המוכר פטור מלהביא את הכרכים החסרים, אולם אם לא שילמת על הכרכים החסרים – אינך חייב לשלם.
נימוק הדין:
חובת הבדיקה ממום בקניית חפץ – על המוכר או על הקונה
שאלה זו נוגעת לכל מוכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום, האם מחובת המוכר לבדוק את המקח בשעת המכירה שאין בו מום, ואם לא בדק הפסיד, או שמא מחובת הקונה לבדוק.
ומקור דין זה מהרמב"ם (פט"ו ממכירה ה"ג) וזה לשונו: "וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הקונה, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום – הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר".
ומשמע מדברי הרמב"ם שאדם שקנה חפץ ולא בדק אותו ממומים – יכול לבטל את המקח אם לא ישתמש בו, והיינו שחובת הבדיקה על המוכר ולא על הקונה. וכן פסק השולחן ערוך (סי' רלב ס"ג) כדבריו.
אכן, במגיד משנה (שם) משמע שחובת הבדיקה על הקונה, שהביא בשם יש מי שכתב, שאם היה הקונה יכול להבחין במום של החפץ תיכף בשעת הקנייה, כגון שיכל לטעום אותו וכדומה, ולא הקפיד לעשות כן, ומכר לו בסתם – אינו יכול לחזור בו, ומדבריו משמע שחובת הבדיקה על הקונה, ואם הקונה לא בדק הפסיד את עצמו.
שיטת האחרונים שחובת הבדיקה על המוכר
והנה אחרונים רבים חלקו על דינו של המגיד משנה, וכתבו שלעולם יכול הקונה לחזור מהמקח לפני השימוש, ואף שיכל לבודקו ממום בשעת הקנייה, ונביא את דבריהם:
א. המשנה למלך (שם) דחה את דברי המגיד משנה, וכתב שמדברי הרמב"ם שכתב שכל שלא השתמש בחפץ יכול לחזור בו, משמע שדוקא אם השתמש אינו יכול לחזור בו, אך לפני השימוש חוזר אף שיכל לבדוקואת החפץ לא בדק.
וכן בשו"ת בית מאיר (סי' ו) הביא את דברי המהריט"צ (סי' רכה) שכתב להוכיח מדעת הרמב"ם והרי"ף שחולקים על המגיד משנה, ולפי דבריו אף חפץ שיכל לבדוק ממום בשעת המכירה ולא בדק – יכול לחזור בו. וכן הביא את דבריו השבות יעקב (ח"ג סי' קסט) [הובאו דבריו בפתחי תשובה (סי' רלב ס"ק א) וברבי עקיבא איגר (על הגליון סי' רלב ס"ג)].
ב. בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' שפה) הקשה על דינו של המגיד משנה, שגבי מוכר לחבירו שור ללא שינים טוחנות, ומת השור אצל הקונה, נחלקו הראשונים אם חייב המוכר להחזיר את הדמים, לדעת הרמב"ם (פט"ז ממכירה ה"י-י"א) ישנו חילוק אם המוכר היה בעל השור שהכיר בו שאין לו שינים, שבזה חייב להחזיר הדמים, לבין אם היה המוכר סרסור שלא הכיר בשורו שפטור. ואילו הרא"ש (שו"ת כלל קב סי' ח) והטור (סי' רלב סט"ו) כתבו שאפילו היה המוכר סרסור שלא הכיר בשורו – חייב להחזיר הדמים.
ומבואר בדעת הרמב"ם והרא"ש שכאשר המוכר אינו סרסור – חייב המוכר לבדוק את המקח, ואם לא בדק ונמצא בו מום – חייב להחזיר את הדמים, וזהו שלא כדברי המגיד משנה שהצריך את הקונה לבדוק.
