אתה חייב לשלם על מה שהזקת.
הנימוק:
בשאלה זו יש לדון לחייב את המזיק על שריפת המונית כולה, אך הדבר פשוט שאת ההוצאות עבור ניקוי מיכל הדלק חייב לשלם לו בכל גווני.
מקור דין מניח סם המוות בפני בהמת חבירו
ויסוד הנידון בשאלתינו אם לפטור את המזיק משום שלא הוא שרף את המונית, אלא ניזק שרף לעצמו בכך שהתניע את הרכב, וסברא זו מצינו בגמרא (ב"ק מז:): "קדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושברה בהמתו של בעל הבית – פטור, ואם הוזקה בהן – בעל הקדרות חייב".
ומבארת הגמרא (שם עמוד ב): "אמר רב לא שנו אלא שהוחלקה בהן, אבל אכלה – פטור, מאי טעמא הוה לה שלא תאכל". על פי סברא זו של היה לה שלא תאכל, יש לפטור את מזיק על הכנסת מים למיכל הדלק שהרי היה לניזק שלא להתניע רכבו.
ושואלת הגמרא מדין מניח סם המוות בפני בהמת חבירו דפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, ומשמע דדוקא בסם המוות פטור, היות ואינה עשויה לאוכלו, אבל פירות שראויה לאכול חייב.
ומתרצת הגמרא: א. לעולם אם אכלה פירות גם כן פטור, משום שהיה לה שלא תאכל, והחידוש של הברייתא דאפילו בנותן סם המוות שאינה עשויה לאכול – חייב בדיני שמים. ב. מה שנאמר בברייתא מניח סם המוות איירי בפירות שהם סם המוות, ופטור משום הסברא של היה לה שלא תאכל.
מחלוקת התוספות והרא"ש בדין מניח סם המוות בפני בהמת חבירו
אכן בדין מניח סם המוות בפני בהמת חבירו, נחלקו התוספות והרא"ש כפי שנבאר:
א. שיטת תוספות (ב"ק מז: ד"ה הוה) דטעם הפטור בהיה לה שלא תאכל הוא – "כיון שבמתכוון מביא עליו דבר שמזיקו – אינו ראוי זה להתחייב בכך". והיינו דמאחר והניזק עשה פעולה עם כוונה ופעולה זו גרמה לו להינזק – דנים זאת כאילו הוא הזיק את עצמו, וכן מבואר בתוספות רי"ד (שם) דטעם הפטור בהיה לה שלא תאכל משום דהיא הזיקה את עצמה, ואף שהניח הפירות בסמיכות אליה אין זה אלא גרמא בעלמא.
ב. שיטת הרא"ש (ב"ק פ"ה סי' ג) דטעם הפטור במניח סם המוות לפני בהמת חבירו, משום שבעל הפירות סמך על כך שבעל הבהמה ישגיח על בהמתו שלא תאכל מהסם המוות.
ובשו"ת בית שלמה (סי' חו"מ סי' קכו) הקשה על דברי הרא"ש מתירוץ שני בגמרא דאפילו הניח סם המות אפרזתא שהם פירות גמורים – אמרינן דהיה לה שלא תאכל אף שהאפרזתא נראה כעשב רגיל, ולא היה לבעלים להיזהר, והניח בקושיה.
ובספר משפט שלמה (ח"א סי' יד אות ב) יישב קושיה זו על פי מה שכתב האורח לחיים בדעת הרא"ש שאף שאפרזתא היא עבידא למיכל, מכל מקום לא שכיח כל כך שתינזק, שאינה ניזוקת באכילה מועטת אלא בהרבה, ובדרך כלל מרגישה הבהמה תיכף שאוכלת מעט שהדבר יזיק לה ואינה ממשיכה לאכול. ולפי דבריו אתי שפיר דמניח הסם פטור משום דלא היה לו לעלות בדעתו שתאכל כמות המזיקתה.
ובספר משפט המזיק (מילואים פ"ט ס"ו) כתב ליישב שאפרזתא הוא עשב הידוע לכולם שהוא סם המוות וממילא הבעלים היו צריכים להשגיח עליה.
כיצד נוקטים להלכה ביחס למחלוקת התוספות והרא"ש?
