בודאי שבכה"ג אע"ג שעבר זמן רב, ראובן מעולם לא מחל על האונאה והוי מקח טעות ויכול לבטל המקח גם בסוף השנה אם יתברר בבית הדין כדבריו.
כיוצא בזה ראיתי בספר חשוקי חמד [ב"מ נו, א] גבי בעל מסעדה שהתקשה למכור את מסעדתו, כיון שבאזור שבו היתה ממוקמת לא היתה תנועת אנשים, ולכן היתה ממועטת בלקוחות. לבסוף החליט לעשות מעשה: הוא שכר כמה מובטלים, הושיבם במשך כמה ימים במסעדתו, ונוסף על תשלום ששילם להם האכילם ג' ארוחות, כך שהמסעדה נראתה שוקקת אנשים.
קונים שבאו לתהות על מצב המסעדה בימים שונים ובשעות שונות, ראו כי תמיד היא מלאה מפה לפה ועל כן קנו את המסעדה. לאחר שקנו את המסעדה גילו את התרמית. האם יש בזה אונאה והמקח בטל, או שמא היה על הקונה לבדוק עניין זה, ואולי נאמר אין אונאה לקרקעות?
והשיב הגר"י זילברשטיין שליט"א וזת"ד: נראה שהוא מקח טעות, ואף שאמרינן בבבא מציעא [נו, א] אין אונאה לקרקעות, הכא יש אונאה, והטעם שהנה כתב הרמ"א [סימן שלב ס"ד] בעל הבית שאמר לפועלים עשו עמי מלאכה בארבעה, כמו שעשו חבריכם, ואמרו כמו שעשו חברינו, ונתברר ששיקר ונתן לחבריהם יותר, צריך ליתן לאלו כמו לחבריהם. ולכאורה בפועלים אין להם אונאה כלל, והוה כפחות משתות במקח, ולמה צריך להוסיף, והלא הם הסכימו לסכום שהוא אמר להם, וכתב הסמ"ע [ס"ק י] שצריך ליתן להם כמו לחבריהם כיון שהטעה אותם. והש"ך [ס"ק טו] חולק על הרמ"א, וכתב שאין צריך ליתן אלא כפי שהסכום שאמר להם, והט"ז כתב שמעשים בכל יום שהמוכר אומר כן להלוקח, ואין המקח מתבטל, אלא אם כן מוכח שהמוכר סמך עצמו על זה. והנתיבות [ס"ק ד] כתב שאם היה הפיסוק מלכתחילה על שער שבשוק או על מה שנתן לחבירו, אז יש לו דין אונאה, אבל אם הפיסוק היה מלכתחילה על המחיר, אלא שאחר כן הטעה אותו המוכר ואמר לו שכן נתן גם לחבירו, או שכן הוא השער שבשוק, אז אין צריך להוסיף להם, כיון שאין בפועלים דין אונאה.
ויתכן שבעניננו גם הש"ך והט"ז והנתיבות יודו שהוא מקח טעות, שדוקא בפועלים לא הוה אונאה שהרי ידעו את המחיר שהם יקבלו, ורק שיקר להם שגם חבריהם קיבלו כך, אבל הכא שכל המהות הוא שקר, ואינו שוה כלל, לכאורה הוה מקח טעות.
ועוד נראה שיתכן שהוה מקח טעות, שהמחיר של המסעדה מתחלקת לשניים, א. מחיר הקרקע, ב. מחיר המוניטין, ובמחיר של הקרקע לא היתה אונאה, והאונאה היתה רק במוניטין של המסעדה, שטען שהיא מרויחה, ולכן הסכים הלוקח לשלם עליה יותר, ולמעשה היא לא מרויחה כלום, ודמי למה שכתב השולחן ערוך [סימן רכז סעיף לג] שכר פועל עם סוס או חמור, אף על פי שמצד עצמו אין בו אונאה, מצד הבהמה יש בו אונאה, ומשערין מה בא לשכר הסוס ומה שנתאנה בזה וצריך להחזיר לו.
ויש להקשות שלכאורה לא היה צריך להיות מקח טעות, כיון שכתב הסמ"ע [סימן רלב סק"י] שהמוכר לחבירו דבר שיש בו מום, והיה יכול להבחינו, ולא טרח לבודקו, אין כאן מקח טעות. וכתב הנתיבות [ס"ק ג] שהוא הדין בדבר שיש בו אונאה והמקח חוזר, אם בקל היה יכול להבחינו, אין המקח בטל, וא"כ הכא במסעדה בקל היה יכול לבקש מבעל המסעדה את החשבונות של המסעדה והיה רואה שהמסעדה מפסידה. שתי תשובות בדבר:
א. הרבה פוסקים חולקים על זה, כמבואר בנתיבות [שם] ובפ"ת [ס"ק א] והאריך בזה במשפט שלום, וכתב שהוא ספיקא דדינא.
ב. כתב במשפט שלום [שם] שאם יש טירחא להבחינו, או שצריך בקיאות להבחינו, לכו"ע יכול לחזור בו והמקח בטל. ונראה להביא לזה ראיה, שכתב הסמ"ע כגון שיכולין לנסות ולטועמו, ולכאורה יש להקשות הרי מקור דברי הסמ"ע הוא מהמגיד משנה, ולמד זאת מהא דאמרינן בכתובות דף עה ע"ב שאם יש מרחץ בעיר אין טענת מומים באשה, וא"כ למה לא כתב כעין זה במום שאם היה יכול לברר אצל קרובו אין טענת מומים, ורק כתב שיש מקח טעות אם הוא הוא עצמו יכול לטעמו, אלא על כרחך שהנושא אשה מברר טוב יותר ובודקו, ובמקח רק דברים קלים בודק, ואת השאר סומך על ראייתו, והכא כיון שאי אפשר לברר בקלות, המקח חוזר. ע"כ.
כמדומני, מעשה דומה מספרים על חברת מייקרוסופט שהעשיר 'ביל גייטס' כשרצה למכור את החברה העמיד חדר מלא באנשים שעונים לטלפונים רבים אך לא היה אף אדם בעבר הקו השני אלא עשו כן רק שהקונים ייחשבו שהחברה מאוד עסוקה ולכן ישקיעו את כספם. למזלם או מזלו הדבר הצליח וכולם הרוויחו ממון רב. ומ"מ ברור שהיה בזה אונאה גמורה.
