יכול לדרוש את הכסף בחזרה, למרות שלא מחזיר את גוף החפץ והקידושין כשר. ע' בספר חשוקי חמד על מסכת בבא בתרא [צה, א] הביא מעשה שאירע בחתן תושב חו"ל, שנשא אשה בארץ ישראל, וכשהלך לחנות לקנות טבעת נישואין, ראה המוכר שהחתן אינו מבין הרבה בענייני המסחר בארץ ישראל, החליט לרמותו, ובמקום לבקש על הטבעת ארבע מאות שקלים, שזה היה המחיר האמיתי של הטבעת, הוא ביקש ארבע מאות דולר. והנה למחרת החתונה, כשאמר החתן לחמותו את השווי של הטבעת, היא כעסה על כך מאוד, והתפלאה איך לקחה לבתה כזה חתן פתי, ודברה עליו דברי גנאי. בראות החתן כי כלתה אליו הרעה, הוא התבייש מאוד, והלך למוכר, לדרוש את כספו בחזרה. אמר לו המוכר, כי אינו מוכן להחזיר את ההפרש, אך הוא מוכן לבטל את כל המקח למפרע, ולקבל את הטבעת בחזרה, ולהחזיר את כל הכסף. אך החתן חושש לעשות כן, כי אם יעשה כן אולי הקידושין יתבטלו למפרע, ונמצא שהברכות שבירכו בנישואין ובשבע ברכות היו לבטלה, ובעילתו היתה בעילת זנות. ובא החתן לשאול האם יכול לבטל את המקח בלי חששות אלו?
והשיב הגר"י זילברשטיין שליט"א וז"ל: נאמר בשו"ע [חו"מ סימן רכז ס"ז] שאדם שנתאנה יכול לחזור מהמקח רק עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. ואם שהה יותר מכך, אינו יכול לחזור בו, ולא לתבוע אונאתו. אך אם יברר שהיה לו אונס, ועל כן לא חקר בתוך זמן זה לידע אם נתאנה, יכול לחזור בו עדיין, יעו"ש. ובעניננו שהחתן היה טרוד מאוד בענייני החתונה, נראה שנחשב זה לאונס, ויכול לבטל את המקח.
ומה שיש לדון זה האם על ידי שיבקש את הכסף בחזרה, הקידושין יתבטלו למפרע או לא, ואז לכאורה אסור לו לבטל את המקח, כדי שלא לבטל את הקידושין, ולגרום לברכות לבטלה, ולבעילת זנות, או שמא יכול לדרוש את הכסף בחזרה בלי לגרום לביטול המקח.
והביא הגר"י שליט"א דברי הסמ"ע ונתה"מ הנ"ל, גבי קידוש אשה בטבעת שהחתן הונה את המוכר. ולדבריהם נראה שאין החתן יכול לקיים את המקח ולדרוש את האונאה.
אלא שיש לדון, דיתכן שהחתן יכול לומר שהוא מסכים לקיים את המקח, אך בכל זאת דורש שהמוכר רק יחזיר לו את הכסף, דהנה כתב הדברי גאונים [כלל ו סימן לח] בשם הר"י מיגאש [בב"מ סה, א] שאם אחד נתאנה, ומכר את החפץ לאחר לפני שידע שנתאנה, יכול לדרוש מהמאנה את דמי האונאה, למרות שלא מחזיר לו את החפץ, כי הוא כבר נמכר, [אמנם אם מכרו לאחר שידע מהאונאה, כתב הדברי גאונים בשם הרשב"ש והדמשק אליעזר שאינו יכול לדרוש מאומה, מפני שהמכירה הוי כמחילה על האונאה], יעו"ש. ואם כן בעניננו, שהחתן קידש אשה עם הטבעת, והוי כמכרו לאחר לפני שידע מהאונאה, יתכן שיכול לדרוש את דמי האונאה, אפילו בלי להחזיר את החפץ, וצ"ע.
