קריאת התורה למי שהפסיד הקריאה בגלל היותו בחו"ל

יחיד שהפסיד קריאת התורה מכל סיבה שהיא אינו חייב לחזור על אותה קריאה מספר תורה בברכה, וגם אם ירצה להחמיר על עצמו אינו רשאי להוציא ספר תורה ולקרוא בה יחידי, כי כל דבר שבקדושה צריך עשרה. אבל אם יתקבצו עוד תשעה עימו ששמעו הקריאה שהסכימו להשאר לשמוע עימו הקריאה, חל עליו חיוב הקריאה ולא יוכל להשתמט ממנה. ויש אומרים שכך הוא הדין רק אם נמצאו ששה או שבעה שלא שמעו הקריאה, אבל מדברי השו"ע משמע כדעה ראשונה. לכן אם אחר מלהגיע לתפילת שחרית או מנחה אחר שהחזירו את הספר תורה, והסכימו תשעה להשאר עימו לקריאת התורה אחרי התפילה, מוציאים ספר תורה וקוראים בו שלושה עולים ובחול המועד ארבעה וכו', כדבר יום ביומו. ובן ארץ ישראל שמחמת היותו בחוצה לארץ הפסיד את הקריאה שקוראים בארץ ישראל, לא נכון שיקרא במנחה של אותה שבת את קריאת כל הפרשה, לפי שהוא עדיין נמצא בחו"ל ואולי לא חלה עליו חובת הקריאה שקוראים בארץ ישראל עד שיבוא לארץ. אלא הנכון הוא, שאם מסכימים הציבור, יעלה בשבוע הבא ראשון [ואם יש כהן, יבקשו ממנו לצאת] ויקרא כל הקריאה שהפסיד בשבוע שעבר ועוד שלשה פסוקים מקריאת אותה פרשה. ואם לא יסכימו הציבור, אינו חייב לטרוח אחר תשעה שיסכימו לשמוע הקריאה.
מקורות:
במשנה מגילה דף כג ע"ב שנינו: "אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה, ובקרקעות: תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן", וכך נפסק להלכה ברמב"ם (פרק י"ב מהלכות תפילה הלכה ג) ובטור ושו"ע (סימן קמ"ג סעיף א) וכך היא הסכמת כל הפוסקים שאין קוראים בתורה בפני פחות מעשרה גדולים.
וטעם הדבר אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בגמרא (מגילה שם): דאמר קרא (ויקרא כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. ומהיכן למד זאת רבי יוחנן, תני רבי חייא אתיא תוך תוך, כתיב הכא "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם (במדבר טז, כא) הבדלו מתוך העדה, ואתיא עדה עדה, דכתיב התם (במדבר יד, כז) עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה, אף כאן עשרה.
אלא שלא נתפרש במשנה אם כך הוא הדין רק לכתחילה, אבל בדיעבד, ושעת הדחק כגון שלא נמצאו עשרה כדיעבד דמי, יקראו אפילו שלא בפני עשרה. ואם נמצא שגם בדיעבד מעכב לקרוא דוקא בפני עשרה, האם מעכב שכל העשרה יהיו בר חיובא שמחוייבים בקריאתה, או שדי במה שחלק מהם ברי חיובא והשאר מצטרפים עימהם כדי להוציאם מדין ערבות. ואם נמצא שקוראים גם בשביל יחידים שלא שמעו הקריאה, האם מעכב שיהיו אותם שלא שמעו רוב עשרה, ששה או שבעה, או שדי אפילו באחד שלא שמע כדי להתיר להוציא את הספר תורה בשבילו ולקרוא בו בברכה בצירוף תשעה שכבר יצאו ידי חובת הקריאה.