ולהלכה כתב השולחן ערוך (סי' שצג ס"ב): "הכניסן שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית והוזקה באכילתן – בעל הפירות פטור, מפני שהיה לה שלא תאכל". ולשון השולחן הוא כלשון הרמב"ם (פ"ג מנזקי ממון הי"ד).
ומסתימת לשונו משמע דאם הכניס פירות שלא ברשות לחצר בעל הבית, והבהמה הוזקה מהפירות – פטור, אפילו כאשר לא היו הבעלים בחצר, ומבואר דנקט כדעת התוספות דסיבת הפטור במניח סם המוות בפני בהמת חבירו, היא משום דהבהמה אכלה הפירות עם כוונה, והיא הזיקה את עצמה ולא כדעת הרא"ש.
וכן מבואר בש"ך (סי' שפו ס"ק כג) דנקט לדינא כהתוספות, דכתב הש"ך שאם עירב סם המוות בתוך האוכל הראוי לבהמה והבהמה אכלה ומתה פטור, והרי בזה ודאי לא היה לבעלים למנוע את הבהמה מלאכול הפירות, ומכל מקום פטור מאחר והיא הזיקה את עצמה בעשותה מעשה עם כוונה. וכן פסק הלכה למעשה בשו"ת בית שלמה (שם) כדברי הש"ך.
אכן, הסמ"ע (סי' שצג ס"ק ד) פירש בדעת המחבר דהיה לה שלא תאכל היינו דהיה לו לשמור פרתו שלא תאכל יותר משיעורה, ומבואר דנקט דהמחבר ס"ל כדעת הרא"ש והכריע דלא כהש"ך. וכן נקט הגר"ש קלוגר (מילי דנזיקין ב"ק מז:) כדעת הרא"ש גבי מי שהניח סם המוות בתוך האוכל הראוי לבהמה ולא ידע בעל הבהמה שהניח שם סם המוות. וכן כתב בשו"ת רבינו יצחק אלחנן (סי' קסד) דלא כהש"ך וחייב המניח.
ולענין דינא יוכל המוחזק לומר קים לי כדעת הש"ך ויהיה פטור מלשלם את נזק הבהמה.
והיה נראה בפשטות דהוא הדין בנידון דידן שמזיק הכניס מים לתוך מיכל הדלק וניזק התניע את הרכב והרכב נשרף, לפי סברת התוספות דסיבת הפטור במניח סם המוות בפני בהמת חבירו, מפני שהבהמה עשתה מעשה והזיקה את עצמה, הוא הדין בנידון זה ניזק עשה מעשה שהתניע את הרכב.
ארבעה אופנים לחייב מניח סם המוות בפני בהמת חבירו
אכן, נראה יותר כי לענין דינא חלוק נידון דידן ממניח סם המוות בפני בהמת חבירו ומזיק חייב על נזקו מחמת כמה סברות:
א. בספר חזון איש (סי' ח ס"ק ט) הקשה על שיטת תוספות שכשם שמצינו בבור המזיק שחייבה תורה את בעל הבור על נזקו אף שהניזק הגיע מעצמו למקום הנזק, אם כן הוא הדין במניח סם המוות לפני בהמת חבירו יש לחייב את המניח.
ותירץ החזון איש שיש לחלק בין מניח סם המוות לבור, שבמניח סם המות הבהמה מביאה על עצמה את הנזק, שהרי אוכלת עם כוונה, אבל בחופר בור הניזק נפל בבור בעל כרחו ללא כוונה, ולכך אין לייחס אליו את מעשה הנזק.
על פי דברי החזון איש – כתב בשו"ת משפט שלמה (ח"א סי' יד) לפשוט הדין במעשה שארע באדם שקנה לחם ממאפייה ובעת שאכל את הלחם נתקעה שינו באבן שהיתה בתוך הפת, ונשברה השן, וכתב לחייב את בעל המאפייה ואין לפוטרו מדין מניח סם המוות בפני בהמת חבירו משום דדמי לבור דחייב אף שהניזק הגיע לבור.
