הלוקח מאחד מחשמעון בני אדם, וכל אחד מהם תובע אותו ואומר אני הוא בעל המקח, והוא אינו יודע ממי מהם לקח, מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק, ויהיו הדמים מונחים בבית דין עד שיודו או עד שיבא אליהו. ואם הוא חסיד, נותן דמים לכל אחד ואחד, כדי לצאת ידי שמים. ואם הוא חסיד נותן כו'. היינו דוקא כשכל אחד תבעו, אבל אם אינן תובעין אותו אלא הוא מעצמו אמר להם לקחתי מאביו של אחד מכם ואיני יודע מאיזה, א"צ אפילו לצאת ידי שמים ליתן לכל אחד. [סמ"ע ס"ק ו]. ויעוין בש"ך [ס"ק ו] דהתקשה בדין זה שהרי השו"ע לקמן [סימן ש' ס"א] פסק כדברי המגיד משנה שבפקדון אף חסיד אינו צריך ליתן לכולם, ואילו כאן פסק שיתן לכולם ותירץ דשמא מרן מחלק בין מכר לפקדון ודוחק ונשאר בצ"ע. ובקצוה"ח [ס"ק ה] כתב לייש קושיית הש"ך, דהכא איירי בחסיד ואילו לקמן בפקדון השו"ע מדבר בסתם אדם ולכן אינו חייב לצאת ידי שמים. ע"ש.
מקור: משנה ביבמות [קיח, ב] גזל אחד מחשמעון ואין יודע מאיזה גזל, כל אחד אומר אותי גזל, מניח גזילה ביניהן ומסתלק דברי רבי טרפון, רבי עקיבא אומר אין זו דרך מוציא מידי עבירה עד שישלם לכל אחד ואחד. ובגמ' גזל קתני, לקח לא קתני. מני מתני'? לא תנא קמא ולא רבי שמעון בן אלעזר, דתניא רשב"א אומר לא נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא על שקידש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו קידש שמניח כתובה ביניהן ומסתלק. וכו'. לא נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא על שלקח מקח מחשמעון בני אדם ואין יודע מאיזה מהן לקח שמניח דמי מקח ביניהן ומסתלק. לא נחלקו אלא שגזל מחשמעון שאמר ר' טרפון מניח גזילה ביניהם ומסתלק, ורבי עקיבא אומר עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד. הרמב"ם נקט שלאו דוקא בגזל, אלא אף במקח חייב בבא לצאת ידי שמים. הרמב"ן והרשב"א נקטו שדוקא בגזל חייב ולא במקח.
נאמר בגמ' בבא קמא [קג, ב] מעשה בחסיד אחד שלקח משני בני אדם ולא היה יודע מאיזה מהן לקח, ובא לפני רבי טרפון, אמר לו: הנח דמי מקחך ביניהם והסתלק, בא לפני רבי עקיבא, אמר לו: אין לך תקנה עד שתשלם לכל אחד ואחד. ונפסק בשו"ע [כאן] הלוקח מאחד מחשמעון בני אדם, וכל אחד מהם תובע אותו ואומר אני הוא בעל המקח, והוא אינו יודע ממי מהם לקח, מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק, ויהיו הדמים מונחים בבית דין עד שיודו או עד שיבא אליהו. ואם הוא חסיד, נותן דמים לכל אחד ואחד, כדי לצאת ידי שמים.
והקשה הש"ך [ס"ק ד] בשם הב"ח דישלם לכל אחד ואחד מדינא, דהא ה"ל פושע דה"ל למידק וכדאמרינן לגבי פקדון, יעו"ש מה שתירץ בשם הב"ח. והש"ך עצמו כתב דאשתמיטתיה להב"ח דברי הנ"י פרק המפקיד, שכתב להדיא דדוקא בפקדון חייב מטעמא דה"ל למידק, שמפקידין אותו בידו לזמן רב, אבל במקח, דלפי שעה רוצים הדמים, נמצא דלא ה"ל למידק, דסבר מיד יבוא המוכר אחר מעותיו, יעו"ש. ועוד כתב הש"ך [שם] דאם אין המוכרים תובעים אותו, אינו חייב לשם לכל אחד ואחד, אפילו כדי לצאת ידי שמים. ולפי זה לכאורה בעניננו, אין צריך הקונה לשלם לכל אחד ואחד, אלא יכול להניח את דמי האתרוג ביניהם, ולהסתלק.
אך יתכן שכל זה דוקא במקח רגיל, שלא צריך שיהיה 'לכם', אך לגבי אתרוג שבעינן שיהיה 'לכם', לא יועיל מה שיניח את דמי המקח בניהם, וכמו שכתב המשנ"ב [סימן תרנח סק"י] דהני דקני אתרוג למצוה, ופרעי לאחר החג לא יאות עבדי, דכל כמה דלא יהיב דמי, לא קני אלא מדרבנן, [דמשיכה קונה רק מדרבנן] ואנן בעינן לכם דאורייתא, אם לא שהביאו לרשותו וקנהו בתורת חצר. ולכתחילה נכון ליזהר בזה ולפרוע קודם החג, יעו"ש. וכוונתו שאף אם מביא את הד' מינים לחצרו לכתחילה יש לשלם עליהם, דיש אומרים שבמקח לא מהני קנין חצר מהתורה, אם לא שילם דמים. ולפי זה אף בעניננו אם לא ישלם בפועל, יתכן שלא הוי 'לכם'. ואף אם קנין חצר מועיל, יתכן שהיינו דוקא כשהמוכר מתכוון להקנות לו, משא"כ בענייננו שלא ידוע מי הוא המוכר, אולי לכו"ע לא יועיל הקנין חצר.
ועוד יתכן שבנידוננו, חייב לשלם לכל אחד מעיקר הדין, דמכיון שהדוכנים סמוכים אחד לשני, והדבר שכיח שלוקחים אתרוגים לשאול רב, אם כן היה מוטל עליו לזכור ולהשגיח מהיכן לקח את האתרוג. ועוד יתכן שבשוק של ד' מינים לא שייכת סברת הש"ך, שהמוכר יבוא אחר מעותיו, מפני שהמוכרים סומכים על כך שאנשים לא יקחו את המינים בלי לשלם, כדי שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה, וסומכים על כך שכל לוקח ישאל את הרב ויחזירו את מה שלקחו, ואם כן בשוק כזה החובה לזכור מוטלת בדוקא על הלוקח ולא על המוכר, ואם כן הלוקח חייב מדינא לשלם לכל אחד ואחד,