בגמרא מגילה דף ה ע"א נחלקו רב ורב אסי בדין מגילה בזמנה אם נקראת דוקא בפני עשרה, דאמר רב: "מגילה, בזמנה, קורין אותה אפילו ביחיד. שלא בזמנה, בעשרה. רב אסי אמר, בין בזמנה בין שלא בזמנה, בעשרה. ואמרו בגמרא, הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי".
ופסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות מגילה (הלכה ז), כדעת רב שמגילה בזמנה נקראת אפילו בפחות מעשרה. וחלק עליו הראב"ד, שהרי בגמרא מפורש שלענין מעשה חשש רב לדעת רב אסי לקרוא המגילה גם בזמנה בעשרה.
ורבותינו הראשונים עמדו להקשות על דעת רב אסי, מתוך שהשמיט התנא במשנתנו מלמנות את המגילה בכלל אותם שצריכים עשרה, משמע שאין צריך עשרה בקריאת מגילה. ועוד עמדו להקשות מהאמור בברייתא (לקמן דף י"ט ע"ב) הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, ומפרש רבי חייא משמו של רבי יוחנן דהני מילי בציבור, אבל ביחיד יצא. הרי דפשיטא לחכמי הגמרא שמגילה נקראת ביחיד.
מכח הקושיה השניה הכריח הרי"ף (מגילה דף ג ע"א מדפי הרי"ף) שהעיקר להלכה כדעת רב שמגילה נקראת אפילו לכתחילה ביחיד. אולם הר"ן בחידושיו למגילה (דף ה' ע"א) מביא שהרז"ה חלק עליו, ודעתו שהעיקר להלכה כדעת רב אסי, כמשמעות דברי הגמרא, שהנה גם רב החלוק עליו נהג למעשה כפי דעתו, אלא שמפרש שלא נאמרו דברי רב אסי אלא לכתחילה, אבל בדיעבד שכבר קרא ביחיד, או בשעת הדחק כגון שלא נמצאו עשרה, קוראים אותה אפילו ביחיד. ואדרבא יש להביא ראיה מתוך שלא נשנה דין מגילה במשנה יחד עם אותם הצריכים להעשות בפני עשרה, שבדיעבד קורא המגילה אפילו שלא בפני עשרה, ורק אותם שנשנו במשנה מעכב שיעשו דוקא בפני עשרה. וכך מעלה הראב"ד בסוף דבריו מסקנתו שבדיעבד קוראים המגילה ביחיד. ומביא הר"ן שכך היא דעת רבינו חננאל ובעל העיטור, וכך הסכים עמם להלכה.
אולם בשם הרב שלמי ציבור מביא הר"ן, שאכן מלכתחילה סבר רב שקוראים המגילה ביחיד לפי שלא נשנה דין מגילה יחד עם כל אותם הנשנים במשנה, אלא שחזר בו רב ומודה לחידושו של רב אסי שדין קריאת מגילה הוא בכלל דין קריאת התורה שמפורש במשנה שמעכב עשרה, לכן פוסק שאפילו בדיעבד מעכב שתקרא המגילה דוקא בפני עשרה, כדין קריאת התורה שמעכב עשרה.
מכלל דברי כל הראשונים הללו עלה בפנינו דבר ברור המוסכם על דעת כולי עלמא בפירוש הנשנה במשנתנו, אין קוראים בתורה בפחות מעשרה, הוא לעיכובא. שהנה אף הרז"ה הכריח לתרץ דברי רב אסי הא לכתחילה הא דיעבד מתוך מסקנתו בפירוש משנתנו שאפילו בדיעבד אין קוראים בתורה שלא בפני עשרה.