והיינו כפי שביאר החזון איש, דגבי בור אף שהניזק הגיע לבור, מכל מקום המכשול והנפילה באו לו שלא ברצונו אלא בעל כרחו, ואילו במניח סם המוות בפני בהמת חבירו מתחילה ועד סוף התכוונה לפעולת האכילה. ומזה הסיק דהוא הדין מי שנתקע לו אבן בשן ונשברה שינו, מאחר ולא היתה כוונתו לפעולת אכילת אבן אלא לפעולת אכילת לחמניה – אינו פטור מדין מניח סם המוות.
ולפי זה נראה דהוא הדין בנידון דידן, אף שניזק עשה פעולה של התנעת הרכב, מכל מקום לא היתה כוונתו להתניע רכב עם מים, אלא רכב עם דלק והוי כנפל לתוך בור דבעל הבור חייב לשלם, ואינו דומה לבהמה האוכלת סם המוות שכוונתה לאכול את כל האוכל הנמצא פה, אך אדם אין כוונתו להתניע דבר המזיק.
[אולם, היה אפשר לפרש כוונת החזון איש דהחילוק בין מניח סם המוות לבור, דמניח סם המוות כוונת הבהמה לפעולת אכילה ואילו בבור ההולך ברחוב אינו מתכוון ליפול לתוך הבור, ולפי זה הוא הדין האוכל לחמניה ונתקע לו אבן, מאחר והתכוון לפעולת אכילה – המאפייה תהיה פטורה, אכן נראה יותר לפרש כפי שביאר בספר משפט שלמה וכפי שהובא לעיל].
ומעתה יש לחייב את מזיק מדין מזיק אש, שהרי בהניחו מים בתוך מיכל הדלק – מזיק בצירוף ה'רוח' שמגיעה אחר כך, והרוח שבכאן היא התנעת הרכב על ידי ניזק. ואין לפטור אותו מדין טמון באש, דבמדליק בתוך של חבירו לא נאמר פטור של טמון כמבואר בשולחן ערוך (סי' תיח סי"ג).
[לפי זה הוא הדין שיש לחייב בעל אולם שמחות שהגיש דגים שהיה בהם חיידק סלמונלה, ובכך גרם נזק לאורחים, שמאחר ואין כוונת האוכלים לאכול אוכל עם חיידק – הרי זה מוגדר לחופר בור שהיתה כוונת ההולך ללכת על הארץ ולא ליפול לתוך הבור וחייב בעל הבור.]
אי נמי יש לומר שיהיה חייב כדין אדם המזיק מדינא דגרמי, לדעת חלק פוסקים וכן דעת המחבר (…) שכל מקום שכוונתו להזיק נידון כגרמי, ובנידון דידן הרי זה ברי הזיקא שינזק, וכן הנזק נעשה בידו על ידי עירבוב המים בתא.
אכן, בדינא דגרמי בעינן שהנזק יארע תיכף בשעה שהמזיק עושה את מעשה הנזק, כמבואר בתוספות (ב"ב כב: ד"ה זאת) בשם רבינו יצחק, ובנידון דידן הנזק ארע אחר שהתניע את הרכב, אולם יתכן לדמות דין זה למערב כלאים בכרם שעצם עירבוב הכלאים נחשב מזיק, אף שעדיין לא הוסיף מאתיים, ואם כן הוא הדין בנידון דידן עצם הכנסת המים לתוך מיכל הדלק הוי מזיק, אפילו שלא התניע את הרכב.
אך יש לומר שאינו דומה, דדוקא בכלאים היות והעירוב מצד עצמו אוסר, אלא שאמרו חכמים שלא יאסר עד שיהיה מתאים, אבל גם לפני שגדל מאתים – הוא אסור, מה שאין כן בנידון דידן אינו מזיק לפני שמתניע. סברא נוספת יש לומר שאין לחייב מדינא דגרמי בנידון דידן, מאחר וההיזק אינו היזק שכיח ומצוי והרמ"א (סי' שפו ס"ג) העתיק לדינא את שיטת הריצב"א, דבכל גרמא בנזקין, אם הוא דבר שכיח ורגיל – חייב לשלם משום קנס.
אולם עדיין יש לחייבו מדין אש כפי שביארנו.
