לענ"ד פשיטא דיש לחייב את הלוקח על כל ההוצאות כפי המובן תחילה יש לדון אף אם לא היה טעות בהבנת הדברים, יתכן שהלוקח אינו חייב במשלוח, כי אולי הוא יכול לחזור בו מהמקח, שהרי לא היה קניין מעות, ולא היה קניין משיכה, א"כ לא עשה כלום, ואפילו מי שפרע אין כאן. אלא שנראה שאם לא היה טעות בהבנת הדברים, היה הקונה חייב, שלא מבעיא שהוא חייב מדינא דגרמי, דהרי המוכר הוציא הוצאות על פיו, והרי זה כמו שמבואר ברמ"א [חו"מ סימן יד' ס"ה] שהאומר לחבירו לך ואני אבא אחריך, ולבסוף לא בא, חייב לשלם לו הוצאותיו. אלא נראה שחייב מעיקר הדין, שכיון שאמר לו לשלוח לו את זה הביתה, הוה כשוכר פועל, שהשכירות הוא בפה בלבד.
ונראה ששניהם לא פשעו, דהלוקח לא היה לו לעלות על דעתו שכך מדברים בחנות הזאת, והמוכר רגיל לדבר בשפה הזאת שכשאומרים שנים, הכוונה לארגזים ולא לבקבוקים, ולכן אם המוכר אינו משלם לשליח שכר על כל הובלה, אלא שהוא משלם לו שכר חודשי, אין הלוקח חייב לשלם כלום, שהרי לא הפסיד את המוכר.
אלא שאם המוכר משלם לשליח שכר על כל שליחות, יש לברר מי חייב לשלם על ההובלה, והנה כתב השו"ע [כאן] הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום, אינו יכול לומר החזר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לו הדמים, והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם. ואם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום, חייב בהוצאות שהוציא הלוקח להוליך אותו למקום פלוני, ואם לא היה יודע שהיה בו מום, פטור מהוצאת ההולכה, ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה, עכ"ד.
משמע שכיון שגם המוכר לא פשע וגם הלוקח לא פשע, כל אחד משלם מה שעושה לטובתו, שהלוקח שהוליכו למדינה אחרת, הוא סופג את ההפסד על ההליכה, והמוכר שהוא צריך את החפץ בחזרה במדינתו כדי למכרו, סופג את ההפסד החזרה.
אך עדיין יש לחלק דהתם הלוקח כבר שילם את ההוצאות, והוא בא להוציא מהמוכר, אומרים לו כיון שהמוכר לא פשע, אינך יכול לתובעו על ההוצאות ההליכה, אבל הכא הלא המוכר בא להוציא מהלוקח, מי יימר שיכול להוציא ממנו הוצאות ההליכה.
עוד יש לחלק דהתם הלוקח קנה את הסחורה והוליכה, ולאחר זמן נתברר לו שיש בו מום, והמקח בטל, אבל בעניננו טוען הלוקח לא הזמנתי בכלל את הסחורה הזאת, ואתה הטעת את עצמך, שחשבת שהזמנתי. ומסתבר שאם הלוקח לא פשע, וכגון שלא היה לו לדעת שבחנות הזאת כשאומרים 'שני' הכוונה לארגזים, א"כ אין המוכר יכול להוציא ממנו, וצ"ע. [חשוקי חמד מגילה יב, א].
וע' בשו"ע חו"מ סי' רל"ב מכר לו זרעים הנאכלים, כגון חטים ושעורים, וזרען ולא צמחו, אינו חייב באחריותן, אפילו היה זרע פשתן שרוב בני אדם קונים אותו לזריעה, הואיל ואוכלים אותו אינו חייב באחריות זריעתו. (מיהו אם לא נתן עדיין המעות, י"א דיכול הלוקח לומר לזריעה קניתי (טור בשם הרמ"ה), ועיין למטה סעיף כ"ג). ואם הודיעו שהוא קונה לזרע, חייב באחריותו. והוא הדין לדברים הנמכרים לרפואה ולצביעה וכן כל כיוצא בזה. הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום, אינו יכול לומר החזר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם ואפילו אבד או נגנב (אחרי שהודיעו), הרי הוא ברשות מוכר. ואם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום, חייב בהוצאות שהוציא הלוקח להוליך אותו למקום פלוני. ואם לא היה יודע שהיה בו מום, פטור מהוצאת ההולכה, ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה. ואם לא הודיע למוכר שמוליכו למדינה אחרת, והוליכו ונמצא בו שם מום, הרי זה ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר.
ולענ"ד פשיטא דיש לחייב את הלוקח על כל ההוצאות כפי המובן בשאלה שהלוקח 'נכנס לחנות של סיטונאות', זוהי פשיעתו שלא בדק באיזו שפה מדברים שם, ודומה הדבר למי שנכנס לבית הכנסת בחו"ל שכל המכירות שלהם לעליות לתורה נעשים בדולרים והלה אמר 50 ואח"כ שבא לשלם טוען שחשב שמדובר בשקלים כיון שכולם ישראלים שם בודאי שאין להתחשב בדבריו וצריך לשלם כמנהג המקום. וה"ה לנד"ד שחנות של סיטונאים ניכרת היא לכל, ואין הכי נמי אם מדובר שיש איזו הטעייה מחמת החנות שא"א לדעת איזו חנות זו ללא לשאול תחילה אזי צדקו דברי החשוקי חמד.