ומכאן נצא לברר אם צריך שכל העשרה יהיו בר חיובא, ודבר זה יעלה ויתבאר מלשון הרמב"ן המובא בפסקי הר"ן (מגילה דף ג ע"א בדפי הרי"ף) שמתרץ הקושיה שהקשה הרז"ה על דעת רב אסי ממשנתנו שלא נשנה דין מגילה יחד עם אותם שמעכב שיעשו בפני עשרה בזה הלשון: "אין זו ראיה, דכל אותם דקא חשיב התם חובת צבור הם ואין עושין אותם אלא אם כן בעשרה או רובם מחויבים בדבר, כגון שלא שמעו קדיש וברכו, אבל במגילה לא בעינן עשרה אלא משום פרסומי ניסא הלכך אפילו בשביל יחיד קורין אותה בעשרה אף על פי שיצאו הם כיון שהיחיד לא יצא", עכ"ל.
מפורש בדבריו שלכל אותם שנשנו במשנה שהם בגדר חובת צבור די ברוב מנין, שהנה כך כתב בפירוש: "אין עושין אותם אלא אם כן בעשרה או רובם מחויבים בדבר". וכך מעלה המהרש"ם (ח"א סימן קע"ה) מדברי הרמב"ן בפשטות, שאין צריך שכל העשרה יהיו מחוייבים בקריאה, וכך נראית דעת בעל המשנה ברורה להלכה שהביא דברי הר"ן הללו בביאור הלכה (סימן קמ"ג ס"א) שדי ברוב שלא קראו.
אולם בספר דף על הדף (מגילה דף כג ע"ב ד"ה הנה) הביא מעשה מספר בשבילי ראדין (עמוד 129) בשם הגר"מ לונדינסקי ראש ישיבת ראדין שסיפר על הגר"ח סלובייציק שנקלע ללודז' ולא מצא מנין אנשים שלא שמעו קריאת התורה, ותוך כדי חיפושו למניין, ניגש אליו ת"ח אחד ואמר לו, הלא ישנו ר"ן מפורש שפוסק שדי ברוב מנין. ענה לו רבי חיים: "אין כזה ר"ן, לא ייתכן שרבינו נסים יפסוק כך". ואחר שהראה לו את דברי הר"ן הנ"ל. עיין הגר"ח בדבריו ואמר: "יש לך טעות בקריאת דברי הר"ן, וכך יש לקרות דברי הר"ן: והרמב"ן ז"ל כתב שאין זו ראיה דכל אותם דקא חשיב התם חובת ציבור הם ואין עושין אותם אלא אם כן בעשרה, וכאן יש פסיק, – וממשיך הרמב"ן: או רובם מחוייבים בדבר כגון שלא שמעו קדיש וברכו. ע"כ. ומה שכתב רובם קאי רק אדלקמיה דהיינו קדיש וברכו ולא אקריאה בתורה". וסיים הגר"ח ואמר, ידעתי שלא יכול להיות שהר"ן יאמר דבר כזה", עכ"ד.
אומנם בזה תעלה בפנינו השקפה חדשה בפירוש דברי הרמב"ן, מכל מקום כבר נתבאר שדעת המהרש"ם ובעל המשנ"ב כהשקפה ראשונה, לפרש דברי הרמב"ן שגם בקריאת התורה די ברוב שלא קראו, וכך היא דעתם להלכה. וכך היא מסקנת האשל אברהם (מבוטשאטש סוף סימן סט) שעל כל פנים אם יש רוב מנין שלא שמעו קריאת התורה יכולים להוציא ספר תורה לקרוא בתורה. וכן כתב בשו"ת קרן לדוד (סימן טז אות ג) וכן פסק הגאון יעב"ץ בסידורו. וכ"פ בשו"ת יד מאיר (סימן ג) וכך העלה הגאון רבי צבי פסח פרנק בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן נב) להתיר הוצאת ספר תורה בשביל לקרוא לרוב מנין שלא שמעו.
ומרן הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סימן י"ד) שהרגיש בדברי הגר"ח מבריסק וכך כתב: "והן אמת שיד הדוחה נטויה לומר דמה שכתב הר"ן דבעינן עשרה או רובם שמחוייבים בדבר, לצדדים קתני עשרה לגבי קריאת התורה, ורובם לגבי קדיש וברכו". ומסיים כדעת הפוסקים הנ"ל, "מכל מקום נראה שהעיקר שאין לחלק ביניהם, וגם לגבי קריאת התורה די ברוב מנין שלא שמעו קריאת התורה".
