מקור: גמ' ב"מ [לט, ב] מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. אמר ליה פלוג לי, אמר ליה לא ידענא לך. אתא לקמיה דרב חסדא. אמר ליה שפיר קאמר לך, וכו', לסוף אתו סהדי דאחוה הוא. אמר ליה לפלוג לי נמי מפרדיסי ובוסתני דשתל. אמר ליה שפיר קאמר לך, דתנן הניח בנים גדולים וקטנים, והשביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע, וכו'. והרמב"ם נקט שהלכה כרב חסדא.
אם קטנים הן השבח לאמצע. הטעם, דאין מורידין קרוב לנכסי קטן, ומיהו מה שאכל כבר אין מוציאין מידו, דכיון דלא ידע ביה שיניחם אינו מחויב לשלם מה שאינו בעין. ואפילו עכשיו הוא גדול, כל שהשביח בקטנותו הוא לאמצע. [סמ"ע ס"ק יד]. ואם היו גדולים כו' שמין לו כאריס. והא דכתב הטור וגם הרמ"א בסעיף א' דסימן זה דאם אינן ניזונין יחד וירד אחד לנכסים והשביח דידו על התחתונה, זה לא שייך אלא כשדרים יחד וחלקו נפשם במזונות דה"ל יורד שלא ברשות, משא"כ כשהוא לא ניזון במקרה מפני שלא היה במדינה. [סמ"ע ס"ק טו]. וכן אח שירד לנכסי קטן כו'. האי וכן קאי אמ"ש לפני זה ברישא דאם הם קטנים השבח לאמצע, מפני שירד שלא ברשות דאין מורידין קרוב לנכסי קטן, וזהו ג"כ טעם דדין זה. [סמ"ע ס"ק טז].
קיבל ירושה מאביו כמה דירות והשכיר אותם ולאחר כמה שנים נודע שיש לו אח
הנה, בסוגיא דידן מבואר דמי שירש את אביו והשביח הנכסים ונטע ובנה ואח"כ נודע שיש לו אחים במדינה אחרת, אם קטנים הם השבח לאמצע, ומשום שאין מורידין קרוב לנכסי קטן, ואם היו גדולים, הואיל ולא נודע שיש לו אחים שמין לו כאריס, והטעם הוא דבגדולים אם היה יודע שיש לו אח והיה בא לב"ד היו מורידים אותו לנכסיו כמ"ש בסימן רפה', לכן חשבינן ליה גם עתה כיורד ברשות ונוטל כאריס בחלק האח השני, ואע"ג דכששמעו כשמת ובא אח"כ אינו נוטל כלום, זהו מפני דאדעתא דהכי נחית כיון שידע מזה, אבל כאן שלא ידע ממנו כלל דינא הוא שיטול כאריס, אך בקטן אם היה יודע ממנו והיה בא לב"ד לא היו מורידין אותו כמ"ש שם דאין מורידין קרוב לנכסי קטן, לכן אינו נוטל מחלקו כלל והוי הכל כשותפות. [סמ"ע, ט"ז, ערוה"ש].
מבואר מכל הנ"ל דהיות ואחיו של אתה היה קטן בשעה שנפלו הנכסים אצל אתה, פשוט שצריך אתה ליתן לאחיו מחצית מהנכסים עבור חלקו בירושה, ויתכן שאף מהיחידות דיור שהוסיף אתה לדירות הקיימות צריך לחלוק עמו כיון שזה בגדר "השביח את הנכסים" שהוא לאמצע, ומיהו, יש לעיין אם אתה רשאי לתבוע הוצאותיו עבור מה שהשביח את הדירות שהרי מצד אחד לא גרעו משותפים, ומאידך הרי הוא כיורד שלא ברשות שידו על התחתונה.
וכן לגבי שכירות הבתים של כל אותם שנים יש לדון האם שייך להוציא מאתה, שהרי הסמ"ע [ס"ק יד] כתב דכל מה שאכל כבר אין מוציאין מידו, דכיון שלא ידע שיש לו אח לא העלה בדעתו לשמור מהרווחים לאחיו, ולכן אינו מחויב לשלם מה שאינו בעין. וגם בזה צ"ע אם אתה שמר את כל הכסף בבנק האם חשוב בעין או לא.
ברם, בנתה"מ [ביאורים ס"ק ו] מבאר את דברי הסמ"ע ואומר שלא כתב כן רק בפירות שבאו מחמת השבח שהשביח הגדול שלא מדעת הקטן, דבזה סברת הסמ"ע נכונה. כגון שאם אביהם השאיר שדה והלך אתה ושתל שם עצים ויצאו פירות, בזה אמרינן שהפירות שייכים רק לאתה היות והקטן לא קנה את העץ ממילא גם הפירות אינם שלו.
הטעם בזה, דאף ביורד כיון דאם יפסדו מה ששתלו ומה שבנו ויהיה היזק להיתומים מגוף הקרן ודאי שיצטרכו להחזיר מעות יתומים שיכולין לומר עקור אילנך ולך, א"כ לא זכו היתומים בהאילנות והבנין עד שיתוודע להם וזכה להם חצירם, אבל בלא ידעו אין החצר קונה בדבר שאינו רגיל לבוא כמבואר בסימן רס"ח סעיף ג' [ברמ"א], וכיון שלא זכה קודם שיודע להם ובאחריות המשביחן קאי, משו"ה פטורין מלשלם הפירות. אבל נראה דודאי אם אכלו פירות מקרקע היתומים שכבר יודעים עליהם ובא להן אח, צריך להחזיר הפירות שאכל, שהרי משום שאכל מה שאינו שלו מחמת שלא ידע אין צד לומר שפטור. לפ"ז נראה דגם בנ"ד היות ואתה השביח את הדירות והוסיף להם יחידות דיור הרי ששיבח את הנכסים וא"כ כיון שאחיו לא יודע מהשבח אז גם בפירות של השבח אינו זוכה, ואין אתה צריך ליתן לאחיו את כל הכסף שקיבל עבור שכירות היחידות. אבל על שכירות הבתים עצמם בודאי שצריך ליתן לו. ויעוין בפת"ח [פ"ג הערה לה] מה שהתקשה בדברי הנתיבות.
