו אלא ברכות תהלה ושבח, תדע שהרי כל שבעה מברכין אותה, וכן נראה מדברי בעל הלכות גדולות, אבל הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות אישות כתב שצריך לברך אותן קודם נשואין, וכן דעת הרמב"ן ז"ל, ולא מפני שהוא בכלל מה שאמרו כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן שהרי אלו ברכת השבח הן, אלא מפני שהחופה יחוד הוא ובעי ראויה לביאה, והרי כלה בלא ברכה אסורה היא לבעלה כנדה". הרי שנוקט אף הוא בפשטות בדעת הרמב"ם שברכות חתנים מעכבות את הבעל מלבוא עליה, ודבריו עולים בקנה אחד עם דעת הרדב"ז.
לענין מעשה מדברי הרמ"א בדרכי משה סימן ס"ב שפסק להקל בשעת הדחק לישא שלא בפני עשרה בחופה וברכת הקידושין, ולברך השבע ברכות לכשיזדמנו עשרה, עולה בפשטות שדעתו שבכה"ג מותר לו לבוא עליה. וכך עולה מדברי הב"ח (סימן ס"ב שם) והחלקת מחוקק (שם סק"ג) והבית שמואל (שם סק"ב), כדעת תרומת הדשן. וכך פסקו בנודע ביהודה (סימן נ"ו הו"ד בפת"ש שם סק"ז) ובספר זכור לאברהם (ח"ב דף רס"ו) ובספר חינא וחסדא (ח"א בהשמטות דף ל"ז) וכן משמע מדברי הפרי מגדים בפתיחה לספרו שושנת העמקים, וכך העלה הלכה בשדי חמד (מערכת ברכות סימן ג' אות ו'). אלא שמדגיש הנודע ביהודה שאין בשום פנים לברך הברכות בפחות מעשרה, ובהתייחס לרב שבריך הברכות בפני פחות מעשה כתב: "הדיוט כזה עוון פלילי הוא שיהא לו עסק בטיב קידושין".
לעומתם אחר שהביא בכנסת הגדולה (אבן העזר סימן סב הגב"י או ח) את דעת הרלנ"ח (בתשובותיו סימן א) שגם הוא דעתו לפסוק כתרומת הדשן שתינשא בלא עשרה, הביא שמהר"א צרפתי חלק עליו פוסק כדעת הרשב"א ומרן הב"י שלא תינשא, ומסיים: "דעתינו כדעת הרב המחבר ז"ל ומהר"א צרפתי ז"ל דברכות מעכבות". וכן העלה בשו"ת יביע אומר (חלק ב' אהע"ז סימן ו) הלכה למעשה, שאם לא מוצא עשרה, אין לו לישא אשה. לכן פסק שבמקום שהממשלה אוסרת לערוך נשואים דתיים, וקשה לכנס עשרה אנשים כדי שישמעו הברכות לא יוכל לישא אשה, כי אין להם לברך הברכות שלא בפני עשרה, ומביא (שם אות ב) ומביא להקת ראשונים שפירושו מה שאמרו חז"ל האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, כי יש שבע ברכות בליל פסח לפני אכילת מצה, ובזה דומה לארוסתו בבית חמיו שאסורה כל עוד שלא בירכו שבע ברכות והם האגודה (פרק ערבי פסחים) מהרי"ל (הלכות פסח) מהרי"ו (סימן קצג) הרשב"ץ (קונטרס מאמר חמץ, דף ל"ג ע"א) אור זרוע (הלכות פסחים סימן רנו, דף נ"ט ע"ד) שבולי הלקט (סימן רח) והתניא (ס"ס מד), ומדברי כל אותם ראשונים העולה בבירור שהם מפרשים מה שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, היינו בלא ברכה ממש.
וחלק מרן הגר"ע יוסף על מה שפסק הבן איש חי (בבן איש חי פרשת שופטים שנה א' סעיף י"ד) לסמוך על המקלין ולברך רק את ברכת הקידושין וברכת 'אשר ברא', לפי שנסתרו דבריו מדברי מרן בבית יוסף שקיבלנו הוראותיו. וכך העלה הג"ר משה פנירי בספר בית חתנים (פרק י' בהערות אות ח'), וכתב עוד שבפרט בזמנינו שהשירות מצויות לכו"ע אין להקל לערוך נישואין שלא בפני עשרה. ועוד תמה על מה שחידש בבן איש חי לברך ברכת אשר ברא לבדה תחת החופה, כי רק כאשר נאמרת יחד עם שאר הברכות נחשבת כברכת חתנים, וכתב שם ששמע מפי הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שגוף מחלוקת הראשונים בזה משמע בבירור שברכת אשר ברא לבדה אינה מועילה כלום, כי הנה לא עלה על דעת שום אחד מהגדולים הנ"ל להתיר האשה בברכת אשר ברא לבדה.
על כן מכל האמור לעיל, אף שבנידון שבפנינו אחר שהמציאות היא שהם כבר חיים יחד כאיש ואשתו וגרים בבית אחד, והמגורים בבית אחד חשובים 'חופה', היה מקום להתיר לערוך להם קידושין בפני שתים ולברך הברכות במועד החתונה, וכך היה נראה להורות לבני אשכנז ההולכים ביד רמ"א, מכל מקום מאחר שבנדון שבפנינו בני הזוג הם מבני עדות ספרד, אין להקל להשיאם בפני שתים אחר שבלאו הכי גם אם יערכו קידושין וחופה כדין תמשיך להיות אסורה עליו כנדה עד שיברכו הברכות.
