שתי חתונות עם משפחות זהות, שהתחתנו באולם אחד, וגרמו לשרשרת טעויות
מעשה שהובא בספר חשוקי חמד בשם הגר"י זילברשטיין שליט"א באולם חתונות, שיש לו שני אגפים, מצד ימין ומצד שמאל, כשבכל אגף מתקיימת חתונה אחרת, והנה אירע שבערב אחד התקיימו שתי חתונות ששמות המחותנים היו זהים, כלומר בכל אולם היה שלט "חתונת קרויזר – שפיגל", "חתונת קרויזר – שפיגל", עובדה מופלאה זו גרמה לשרשרת של שאלות שצריכים לדון בהם בדיני תורה.
א. התזמורות החליפו את החתונות, וכל אחת ניגנה בחתונה שלא הזמינו אותה
שאלה. בסוף החתונה כאשר בעלי התזמורת נגשו לבקש מהמחותן את התשלום, על סך אלף דולר, אמר להם, הרי סיכמנו שתעשו לנו הנחה ונשלם רק שש מאות דולר. לאחר ויכוח נתבררה הטעות, ששתי התזמורות החליפו ביניהם את החתונות, ובעוד המחותנים של חתונה א, שהם עניים בקשו הנחה מהתזמורת, המחותנים מחתונה ב, לא בקשה הנחה. ושתי התזמורות מבקשות עתה אלף דולר, התזמורת שנגנה בחתונה א, טוענים אנו לא הסכמנו להנחה, והתזמורת שנגנה בחתונה ב, טוענים למחותן הרי הסכמת לשלם אלף דולר, וגם עתה תשלם לנו אלף דולר, ומה שהסכמנו על הנחה, רק לחתונה א, אבל לכם לא הסכמנו. ועתה נשאלת השאלה, כמה ישלם כל מחותן לתזמורת, ומי יפסיד את ההנחה שהתזמורת הבטיחה לאחד המחותנים.
תשובה. נראה שכל אחד ישלם לתזמורת שנגנה בחתונתו, כפי מה שסיכם עם התזמורת שהזמין, דהיינו המחותנים מחתונה א, שביקשו הנחה, ישלמו לתזמורת שניגנה כפי המחיר שסיכמו לאחר ההנחה, והמחותנים מאולם ב, שלא ביקשו הנחה, ישלמו את התשלום המלא לתזמורת שניגנה בחתונתם, אפילו שהם הגיעו על מנת לקבל רק שש מאות דולר.
והנה כתב השו"ע (חו"מ סימן שעה ס"א) היורד לשדה שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה. והנה באומד זה, נחלקו הראשונים, הביאם הבית יוסף דרש"י והרא"ש פירשו, שהכוונה הוא כשאר שתלי העיר. ותלמידי הרשב"א הקשו על זה, ואינו מתחוור דמי עשאו שתל או אריס שיטול בשבח. והראב"ד פירש שנותן לו את ההוצאה, ואף הרי"ף פירש כן שכתב ונותן לו דמי הבנין עד גמירא, ומשמע לפי דבריהם דאף על פי שההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את ההוצאה, וגם זה אינו מחוור דהיאך אפשר שיתן לו יותר ממה שההנהו, דהא ירד שלא ברשות, והרב בעל המאור פירש שאם השבח יתר על ההוצאה נוטל במעולה שבשכירות, והיינו דאמר שמואל אומדין וכו' ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח וקרוב לזה פירש רבינו האי.
והנה לכאורה בעניננו שתי התזמורות נגנו בחתונות בלא הזמנה, והיינו בלא רשות, אך זה היה במקום שהיה צריך תזמורת, והוי כשדה העשויה ליטע, וא"כ זה תלוי במחלוקת הראשונים כמה ישלמו לכל אחד מהתזמורת.
והנה תנן בבבא בתרא (דף ד ע"ב) המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו, רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל. ואמרינן בגמרא איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר, חייא בר רב אמר הכל לפי דמי קנים בזול.
והקשה הרמ"ה אמאי משלם את הכל, ולמה לא אמרינן שדינו כדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות, שאפילו בשדה העשויה ליטע, אומדין כמה לשלם, ותירץ כמה תירוצים, ותירוץ השלישי הוא דבשדה העשויה ליטע, כיון שאין לו חלק בשדה, איהו דאפסיד אנפשיה, שהוציא ממונו במקום שאינו שלו, ואי אמרת שיתן לו לפי מה שהוציא, ילך כל אחד ויוציא בשדה חבירו מה שהוא לא צריך, ומחייב אותו, אבל הכא במקיף הרי הקיף בהיתר שהרי הוא שלו, ולכן צריך ליתן לו כל מה שגדר.