והאומנם משמעות דברי הרמב"ן שצריך שיהיו לכל הפחות רוב מנין שלא שמעו הקריאה, עדיין יש מקום לעיין אם שייך להקל להוציא ספר תורה ולקרוא בו בברכה בפני עשרה ששמעו הקריאה בשביל להוציא אדם אחד שלא שמע את הקריאה. שכך נחלק רש"י ורבינו תם (הו"ד בתוס' מגילה דף כ"ג ע"ב ד"ה ואין) בביאור הדין הראשון הנשנה בראש משנתנו, "אין פורסין על שמע וכו' פחות מעשרה", כי זה ברור שאין כוונת התנא לקריאת שמע, אלא לקדיש ואמירת ברכו הנאמר קודם ברכות קריאת שמע יוצר ואהבה רבה. ומפרשים רש"י ורבינו תם שהתנא מיירי בכגון שהתאספו עשרה בני אדם שהתפללו שיש מהם שלא שמעו קדיש וברכו, שעומד אחד מהם ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ברכה ראשונה של שמע. דעת רש"י שאפילו תשעה התפללו במנין ושמעו קדיש וברכו, מצטרפים למנין עשרה כדי להוציא את העשירי שלא שמע. ודעת רבינו תם שצריך שיהיו לכל הפחות שבעה שלא שמעו.
לענין הלכה פסק מרן בשו"ע סימן סט סעיף א' כדעת רש"י, ונעתיק את עיקרי דבריו: "אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו", וכו', "אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש, וזה נקרא עובר לפני התיבה. ואין עושין דברים אלו בפחות מעשרה משום דהוי דברים שבקדושה. וצריך לחזור אחר ששה שלא שמעו, דהיינו רוב העשרה. ואם אינם נמצאים, אפילו בשביל אחד שלא שמע אומרים. ואפילו מי ששמע יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה בשביל אותו שלא שמע, ומכל מקום אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא, משיפרוס ויעבור לפני התיבה אחר, שכבר שמע".
ומתוך שפסק מרן בשו"ע סימן סט סעיף א' כדעת רש"י שאפילו בשביל אחד פורסים על שמע, יש לומר שהוא הדין לענין קריאת התורה, שדי במה שאחד לא שמע קריאת התורה בשביל להתיר לקרוא התורה בעבורו בצירוף תשעה שכבר שמעו הקריאה, ודלא כהרמב"ן הנ"ל המתפרש כדעת רבינו תם שצריך שיהיו רוב עשרה. ובזה תתיישב תמיהת המהרש"ם (ח"א סוף סימן קעה) ומהר"ח פלאג'י בספר חיים (סימן טו אות ה) ובספר לב חיים (ח"ב סימן כה), על מה שכתב הכנסת הגדולה (סימן רצב) שהמהרי"ל איחר לבוא לבית הכנסת בשבת במנחה, ולא שמע קריאת ספר תורה, והתפלל עם הצבור, ואחר כך קרא הפרשה בספר תורה. והעלו מסברא שודאי היה צריך שיהיה עמו מנין שלא שמעו קריאת ספר תורה, הא לאו הכי אין להוציא ספר תורה. והנה אחר שנפסק הלכה כדעת רש"י שגם בשביל יחיד פורסים על שמע לא זכיתי להבין קושייתם, דיש לומר שגם המהרי"ל סבר שהעיקר להלכה כדעת רש"י, ובפרט שהגר"א (סימן ס"ט ס"ה ואם) כתב שדברי רש"י עיקר וכן הסכימו הפוסקים.