ג. עוד הקשה המהרשד"ם, מהמבואר בשו"ת הרא"ש (כלל קב סי' ט) מעשה בראובן שמכר לשמעון גבינות, ואחר שלש ימים פתח שמעון את הגבינות ומצאן רקובות ומעופשות, והשיב הרא"ש שיש לבדוק בכמה זמן ראוי להיות רקבון ועיפוש זה, ואם נמצא שהריקבון היה משעת הקנייה – הרי זה מקח טעות, ואם הדבר ספק – המוציא מחברו עליו הראיה. ונפסק דין זה בשולחן ערוך (סי' רלב סט"ז). ומבואר מדבריו שאף שיכל הקונה לבדוק בשעת הקנייה אם הגבינה רקובה אם לאו ולא בדק, מכל מקום מחזיר המוכר את הדמים.
ד. הנתיבות המשפט (סי' רלב ס"ק א) הקשה על דינו של המגיד משנה מהמבואר בתוספות (ב"ב צו. ד"ה כל) והטור (סי' רל ס"ז) והביאו הסמ"ע (סי' רל ס"ק יד), שאם מכר לחבירו שכר ונמצא חומץ עד שלש ימים, הרי זה באחריות המוכר, אחר שלש ימים באחריות הקונה. וכתב הסמ"ע שזהו דוקא כשהקונה טעם את השכר, וכעת מוצאו שהוא חומץ, אך אם לא טעם את השכר מתחילה ונמצא חומץ אחר שלש ימים – על הקונה להוכיח שאכן קנה חומץ. ומבואר שאף שהקונה לא בדק את המקח בשעת המכירה – מכל מקום אילו יתברר הדבר שמכר לו חומץ – יהיה חייב המוכר להחזיר הדמים, ואין אומרים שהקונה הפסיד את עצמו בכך שלא בדק.
מכל הנזכר מבואר שאף במקום שיכול הקונה לבדוק את המקח ממומים – חייב המוכר להחזיר את הדמים, משום שחובת הבדיקה על המוכר ולא על הקונה, וצריך לדעת כיצד ליישב את שיטת המגיד משנה מקושיות אלו.
יישוב קושיות האחרונים על שיטת המגיד משנה
ומצינו באחרונים שני יישובים בשיטת המגיד משנה:
א. בשו"ת שבות יעקב (שם) ובספר תרומת הכרי (סי' רלב) תירצו את קושיית המשנה למלך, שיש לחלק בין אם הקונה היה יכול לבדוק את המקח ממום לפני סיום המקח, שבזה חייב לבדוק ואם לא בדק אינו יכול לחזור בו, לבין אם לא יכל לבדוק את המקח עד אחר סיום המקח, שבזה יכול לחזור בו אם לא בדק.
ולדבריהם, מה שכתב הרמב"ם שכל זמן שלא השתמש במקח יכול לחזור בו, איירי כגון שלא יכל לבדוק אותו קודם סיום המקח, אך באופן שיכל לבדוק ולא בדק אינו חוזר בו. וכן הכריע להלכה הפתחי תשובה (שם) כדבריהם.
ועל פי זה ביאר הנתיבות המשפט (סי' רלב ס"ק א) שיש ליישב את שיטת המגיד משנה מסתימת דברי הרמב"ם, שכשם שכאשר ראה את המום והשתמש בו – אינו יכול לחזור מהמקח, הוא הדין אם יכל להבחין במום והשתמש בו – אינו יכול לחזור מהמקח.
ב. בספר משפט שלום (סי' רלב) למהרש"ם יישב את קושיות המהרשד"ם על שיטת המגיד משנה, שלעולם על הקונה לבדוק את המקח ממומים, אלא שישנם מספר אופנים בהם הקונה חייב לבדוק, וכפי שנבאר:
המוכר לחבירו שור ללא שינים טוחנות, היות ולא היה לקונה לעלות בדעתו שלא יהיו לו שיניים – לכך חייב המוכר לבדוק, אך בדבר שיש לו לעלות בדעתו חייב לבדוק ואם לא בדק חייב הקונה לבדוק, ואם לא בדק הוי מחילה.
וכן הקונה גבינות ונמצאו מעופשות, היות והיו הגבינות מגופות בחבית, והיה טורח גדול לפותחן, אם כן על המוכר מוטלת חובת הבדיקה, אך בדבר שאין בו טורח – חובת הקונה לבודקו.