ב. סברא נוספת לחייב את מזיק על שהכניס מים לתוך מיכל הדלק של ניזק, יש לומר על פי מה שכתב החזון איש (סי' יד ס"ק ט) שמניח סם המוות לפני בהמת חבירו פטור, דוקא כאשר מניח לפניה אין ההיזק מזומן כל כך ונחשב שהיא מביאה על עצמה את הנזק, אבל בנותן לתוך פיה אפשר דחשיב כהזמין את ההיזק וחייב.
וכן כתב בשו"ת יורו משפטיך ליעקב (סי' קמג) שדוקא במניח לפניה פטור כדין גרמא, אך הנותן לתוך פיה הוי גרמי וחייב. עוד כתב החזון איש שבאופן שנתן לתוך פיה יתכן לחייבו מדין 'מעמיד בהמת חבירו בפני קמת חבירו'.
ולפי זה הוא הדין המניח מים לתוך תא הדלק של חבירו – הוי כנותן לתוך פיה וחייב, שהרי הנזק מזומן בכך שהמים מעורבים בתוך הדלק, והנזק יארע אחר ההטענה, והוי כפירות המונחים בתוך פה הבהמה שהנזק יארע אחר לעיסתה.
ג. סברא נוספת לחייב את מזיק על שהכניס מים לתוך מיכל הדלק של ניזק, על פי מה שדן בספר חוקת משפט (סי' קפב) בשאלה הבאה: ראובן שלח ממחשב שלו למחשב של שמעון קובץ עם 'וירוס' הגורם לקלקל את המחשב לכשיפתחנו. שמעון סבר שהקובץ תקין ופתח את המחשב והמחשב התקלקל, ודן שם אם ראובן חייב לשלם, או שמא יש לפוטרו כדין בהמה שאכלה סם המוות, משום שהיה לו שלא לפתוח את הקובץ והוא הזיק עצמו?
והסיק החוקת משפט לחייב את ראובן, על פי דברי החזון איש שכתב: "אבל היזק אכילה היא עצמה מביאה עליה מתחילה ועד סוף". מדבריו מבואר שכאשר יש למזיק כח עצמי להזיק ללא שיתוף הניזק – אין פוטרים אותו בטענה שהניזק גרם לנזק לבוא מחמת שלב מוקדם.
והוא הדין מכניס קובץ עם וירוס, היות וטמון בוירוס כח היזק עצמי, הניזק אינו שותף בנזק אלא אחר שהפעיל את המחשב הקובץ הזיק מתחילה ועד סוף.
ולפי זה יתכן לומר שהוא הדין בנידון דידן, המים בתוך מיכל הדלק מוגדרים שיש בהם כח מזיק עצמי, אלא שצריך את החלק של הניזק בהתנעת הרכב, אך אחר שהתניעו הם מזיקים מצד עצמם, ובאופן זה לא נאמר פטור של מניח סם המוות בפני בהמת חבירו.
ד. סברא נוספת שמעתי בזה, שיש לחייב את מזיק על הכנסת המים לתוך מיכל הדלק, היות ופעל בחפץ של חבירו, וכל סברת 'היה לה שלא תאכל' נאמרה דוקא כאשר הבהמה נוטלת חפץ שאינו שייך לה, ובזה אומרים היה שלו ליטול, אך בהמה הנוטלת פירות השייכים לה – הדבר פשוט שיש לחייב את מניח הסם המוות, והוא הדין בנידון דידן היות ופעל בשל חבירו חייב.
העולה לדינא במניח מים במיכל הדלק של חבירו
ולסיכום הדברים עולה: אין לפטור את מזיק מדין מניח סם המוות בפני בהמת חבירו מחמת ג' סברות: א. משום דלא היתה כוונתו של ניזק להתניע רכב עם מים, אלא רכב עם דלק, ואם כן הוי כנפל לתוך בור דבעל הבור חייב לשלם. ב. המניח מים לתוך מיכל הדלק של חבירו – הוי כנותן לתוך פיה ולא נאמר בכהאי גוונא פטור מניח סם המוות. ג. המזיק שותף בגוף עשיית הנזק ולא נאמר בכה"ג פטור מניח סם המוות. ד. המזיק פעל בשל חבירו ובזה אין אומרים לניזק היה לך שלא לעשות. ולדעת השולחן ערוך יתכן לחייבו עוד מדינא דגרמי, אולם לדעת הרמ"א פטור מדין זה וכפי שנתבאר.