עוד יתכן לומר שאפילו אם האמת היא שהמקח בטל למפרע, והחתן צריך להחזיר את הטבעת, בכל זאת הקידושין חלים, מפני שבמקח טעות, הכסף שנתן הלוקח למוכר נחשב כדמי הלוואה, וממילא יכול לתפוס את הטבעת שקיבל, בתורת משכון, ויתכן שיכול לקדש אשה במשכון, ובמיוחד בימינו שפני האשה מכוסות, ואומר לה שמקדשה רק בשוה פרוטה, וכן שמע ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, [יעוין בשו"ע (אבה"ע סימן כח סי"ב) ובנו"כ ובאוצר הפוסקים שם, ובמש"כ בקובץ בית דוד ד' זכרון טוביה (עמוד רנ)].
עוד יש מקום לומר, שאפילו אם נאמר שבאונאה של יותר משתות, המקח בטל והמתאנה חייב להחזיר את גוף החפץ, מכל מקום בעניננו, שהחתן קידש את אשתו בטבעת, הרי שיש אומדן דעת, בלבו ובלב כל אדם, שאם היה נודע לחתן למחרת החתונה שהונו אותו, ואם ירצה לקבל את כספו בחזרה, הקידושין יתבטלו, ודאי שהיה מעדיף למחול על האונאה ולקיים את המקח, ואם כן ברור לנו שהיתה כאן מחילה, אלא שעתה לאחר זמן, כשחמותו צעקה עליו וביישה אותו, הוא חוזר בו ודורש את כספו בחזרה, וזאת אינו יכול מאחר שכבר נתרצה בשעת הקידושין. אמנם כאמור לעיל, על פי המבואר בדברי גאונים יתכן שלאחר שקידש אשה בחפץ שהונו אותו, יכול לדרוש רק את הכסף, בלי להחזיר את הטבעת, וממילא אין בזה הודאה על המחילה.
והציע את השאלה לפני מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והשיב דאפילו אם נחליט שהמוכר יכול לדרוש חזרה את הטבעת, רשאי החתן להחזיק בטבעת מדין משכון על כספו, ויכול לקדש את האשה עם המשכון. עכת"ד.
ולא זכיתי להבין דבריו, שהרי כל הדין של קידושין ע"י משכון שנפסק בשו"ע [אבה"ע סימן כח' סי"ב] אינו אלא באופן שמודיע לכלה לפני הקידושין שמקדש אותה בטבעת של משכון כמובאר בב"ש [שם ס"ק לא] ובנד"ד מדובר שכבר קידש אותה בחושבו שהטבעת שלו, ומה יועיל כעת לתקן אם הוא משכון אצלו וצל"ע.
לאור האמור לעיל בנתה"מ [ס"ק א' גבי קידש בטבעת שהונה בה ורוצה לחזור בו] יש לעיין מה הדין לגבי מי שקנה כל מיני חפצי מצוה כגון, ד' מינים, שופר, מגילה, תפילין, ציצית וכדומה וגילה הקונה לאחר שקיים את המצוה שנתאנה, ורוצה לחזור בו, אך חושש שאם יבטל את המקח יפסיד את המצוה שעשה. ובספר חשוקי חמד [ב"ב צה, א] כתב לדון בחתן שקנה מצות לפסח, והמוכר הונה אותו, כי המחיר האמיתי הוא מאתיים שקל לק"ג, והמוכר אמר לו שהמחיר הוא מאתים דולר, והקונה רוצה לחזור בו כי חמותו כועסת עליו, אלא שהוא כבר אכל את המצות. האם הוא יכול לדרוש את דמי ההונאה מהמוכר מבלי לבטל את המקח, כדי שהמצות יחשבו ל'שלו' ו'מצתכם'?
והשיב דלפי דברי 'הדברי גאונים' הנ"ל, שכתב שאם החפץ כבר לא ברשותו, יכול לדרוש את הכסף בחזרה, למרות שלא מחזיר את גוף החפץ, הרי שגם בעניננו, שייך לומר כן, ונשאר בצ"ע.