וכן מכר לחבירו יין ונמצא חומץ, היות וצריך מומחיות לדעת אם היין החמיץ אם לאו – לכך הקונה אינו צריך לבדוק.
חובת הקונה לבדוק את החפץ ממומים באופנים שונים
העולה מן הדברים עד עתה: הקונה מקח רגיל מחבירו שאין לקונה סיבה מיוחדות שלא לבדוק את המקח – מחלוקת נחלקו המגיד משנה והמהרשד"ם כאשר נמצא בו מום אם חייב המוכר להחזיר את הדמים אם לאו. ולמעשה כתב המשפט שלום שיכול המוכר לומר 'קים לי' כדעת המגיד משנה ואינו חייב להחזיר את הדמים.
אך הקונה מקח שיש בו סיבות מיוחדות שאינו חייב לבדוק את החפץ ממום – הכל מודים שחייב המוכר להחזיר את הדמים, וכגון אם נמצא בו מום שלא היה לו לעלות בדעתו כקונה שור ללא שיניים. וכן אם הבדיקה כרוכה בטירחה גדולה, וכגון קונה גבינות סגורות במגופה, שאינו חייב לבודקם. וכן במקום שהבדיקה דורשת מומחיות, וכגון קונה יין ונמצא חומץ.
ובאחרונים יש אופנים נוספים בהם הקונה אינו חייב לבדוק את החפץ ממומים, וכפי שנבאר:
א. בספר משפט שלום (שם) כתב אופן נוסף שהלוקח אינו חייב לבדוק את החפץ, כאשר גילה הקונה דעתו להדיא מה רצונו במקח – על המוכר לבדוק, ודוקא כשקנה בסתמא יש לקונה לבדוק.
ב. בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכב) כתב אופן נוסף בו הקונה אינו חייב לבדוק, כאשר יכול לראות את המום רק על ידי שידליק נר במקום אפל, שהיות ואין דרך הקונים לבדוק עם נר – אינו חייב בבדיקה.
כן מבואר בדבריו שכתב גבי מעשה שהיה, וזה לשונו: "מי שהיה לו חזקת חלונות על חבירו וסתמן [ולא פרץ את פצימיו ואם כן לא איבד חזקתו], ועמדו כך זמן רב, ואחר כך מכר חבירו את ביתו לאחר, ובא לפתוח חלונותיו, וזה שקנה הבית מעכב עליו הדין עם מי. ואת"ל הדין עם בעל החלונות, אם יכול לחזור הקונה בו מטעם מום והוי מקח טעות".
והשיב הרדב"ז שהקונה אינו יכול לבטל את המקח היות והיה לו לבדוק, ומכך שלא בדק הפסיד ואפילו שלא ידע שעל פי דין תורה יכול לפתוח את החלון, מכל מקום היה יכול לשאול, והוסיף הרדב"ז שאם היו החלונות במקום אפל, שלא היה יכול לראותם אלא על ידי בדיקה לאור הנר – אין דרך בני אדם לבדוק הבתים או החצרות כך, הילכך מום הוא וחוזר.
ב. בכסף הקודשים (סי' רלב סמ"ע ס"ק י) כתב שכל דבר שאין דרך התגרים להבחין בו, כגון חבית יין שאין הדרך להבחין כמה שמרים יש בה, אם נמצא בה שמרים יותר מן הראוי – יכול הקונה לחזור בו.
ג. עוד כתב הכסף הקדשים (שם) שאם הבחין הקונה בקונה שהוא ממהר לדרכו, גם כן יכול הקונה לחזור בו, היות ואין הוכחה מכך שלא הבחין בזה.
ד. הערוך השולחן (סי' רכח סי"ד) כתב שכל חפץ שאין הדרך שהקונה יבדקנו – חובת הבדיקה היא על המוכר, ולכן אם אין הדרך לטעום את היין ונמצא חומץ – חייב המוכר להחזיר ללוקח את הדמים.