אלא שראינו לחיי אדם (חלק א כלל לא סעיף יא) שהסתפק בזה, וכך כתב: "צריך עיון אם כולם שמעו קריאת התורה ויש איזה בני אדם שלא שמעו, אם מותר לקרות עוד הפעם בשבילם. ולא דמי לפריסת שמע בסימן ס"ט, דהתם כל יחיד מחויב אותה ברכה, אבל הכא החיוב רק שישמע קריאת התורה. וחכמים תקנו שיברך משום כבוד הצבור, ויש לומר דלא תקנו אלא כשכל הצבור חייבין בקריאה, אבל לא בשביל יחיד. וצריך עיון", עכ"ל.
ויש לעיין בדבריו, אחר שכרך התנא את דין תפילה ודין קריאת התורה בכריכה אחת מה יש להסתפק בזה, הרי יש לומר בפשטות שכשם שלעניין קריאת שמע דין ברוב עשרה לרבינו תם, ולדעת רש"י והכרעת המחבר די אפילו באחד מהם שלא שמע, הכא נמי לענין קריאת התורה די ברוב או אפילו באחד שלא שמע. אלא שבכך נתספק החיי אדם, שהרי תפילה היא חובת יחיד שכל אחד ואחד בפני עצמו מחויב בה, שגם אם לא נמצאו עשרה חייב כל אחד להתפלל בפני עצמו יחיד, ואפשר שלכן אם אחד לא יצא ידי חובתו בקדיש וקודשה יוכלו תשעה [לדעת רש"י ושלשה לדעת רבינו תם] להצטרף כדי להוציאו ידי חובתו מדין ערבות. אבל קריאת התורה היא חובת ציבור, ואפשר שמאחר שהציבור כבר שמע, לא יוכל אפילו היחיד לקרוא בברכה, לפי שגם הברכה נתקנה מחמת הציבור, ומאחר שהציבור כבר שמע, לא יוכל לברך בפניהם.
וכך העלה בערוך השולחן (סימן סט סעיף יד) הלכה למעשה, שאין חוזרים וקוראים בתורה אחר שכבר קראו בה הציבור בשביל להוציא ידי חובתם יחידים שלא שמעו הקריאה, וכותב הטעם בזה"ל: "הנה ברכו וקדושה אומרים גם בשביל ששה שלא שמעו ואפילו בשביל יחיד כמו שנתבאר אבל בקריאת התורה נראה לי ברור דכל דליכא עשרה שלא שמעו קריאת התורה אין לקרות בתורה, ודוקא עניני תפלה שכל יחיד חייב כזה לכן עושין בעדו ברכו וקדושה שזהו מעניני תפלה, אבל קריאת התורה אין עיקר החיוב רק בעשרה", ובזה מבאר מה שכתב המגן אברהם בשם המשפטי שמואל, שאם הוציאו הראשונים ספר תורה וקראו בה אין לשנים להוציא ספר תורה פעם אחרת ולקרות בו. ומבאר שהמדובר הוא כאשר באו שניים שלא שמעו הקריאה, שאין להם לקרוא בתורה. ומסיים: וכן נראה לי להורות הלכה למעשה ואפילו יש מקצת שלא שמעו עד שיהיו עשרה שלא שמעו", עכת"ד. וכך האריך בשו"ת אגרות משה (ח"א סימן כ"ח) להעמיד כדיעה זו, שאין מצטרפים למנין עשרה רק אותם שלא שמעו הקריאה כלל. וכך פסק בשו"ת בנין שלמה (סימן ל"ה) וכן כתב בספר אמרי דוד (סימן כ"ב) בשם הגר"ח מבריסק.
והנראה שהשקפת ערוך השלחן וסייעתו לפרש דברי הרמב"ן שלצדדים קתני, שמה שכתב שדי ברוב עשרה הוא רק על קדיש וברכה [דין פורס על שמע] ולא על קריאה בתורה, כמובא לעיל בשם הגר"ח סולוויציק.
