לא נקרא רשע, אלא שבודאי הישר והטוב, ואהבת לרעך כמוך אין כאן. אכן, יש לברר כמה דברים בדין זה: א. האם בכלל ישנו דין של עני המהפך בחררה במצוות. ב. יש לברר אם דומה הדבר למי שחטף לחבירו מצוה שחייב לו עשרה זהובים כפי שמצאנו בכיסוי הדם.
א. בספר ערוך השולחן על הסימן שלנו כתב להדיא דלא שייך דין עני המהפך בחררה אלא בדבר שבממון ולא בדבר מצוה. ומה שכתב השו"ע [ס"ב] שאין דין עני המהפך לגבי שני בעה"ב המתחרים על מלמד אחד, אין זה משום שהוא כמציאה לפי שקשה להשיג מלמד טוב, אלא הטעם הוא משום דהוי דבר מצוה של לימוד תורה, ואין במצוות דין עני המהפך וכיוצא בזה כתב בספר דיני ממונות [להגאון הרב בצרי שליט"א].
ולפי דבריו יוצא לנו חידוש גדול שבקנית תפילין ס"ת ומזוזות או בקנית ד' מינים של חג סוכות לא נאמר בזה דין עני המהפך בחררה כיון שזה דבר מצוה ולא גרע משוכר מלמד.
אולם, אין הדבר מוסכם, בספר שמרו משפט [סימן מב] בדין עני המהפך בשידוכין כתב שיש דין עני המהפך במצות אך לא ציין מקור לדבריו וגם לא סברא, ואם כוונת הרב שם ללמוד מדין ת"ת כבר דחה דבר זה בערוה"ש.
ויעוין עוד בהרחבה בשו"ת משפטי חיים [ח"ב סימן טז] דתלה דין זה במחלוקת רש"י ור"ת, וכן הוא בשו"ת עמודי משפט להגאון אבישי טהרני שליט"א [חו"מ חלק ב' סימן ח'] ועיין עוד בשו"ת ספר בית ישראל [חו"מ סימן טז]. אולם, יש מקום לומר דנתה"מ [ס"ק ב] שלמד מסעיף ב' שדעת מרן לפסוק כר"ת, הוי אומר דהשוה מצות ת"ת לשאר מציאה והפקר, וא"כ לדבריו יוצא שהשיטה החולקת דהם רש"י ודעימיה סוברים שגם במצוות יש דין עני המהפך. ברם, לענ"ד מסתבר יותר לומר כדברי ערוה"ש ודעימיה שאין דין עני המהפך במצוות, וממילא גם בנד"ד אין שמעון נקרא רשע, אלא שבודאי הישר והטוב, ואהבת לרעך כמוך אין כאן.
ב. הנה בדין מי שחטף מצוה לחבירו מובא בגמ' בבא קמא [צא, ב] מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. ובתוספות [שם ד"ה וחייבו ר"ג] כתבו דבפרק כסוי הדם [חולין פז, א] מוכח שזהו שכר ברכה, והקשו, ואם תאמר שכר דמצוה עצמה היכא אזיל, ותירצו דמצוה וברכה הכל אחד, ואף על גב דשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה יש שכר מצוה אף על פי שאין ברכה, מכל מקום התם שכר מצות כיסוי וברכה לא היה כי אם י' זהובים, ושכר ברכת המזון ארבע ברכות מ' זהובים, ומעשה באחד שקראו ש"צ לקרות בס"ת ובא אחר וקדם וקרא ושאל לר"ת ואמר לו שיתן לו תרנגולת לשחוט תחת אותם שתי ברכות.
ואין נראה לר"י טעם זה, דאם כן למה חייבו ר"ג עשרה זהובים, ועוד פטרו ר"ת משום שיענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך. ע"ש. והנה, ברי"ף הביא דברי הגאונים שכתבו דהא דחייב ליתן י' זהובים קנסא הוא ולא ילפינן מיניה בעלמא, והרי"ף דחה דבריהם דהא רב למד מזה לענין קוצץ אילן של חבירו שחייב י' זהובים, ועל כרחיך דדינא הוא.
ובספר דף על הדף הביא דברי המשל"מ [הל' חובל ומזיק פ"ז ה"ד] והש"ך [סימן שפ"ה סק"א] שתמהו דמאי מייתי הר"ף ראיה מרב, הא רב ס"ל בגיטין [נג, א] דילפינן קנס מקנס, ולהכי יליף רב קציצית נטיעות של אשרה מכיסוי הדם, אבל לדידן דלא ילפינן קנס מקנס, שפיר יש לומר דרק בכיסוי הדם חייב י' זהובים ולא בשאר דברים.
ותירץ בשו"ת נו"ב [תניינא חו"מ סי' ס"א] דהא דרב סובר בגיטין דילפינן קנס מקנס, היינו באופן שאין סברא לחלק ביניהם, דאיכא למ"ד דאפ"ה אין לך בו אלא חידושו, ולא ילפינן חדא מחדא, בזה ס"ל לרב דשפיר ילפינן קנס מקנס, אבל אם יש איזה סברא לחלק ביניהם מודה רב דלא ילפינן אחד מחבירו.
והנה הכא יש סברא גדולה לחלק דדוקא בכיסוי הדם דהתורה זיכתה לו להשוחט במצות כיסוי, כדכתיב "ושפך וכסה", להכי מי שחוטף ממנו קנסינן ליה לשלם י' זהובים, אבל בהך דקציצת אילן של אשרה שלא זיכתה לו התורה, רק מחמת שעומד ברשותו להכי הוא קדים, וא"כ אין לו כ"כ שייכות וזכות לאותה מצוה, וא"כ אין ללמוד מכיסוי הדם שזיכתה לו תורה, ואעפ"כ יליף מינה רב לחייבו י' זהובים, ומזה מוכיח הרי"ף שפיר דדינא הוא ולא קנסא.
ומעתה, גם אם נאמר ששמעון חטף את המצוה לראובן, מ"מ בודאי אין לחייבו י' זהובים שהרי לא זיכתה התורה את המצוה של שילוח הקן לראובן אלא כיון שהוא שראה את הקן יתכן שיש לו זכות קדימה אבל לא יותר מזה, ולכן אין לחייב את שמעון בעשרה זהובים.
