קטן פחות מגיל שש שנים אפילו חריף אין מקחו וממכרו קיים מובא בנימוקי יוסף [גיטין נט. ד"ה פירוש] שקטן פחות מגיל שש שנים אפילו חריף אין מקחו וממכרו קיים. ומדאורייתא אינו יכול לקנות או להקנות עד שיהיה בו יג' שנים ויום אחד [פת"ח פי"א הערה א'].
האם קטן מעל גיל שש יכול למכור יותר מכדי חייו
בספר המקח [שער ג] לרב האי גאון כתב שקטן מעל גיל שש אינו יכול למכור יותר מכדי חייו, אולם שיטת הרמב"ן [ד"ה הפעוטות] ועוד ראשונים חולקים על שיטת רב האי גאון וסוברים דכיון שנתקנה תקנה יכול למכור אפילו יותר מכדי חייו, שלא חילקו חכמים בתקנתם.
האם קטן יכול להפקיר
בשו"ת מהר"ם שיק [או"ח סי' קצה] כתב: נראה פשוט דקטן שאינו יכול למכור וליתן אינו יכול להפקיר, דהרי זה דאינו יכול למכור הוא ג"כ רק מכח דאין לו דעת שלימה, ואין סילוקו מאותו דבר סילוק, דכשם שקניין בעי כוונה דקימ"ל העודר בנכסי הגר וקסבר שהוא שלו לא קנה, ה"נ סילוק בלי כוונה אינו סילוק, וא"כ אינם יכולים להפקיר. וכ"כ רש"י בב"מ [כב, ב] יתמי לאו בני מחילה נינהו ואין הפקרן הפקר. וכן כתבו עוד אחרונים שאין קטן יכול להפקיר, ונפק"מ בכל הנ"ל לעניין קטן שרוצה לבטל את חמצו.
האם בממונות סמכינן על חזקה דרבא
בערוה"ש [ס"ק ג הביאו בפת"ח שם הערה י'] כתב דבממונות סמכינן על חזקה דרבא, דשמעוןגדילו ודאי הביאו ב' שערות. שדוקא באיסורא לא סמכינן על חזקה דרבא, ע"ש.
ובשו"ת נודע ביהודה [קמא אה"ע סימן מא] נשאל בארוכה אם אפשר להוציא ממון מכח חזקה דרבא, במעשה בנער שהעיד בגדלותו בהיותו בן תשע עשרה שנה על מה שראה בקטנותו את בעלה של פלונית שמת וכו'.
וכתב הנוב"י וז"ל: אם הנער יאמר שברי לו שכבר הביא שתי שערות קודם שראה העדות הנ"ל נאמן הוא ואמינא ק"ו, אם נאמן להעיד בגודלו על מה שראה בקטנותו שפלונית יצאה בהינומא וראשה פרוע, ומועיל עדותו להוציא ממון לגבות מאתים, מטעם הועיל ורוב נשים בתולות נשאות, אף שבודאי היה קטן בשעה שראה העדות, ק"ו שנאמן שהביא שתי שערות, שהרי הרוב מסייע לו, שרוב הבאים לכלל שנים, באים לכלל סימנים.
ועוד, שהרי אומר שגדול היה ומעיד על גדלותו, ואף אם אמינא דאם העיד על דבר שבממון ואח"כ אומר שכבר הביא שתי שערות קודם שראה העדות לא היה נאמן, היינו משום שכל מילי דממון בעינן שני עדים, והרי אין כאן עד לגדלותו אלא הוא לבדו, אבל באשה שמת בעלה עד אחד נאמן, ועל זה יש לפקפק, שאם על גוף מיתת הבעל עד אחד נאמן משום דייקא ומינסבא או משום מלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי, אבל על גדלות של זה דלאו מלתא דעבידא לאגלויי, וגם לא שייך דייקא, אין ע"א נאמן.
אבל באמת, גם אם העיד על ממון היה נאמן אח"כ לדעתי להעיד על עצמו שברור לו שהביא שתי שערות אז, מטעם רוב המסייע, שרוב הבאים לכלל שנים, באים לכלל סימנים, ואף שעל גוף הממון בעינן שני עדים אבל על גדלותו של מי שבא לכלל שנים סגי בחד, וק"ו אם יבדק הנער עתה ויהיה לו שערות, שלדעת הרא"ש והשו"ע ממילא מחזקינן ליה בגדול למפרע ואף שהרמב"ן לא סבירא ליה הכי מכל מקום אם הנער יאמר שכבר היה לו שערות אז ודאי ראוי לסמוך.
האם אפשר לסמוך על חזקה דרבא היכן שניתן לבדוק
הנה בטעם שלא מהני חזקה דרבא בדיני דאורייתא נחלקו הראשונים, דהרמב"ן [ריש חולין] כתב דהוא משום דכל חזקה שאפשר לברורי, א"א לסמוך עליה, וא"כ יוצא דהיכי דא"א לברורי אפשר לסמוך אחזקה דרבא אף בדיני תורה, וכן רק מדרבנן א"א לסמוך אחזקה דרבא, דהחובה לברר היכי דאיכא חזקה, אינה רק מדרבנן, וכן דעת הנו"ב בכמה תשובות.
אבל בשו"ת משכנות יעקב [אהע"ז סימן מד'] כתב, דדעת הרשב"ם והרי"ף ועוד דחזקה דרבא אינה חזקה גמורה כלל מן התורה, ורק במילתא דרבנן מהני חזקה קלישא זו, אבל לא לגבי דיני דאורייתא, עיין שם שהאריך טובא בזה, וכתב דהך "חזקה" דרבא, אינו כמו כל חזקה דעלמא, אלא הוא כמו רוב, שרוב הבאים לכלל שנים יש להם ב"ש, אבל אינו רוב גמור וכנ"ל, וכמו חזקה שליח עושה שליחות דלא מהני רק בדרבנן. ובפמ"ג [א"א או"ח סי' נ"ה ס"ק ז'] רו"ל טעם נוסף, משום דהו"ל מיעוט המצוי שאין מביאין ב"ש כשהוא נעשה בן י"ג, ומדרבנן חוששין למיעוט המצוי, כמו לגבי מים שאין להם סוף.
ויעוין בחזון עובדיה [שבת ח"ב עמ' מז] שכתב שם הגרע"י זצ"ל דסמכינן על חזקה דרבא אף בלהוציא ידי חובת אחרים במצוה דאורייתא (שם כתב הרב שנער שהגיע לגיל המצוות יכול להוציא ידי חובת קידוש את מי שחייב מן התורה אע"ג שלא בדקנו אם הביא ב' שערות). ויש לעיין שם בדבריו אם סובר הגאון שאפילו באיסורים סמכינן על חזקה דרבא או רק בלהוציא ידי חובת אחרים סמכינן.