אלא שלענין מעשה כבר הובא לעיל שאין כן השקפת המהרש"ם (ח"א סימן קע"ה) ובעל המשנ"ב בביאור הלכה (סימן קמ"ג ס"א) והאשל אברהם (מבוטשאטש סוף סימן סט) ושו"ת קרן לדוד (סימן טז אות ג) ועוד פוסקים המפרשים דברי הרמב"ן כפשוטם, שדבריו אמורים הן על דין פורס על שמע והן על דין קריאת התורה, שבשניהם די ברוב מנין. וכך מאריך הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סימן י"ד) להביא להקת פוסקים המורים להתיר קיראה בתורה לרוב מנין שלא שמעו.
אלא שבענ"ד לא זכיתי לירד לסוף דעתם במה שהורו להצריך רוב מנין, כי אחר שמסקנתם לדמות דין קריאת התורה לדין פורס על שמע, היה להם לפסוק כדעת רש"י שאפילו בשביל אחד שלא שמע חוזרים לקרוא, כהכרעת מרן המחבר בסימן ס"ט כדעת רש"י נגד דעת רבינו תם, וכבר נתבאר לעיל שהרמב"ן הולך בשיטת רבינו תם שצריך שיהיו לכל הפחות רוב עשרה. כי הניחא לדעת ערוך השולחן המחלקים בין פורס על שמע לקורא בתורה, אבל לדעת כל שאר החולקים הכורכים שתי הדינים יחדיו צריך עיון גדול למה הצריכו רוב עשרה. לכן נראה לענ"ד שהעיקר בזה להלכה כפי שנהג המהרי"ל בעצמו שהוציא ספר תורה בשביל לקרוא ליחיד שלא שמע, כמובא באליה רבה (סימן רצב ס"ק ו), וכפי שהעיד המהר"י אסאד (חלק או"ח סימן נא) על עצמו ועוד שלושה מגדולי אותו הדור שהוציאו ספר תורה וקראו בו בשביל שלשה שלא קראו.
ומכאן אנו באים אל השאלה, אם מחובת מי שהפסיד את קריאת הפרשה, כגון בנידון שאנו עוסקים בו שהפסיד בן ארץ ישראל קריאת הפרשה בזמן שהיה בחו"ל, להשתדל לקבץ עשרה כמותו שלא שמעו הקריאה בשביל לקרוא עמהם.
הרמ"א בסימן קלה (סעיף ב) כתב: "אם בטלו שבת אחת קריאת הפרשה בצבור, לשבת הבאה קורין אותה פרשה עם פרשה השייכה לאותה שבת". ומתוך שלא הזכיר דין יחיד שביטל קריאת הפרשה יצאו האחרונים לחלוק בשאלה אם קריאת התורה היא חובת ציבור או חובת יחיד, כי אם היא חובת ציבור די במה שהציבור קראו ואין היחיד שהפסיד הקריאה מכל סיבה לטרוח לחזור לקראתה. במשנה ברורה (שם ס"ק ז') כתב בפשטות בשם השערי אפרים שהיא חובת ציבור לכן יחיד שהפסיד הקריאה לא חייב לשמוע את אותה קריאה. וכך פסק בשו"ת צמח יהודה (חלק ג סימן צט) והג"ר מאיר בלומנפלד בספרו פרחי שושנה (סימן ס"ג סק"א). וכך הביא הגר"ח פלאג'י בשו"ת סמיכה לחיים (חלק או"ח סימן ב דף יד עמוד ג) תשובת זקנו הגר"י חזן בעל חקרי לב, שכתב, נראה לי שלא היה תקנת חכמים על כל יחיד ויחיד שיקרא או שישמע קריאת התורה בשבת או ביום טוב, אלא שהצבור יקראו בספר תורה בסדרו של יום, וכל שקראו בצבור סדרו של יום אף אם כמה יחידים לא שמעו נתקיימה תקנתם.