ה. נחלקו האחרונים במקום שיכל הקונה לבדוק את החפץ ממום ולא בדק, אלא שעדיין לא שילם למוכר את דמי החפץ, האם יכול לחזור בו מהמקח, לדעת המשנה למלך (פט"ו ממכירה ה"ג) אינו יכול לחזור בו, ולדעת הנתיבות המשפט (סי' רלב ס"ק א) דין זה אינו ברור.
ומעתה נבוא לדון בנידון דידן, ולפי הסברות שביארנו עתה, יש לומר שחייב המוכר להחזיר את הדמים לקונה, היות והדרך היא שכאשר קונים סט גדול של ספרים – אין בודקים את כולו לדעת אם חסרים בו כרכים, כיון שיש בו כרכים רבים, ויש טורח גדול לבודקו וסומכים זה על המוכר, וכן סומכים על כך שהוא נמכר בתוך ארגזים סגורים עם כיתוב על גביהם, וחובת המוכר לבדוק שמכר כראוי, והיות וטעה חייב להחזיר את הדמים.
ואין לפטור את המוכר להחזיר הדמים, מפני שהקונה כרך את הספרים, והרי זה נחשב שהשתמש בהם, וברמב"ם (שם) מבואר שכאשר הקונה השתמש בחפץ – אינו יכול לחזור בו.
אך זה אינו, שהרי סברת דין זה היא, שכאשר הקונה השתמש בחפץ – הרי הוא מוחל על המום שיש בו, אך בנידון דידן שהקונה כלל לא הבחין במום – אין הוכחה שמחל.
קונה חפץ ועשה בו מום ואחר כך מצא בו מום במקום אחר
עד עתה ביארנו שהסוכן חייב להחליף לקונה את הכרכים הכפולים, על פי מה שכתב המשפט שלום שהכל מודים במקום שיש ללוקח סיבה שלא לבדוק את החפץ ממום – שחייב המוכר לבדוק.
אולם למעשה יש לפטור את המוכר להחליף את הכרכים הזהים, ומחמת שתי סיבות:
א. כתב השולחן ערוך (סי' רלב סי"ג): "המוכר דבר שהיה מום בממכרו, ועשה בו הקונה מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון, אם עשה דבר שדרכו לעשותו – פטור, ואם שינה ועשה מום אחר קודם שיודע לו המום, מחזיר המקח לבעליו ומשלם דמי המום שעשה".
ומבואר בדברי השולחן ערוך, שאדם שקנה מחבירו מכנסים וגזר את הבד על פי מידתו לצורך עשיית מכפלת, ולבסוף מצא בהם מום אחר, ורוצה לבטל את המקח, היות והדרך לעשות מכפלת במכנסיים – יכול הוא לבטל את המקח, אך אם עשה מום שאין דרכו לעשותו, אף שהמקח בטל – חייב לשלם את הסכום שהפסידו מחמת המום.
ולפי זה בנידון דידן יש לפטור את הקונה על היזק הספרים הכפולים, היות ונהג כמנהג העולם, שכאשר קונים ספרים חותמים עליהם וכורכים אותם, ובפרט ספרים חשובים ויקרים שהדרך לכרוך אותם.
אכן, בדין זה נחלקו האחרונים – מדוע כאשר עשה הקונה מום שאין דרך לעשותו – חייב, אף שקנה את החפץ על דעת שאין בו מום, אם כן זכותו לעשות בו כרצונו, ועל המוכר שאונה אותו להפסיד היות ומכר לו חפץ עם מום.
והנתיבות המשפט (שם ס"ק ה) יישב קושיה זו, שגבי מזיק באונס יש לחלק בין אונס כעין גניבה שפטור בו, לאונס כעין אבדה שחייב, ובנידון דידן היות ויכל הקונה לבדוק את החפץ ממום ולא בדק – נחשב לאונס כעין אבדה, ולכך חייב לשלם כדין מזיק, ולדבריו דוקא במקום שעשה נזק שאין הרגילות לעשותו – חייב, אבל בנזק שרגילות לעשותו פטור, דהוי אונס כעין גניבה.