ולפי זה נראה שהוא הדין הכא, כיון שהתזמורת בחתונה טעו והיו אנוסים, אף שהמזמין פועל ונאנס ולא עבד אצלו אין צריך לשלם לו, כמבואר ברמ"א (סימן שלד ס"א) וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. ולכן אין צריך לשלם לתזמורת שהזמין, אלא לתזמורת שעבדה אצלו, מ"מ התזמורת שהגיעה צריך לשלם לה כפי מה שמגיע לה, ולכן אם המחיר הוא אלף דולר צריך לשלם לה אלף דולר, אבל בעל החתונה שסיכם עם התזמורת על הנחה, הרי גילה דעתו שאצלו התזמורת לא שוה אלא שש מאות דולר, ולכן כל אחד צריך לשלם כפי מה שסיכם.
ב. הזמין ברכונים והגיעה לחתונה השניה, מי ישלם עבור זה
שאלה. עוד שאלה שנשאלה בחתונה הנ"ל, אחד מן המחותנים, הזמין "ברכונים" לחלק כשי למשתתפים בשמחה, השליח שהביא את הברכונים מהמפעל, בא לאולם, וראה רק שלט אחד, ונכנס לאולם והניח על כל שלחן, ברכון שמודפס עליו "מזכרת מחתונת קרויזר – שפיגל" למחרת מבקש בעל הברכונים תשלום, אומרים לו המזמינים, אנחנו לא קבלנו כלום, כשפנה לאלו שכן קיבלו, השיבו אנחנו לא הזמנו כלום, ובאמת לא הבנו איך הגיעו הברכונים. ועתה יש מקום לשאול מי ישלם את הברכונים, האם בעלי החתונה, שלא הזמינו, או שמא כל אחד שלקח ברכון חייב לשלם את שוויו, ואם כן האם יכול להחזירו ולומר לו הרי שלך לפניך.
תשובה. נראה שהמחותנים פטורים מלשלם לבעלי הברכונים, כי לא נהנו מהברכונים, ואין להם בזה שום תועלת. אך כל אחד שלקח ברכון חייב לשלם, והדבר דומה להא דאמרינן בבבא קמא (דף קיב ע"א) אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה, והיתומים היו סבורים שהפרה של אביהם היא, וטבחוה ואכלוה, משלמין דמי בשר בזול. ואף על פי שגם היתומים לא התכוונו לאכול בשר, וגם חשבו שזה שלהם, והם אוכלים בחינם, מ"מ חייבים לשלם. והכא נמי חייב לשלם דמי בשר בזול.
אך עדיין יש להסתפק האם יכול לומר לו הרי שלך לפניך. והנה הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח, פסק השו"ע (חו"מ סימן שסג ס"א) שיכול לומר לו הרי שלך לפניך. ובפתחי תשובה (שם סק"א) הביא מחלוקת הפוסקים, מה הדין בגזל אתרוג ועבר עליו סוכות, האם יכול לומר לו הרי שלך לפניך, דבפמ"ג (או"ח משב"ז סק"א) כתב שיכול לומר לו הרי שלך לפניך, כמו בחמץ ועבר עליו הפסח. מיהו יש לומר דחמץ שעבר עליו הפסח לא שכיח, ולא עשו בו תקנה, משא"כ באתרוג יש לומר דלא גרע מגרמי דחייב. והגוזל סחורה מחבירו ביומא דשוקא שוה אלף, ולאחר השוק אין שוה אלא מעט, האם נאמר דמחזיר לו סחורתו. וצ"ע כעת, עכ"ל הפמ"ג. ובתשובות ב"ש אחרון (חח"מ בסופו ס"ה) כתב דאינו יכול לומר באתרוג הרי שלך לפניך, כיון דכולי עלמא יודעין ומכירין ההיזק דאחר סוכות אינו שוה כלל רק לאכילה. וזה דמי לגזל מטבע ונפסל בכל המדינות, דלא יכול לומר הרי שלך לפניך. והסברא בזה דבשלמא חמץ שעבר עליו הפסח, מי שלא ידע מזה לא נראה וניכר בגוף החמץ שום ריעותא, אבל במטבע הריעותא והפחת ניכר ונראה לכל והכי נמי באתרוג, עיין שם.
וכתב שם הפתחי תשובה: ולענ"ד צ"ע מה שהחליט כן להלכה, דסברתו ניחא לפי דעת הרמב"ם והשו"ע שפסקו בגזל מטבע ולאחר מכן פסלתו מלכות שהזיקו ניכר הוי ליה כנסדק וחייב לשלם, אבל לפי דעת הרא"ש והטור והרמ"א וכמה פוסקים שהביא הש"ך (שם סק"ה) שפסקו דמטבע אפילו פסלתו מלכות בכל המדינות, אומר לו הרי שלך לפניך, א"כ מוכח דליתא להאי סברא שהטעם בחמץ לאחר הפסח, כיון שהזיקו אינו ניכר, וצ"ע.