וחלק עליו הגר"ח פלאג'י וכתב, "ולי נראה שיש חיוב גם ליחיד לשמוע קריאת ספר תורה בצבור, וכדמוכח בספר התיקונים (תיקון כא)". וכך נקט הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חלק ד סימן מ') בפשטות וכך כתב וז"ל: "חיוב קריאת התורה הוא על כל אחד לשמוע וכו'", וכך הביא הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ג סימן סה) דעת הגר"ח מבריסק שקריאת התורה הביא חובת יחיד, לכן אם לא שמע הקריאה, מחובתו לטרוח כדי לקרוא הפרשה. והביא לזה ראיה מגמרא מועד קטן (דף כב ע"ב) ע"ש.
ודבריהם תמוהים לפי שבדברי הרמב"ן המובאים בר"ן (מגילה דף ג ע"א בדפי הרי"ף) מפורש שכל אותם הנשנים במשנה הם בגדר חובת ציבור, שכך כתבו: "כל אותם דקא חשיב התם חובת צבור הם ואין עושין אותם אלא אם כן בעשרה או רובם מחויבים בדבר, כגון שלא שמעו קדיש וברכו", וכו'. אלא שעל פי המבואר לעיל יתבארו דבריהם שפיר, כי דעתם לפרש שנאמרו דברי הרמב"ן על דין פורס על שמע ושאר דברים המוזכרים במשנה מלבד קריאת התורה, ויש לומר שכשם שמסקנתם מכח פירשם זה בדברי הרמב"ן לאסור על קראה בפני עשרה שאינם ברי חיובא כך אין ללמוד מדברי הרמב"ן שקריאת התורה היא חובת ציבור.
ואחר שנתבאר שדעת גדולים מהפוסקים האחרונים לחלוק עליהם בפירוש דברי הרמב"ן, יש לפרש בשיטתם בפשטות שקריאת התורה היא חובת ציבור ולא חובת יחיד. וכך היא דעת רבים מהאחרונים שקריאת התורה היא חובת ציבור, וכך העלה מהר"י טייב בערך השלחן (אורח חיים סימן רפב סק"א) מדברי התוס' יום טוב במגילה, וכך כתב בפעולת שכיר על המעשה רב (סימן קעה) בשם הגר"א.
ולפי זה יש לעיין, שמאחר שקריאת התורה היא חובת ציבור, ומשמעות הדבר שאם אין ציבור עשרה שלא שמעו לא חלה חובת הקריאה כלל, אם כן מדוע פוסק הרמב"ן שדי ברוב עשרה בשביל להתיר לקרוא בתורה. ואכן בשו"ת בנין שלמה (סימן לה) העלה מסקנתו בפשטות בלא להתייחס לדברי הרמב"ן, שמאחר שקריאת התורה היא חובת ציבור אסור לקרוא בתורה בפחות מעשרה ברי חיובא, גם אם רובם לא שמעו הקריאה.
והנראה לומר שבעיקר זה נחלקו רש"י רבינו תם והרמב"ן בפירוש האמור בגמרא (מגילה דף כ"ג ע"ב): ונקדשתי בתוך בני ישראל", כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. דעת רש"י לפרש הגמרא כפשוטה, שלא יעשה אותו הדבר שלא בפני עדת עשרה, ואין חילוק אם אותם עשרה ברי חיובא או לאו, העיקר הוא שיעשה בפני עדת עשרה. ועל כך נחלק רבינו תם ומפרש שצריך שיהיו העדה מחוייבים בדבר, אלא שמחדש שגם בזה אמרינן רובו ככולו. ובזה יתיישבו דברי הרמב"ן, שאומנם דעתו להלכה שכל אותם שנשנו במשנה הם חובת ציבור, מכל מקום די ברוב עשרה בשביל להקראת עדה.