אך הפרישה (סי' רלב סי"ג) כתב שכל החיוב של המוכר להחזיר לקונה את דמי החפץ, הוא דוקא כאשר מצא בו מום שלא היה ניתן לגלותו אחר המכירה לולי עשיית המום החדש, וכגון שקרע את הבגד ומחמת הקריעה גילה מום אחר שהיה בו, אך אילו היה יכול למצוא את המום אף אם לא היה קורעו – פטור המוכר מלהחזיר לו את הדמים אף בנזק שרגילות לעשותו.
ובספר אבן האזל (פט"ז ממכירה ה"י) כתב שהקונה חפץ מחבירו ורוצה לבטל את העיסקה אחר שפגם בחפץ – אינו יכול לומר למוכר טול את החפץ הפגום ואני אשלים את דמיו.
ולפי זה אף שביארנו שבמקום שיש טורח גדול הקונה אינו חייב לבדוק, מכל מקום זהו דוקא במקום שלא הזיק את החפץ, אך במקום שמזיק את החפץ – חייב בבדיקה לדעת הפרישה, ויוכל המוכר לומר 'קים לי' כדבריו שכיון שמצא בו מום שהיה אפשר לגלותו לפני שכרכו את הספרים – ההפסד על הקונה,וחייב הקונה מדין מזיק ממון חבירו, והיות וכעת הסוכן לא יכול למכור סט זה לאחרים, שהרי חתמו וכרכו את כולו – אין המקח בטל.
ואין לומר שמכל מקום חייב המוכר להחזיר חלק מהסכום וכדין אונאה, וכמו שכתב השער המשפט (סי' רלב ס"ק ב) שכאשר הקונה לא בדק את החפץ ממום, ונמצא בו מום מהלכות אונאה אם אונה אותו שתות חייב להחזיר את הדמים, ולפי זה יש לשום את ההפרש שבין שוויות סט ספרים מלא,לסט ספרים עם חשמעון כרכים כפולים וחשמעון כרכים חסרים.
אכן בזמנינו דין זה אינו מצוי, שהרי רוב החפצים הנמכרים בשוק אין להם מחיר קצוב וכל דבר שאין לו מחיר קצוב כתב הבית יוסף (סי' רט ס"א) שאין בו דין אונאה. ואף שהדרכי שמעון חלק על דבריו, מכל מקום כתב בשו"ת שבט הלוי (…) שאף הדרכי שמעון מודה שכאשר מוכר לו חפץ במחיר הגיוני – שאין בו אונאה אם אין לו מחיר קצוב.
ב. יש לפטור את המוכר מלהחזיר את הדמים בנידון דידן, היות והוא סרסור, ומבואר בשולחן ערוך (סי' רלב סי"ח) שהיות והסרסור רגיל לקנות מזה ומוכר לזה, ואינו שמעוןה את המקח אצלו – אינו אמור לדעת אם יש מום בחפץ, ואם כן הקונה חייב לבדוק.
והוא הדין בנידון דידן, היות והקונה קנה את הספרים מסוכן שמוכר וקונה בתוך ארגזים סגורים – אינו אמור לדעת שיש מום בסט זה, וחובת הקונה לבדוק, וכפי שביאר הנתה"מ (שם ס"ק ז) שנחשב כאילו הסרסור אומר לקונה במפורש: 'לך אתה ותבדוק'.
ולכן, למעשה אף שבדרך כלל יש למוכר לבדוק את החפץ אם יש בו מום, במקום שיש טורח גדול, מכל מקום בנידון דידן פטור המוכר להחזיר את הדמים לקונה, מדין מזיק ממון חבירו וכדעת הפרישה, ועוד היות ובנידון דידן הקונה לא קנה את החפץ מהחנות, אלא מהסוכן – אין הוא אמור לדעת אם יש מומים בחפץ [ואולם באופן שמצא הקונה בסט דפים קרועים או מחוקים – חייב המוכר להחליפם].