והנה בעניננו הברכון דומה לאתרוג אחר סוכות, שהרי מודפס על הברכון את שמות המחותנים, ואת תאריך החתונה, ואין לבעל הברכונים מה לעשות עם הברכון לאחר החתונה, נמצא שלפי דברי הפמ"ג והב"ש בנידוננו לכאורה הוי היזק ניכר וחייב לשלם. ואילו לפי הפ"ת הדבר תלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א, ומספק לא יכול להוציא ממון.
ונראה שלכו"ע אין חייב לשלם, ויכול לומר לו הרי שלך לפניך, שכל הפוסקים לא דברו אלא בגזלן שגזל, ורוצה להחזירו, אבל הכא שליחו הניח את הברכון, והטעה אותו, ומה הוה ליה למעבד, וגם דמי בשר בזול אינו חייב לשלם, שהתם היתומים אינם יכולים להחזיר את הבשר כיון שאכלוהו, אבל הכא כיון שיכול להחזיר את הברכון, אומר לו הרי שלך לפניך ופטור.
ג. ישנן מעטפות של מתנות, שלא ברור לאיזה חתונה היתה כוונתם
שאלה. לאחר שהתברר לשני המחותנים משני החתונות, שבחתונתם היתה שרשרת של טעויות, בדקו את המעטפות של הנותנים, שהאורחים הכניסו לתוך הכספת, ונתברר שיש כמה מעטפות שיש בהם ספק למי התכוונו, ויתכן שאורחים שהכניסו את המעטפות, התכוונו, בכלל לחתונה השניה, למי שייכים המעטפות, ואיך יחלקו את זה.
תשובה. אף שהאחד מוחזק במעטפה, נראה דלא חשיב מוחזק, שהרי הוי כמוחזק לאחר שנולד הספק, שהרי מיד בתחילת החתונה, כל מי שרואה את החתונה יש לו ספק בזה, והוה דררא דממונא, שיש לבי"ד ספק גם בלא טענותיהם, וכמבואר בתוס' בתחילת בבא בתרא (דף ב ע"א ד"ה לפיכך). שאם בלא טענותיהם יש לבי"ד ספק אין בזה מוחזק.
והנה כשאין מוחזק, וגם שני בעלי דינים אינם יודעים למי זה שייך, בי"ד יכולים לפסוק שלושה פסקים, או שודא דדייני או כל דאלים גבר, או יחלוקו.
ונראה דשודא דדייני לא שייך לפסוק הכא, משתי סיבות, א. דהא כתב השו"ע (חו"מ סימן רמ ס"ג) כשיטת רש"י דשודא דדייני הוא מסור לדיינים, כל שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו יעמידו. והרי הכא הדיינים אינם יודעים מי נתן ואיך יכולים לשער למי יתכוון לתת. ועוד שכתב הרמ"א, וי"א שאין דנין דין שודא דדייני רק בדיין מומחה ובקרקע. ויש אומרים דאף במטלטלים, כל שאין אחד מוחזק בהן. אך כהיום שאין דיין מומחה אין לעשות שודא דדייני, וכמבואר בתוס' בבא בתרא (דף לה ע"א ד"ה שודא).
וכן יחלוקו אי אפשר לומר, שאין אומרים יחלוקו אלא כששניהם מוחזקים בו, אבל אם אין שניהם מוחזקים, אי אפשר לומר כן, שהרי אתה מפסיד לזה שהוא כולו שלו.
וכן כל דאלים גבר אין שייך הכא, לפי מה שכתב הרא"ש הובא בסמ"ע (סימן קלט סק"ב) שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו, יותר מאחר, ואדרבה האחר לא ימסור נפשו כולי האי, שיאמר מה בצע שאמסור נפשי, היום או מחר יביא הלה ראיה ויוציאנו מידי. והרי בעניננו אין אחד יודע באמת של מי זה שימסור נפשו על זה.
ולהלכה נראה שאין עצה אלא שיתפשרו ביניהם, וכמו שסיכם הנתיבות המשפט (חי' סימן כג סק"ג) ודינא דהני, אם אחד מוחזק המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם שניהם מוחזקין יחלוקו, ואם שניהם אינן מוחזקין כל דאלים גבר, או יתפשרו ביניהם [חשוקי חמד בבא מציעא דף קא עמוד א].