לפי"ז יש מקום להעמיס בדעת רש"י שקריאת התורה היא חובת יחיד, שהנה מסקנתו שלא צריך עדת ברי חיובא, ואפילו בשביל יחיד שלא קרא חוזרים הקריאה.
אלא שנראה לענ"ד לחדש בשיטת רש"י גדר חדש בהגדרת חובת ציבור. כי עד עתה היינו סבורים שלמ"ד חובת יחיד, מחוייב היחיד לטרוח לקבץ עשרה בשביל שיוכל לצאת ידי חובת הקריאה, ולמ"ד חובת ציבור, אין היחיד מחוייב בה כלל. אלא שאחר העיון בשיטת רש"י נראה לומר שאכן קריאת התורה היא חובת יחיד, החלה על כל אחד ואחד לשמוע הקריאה, אלא שחובה זו מותנת בקיום תנאי אחד, והוא שיהיו קיבוץ עשרה בני אדם המקובצים יחד לשמוע הקריאה. וכך לענין פורס על שמע, שאכן חל על כל אחד ואחד חיוב לשמוע קדיש וברכו, אלא שהתנאי לחיוב זה הוא קיבוץ עשרה לשמוע הקדיש והברכו. ובזה תתבאר דעת רש"י, שאומנם פורסים על שמע וקוראים בתשורה שבשביל יחיד שלא שמע, ברם לא חל עליו החיוב עד שיקבץ עשרה שיסכימו להצטרף עימו למנין, וכך יש לפרש בדעת מרן השו"ע שהכריע הלכה כדעת רש"י.
על כן לאור כל האמור לעיל, אחר שהכריע המחבר כדעת רש"י שפורסים על שמע בשביל היחיד, ואחר שנתבארה השקפת גדולי האחרונים שאין חילוק בין קריאת התורה לדין פורס על שמע, נראה להורות לאותו שבא מחוצה לארץ שהפסיד הקראה שקראו בארץ ישראל, שמעיקר הדין אין עליו חיוב לקבץ עשרה כדי לקרוא את הפרשה החסרה בפניהם, ולפי שלא חל עליו חיוב הקריאה אלא בקיבוץ עדת עשרה, אבל אם באו מעצמם תשעה אפילו ששמעו הקריאה, ומציעים עצמם להשלים לו מנין, חל עליו חיוב קריאת התורה, ומוציא ספר תורה וקורא הפרשה בברכה בפניהם.
וכך הורה אאמו"ר הרה"ר וראב"ד באר שבע לשואל שמעיקר הדין אין חיוב על היחידים לחזור ולקרוא את הפרשה שהפסידו מתוך ספר תורה. אבל הוסיף שחייבים לקרוא את הפרשה מתוך חומש שתים מקרא ואחד תרגום מדין משלים פרשיותיו עם הציבור.
וראיתי בספר הלכה ברורה (חלק ז עמוד צ"ד סימן קל"ה סעיף ט) שכתב שאם מסכימים הציבור, יעלה בשבוע הבא ראשון [ואם יש כהן, יבקשו ממנו לצאת] ויקרא כל הקריאה שהפסיד בשבוע שעבר ועוד שלשה פסוקים מקריאת אותה פרשה.
ובסיום הדברים אביא מה שעורר ידידי הגר"י אברמוביץ על מה שנהוג באיזה קהילות בארצות הברית לקרוא במנחה של שבת (בשבועות אלו) את כל הקריאה של שבת הבאה כדי להוציא את אלו שנוסעים לארץ ידי חובת הקריאה שקוראים בארץ, ותמה עליהם מאוד שהרי זה בבחינת תשלומים, שמי שנאנס ולא התפלל שחרית שמתפלל פעמיים מנחה, אבל לא מצאנו בשום מקום שמי שיודע שיאנס ולא יתפלל מנחה שיתפלל שחרית פעמים, כך שלכאורה לא יועיל מה שיקראו במנחה של שבת את כל הקריאה כי עדיין לא הגיעו לארץ.