מה כוונת הגמ' בדגים שעלו בקערה שמותר לאוכלם בכותח
נחלקו רבותינו הראשונים בדין דגים שעלו בקערה וג' דעות הם:
א. דעת הרמב"ם [פ"ט מהלכות מאכלות אסורות הכ"ג], הרשב"א, הר"ן, האבי עזרי וזקנו, ר"י ורש"י דאין לחלק בין דגים שעלו או נתבשלו בקערה, דבכל גוונא מותר לאוכלם בכותח.
ב. דעת הרא"ש, ספר התרומה, הסמ"ק והסמ"ג שרק אם הדגים התבשלו בקערה מותר לאוכלם בכותח.
ג. דעת הריב"ן בשם רש"י שרק אם הדגים עלו בקערה של בשר מותר לאוכלם בכותח, אבל נצלו או נתבשלו לא.
להלכה פסק הב"י כדברי הרמב"ם ודעימיה דבין אם נצלו ובין נתבשלו בקערה של בשר, מותר לאוכלם בכותח.
האם מותר לגרום לנ"ט בר נ"ט לכתחילה
בבדק הבית הביא הב"י שדעת רבינו ירוחם [נט"ו אות כח קלז, ב] שכל הדין של דגים שעלו בקערה אינו אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אין לבשל דבר שרוצה לאוכלו עם בשר בכלי של חלב. וכתב עליה הב"י שאין דבריו נראין, אלא אפילו לכתחילה מותר לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאוכלו עם בשר. ע"ש.
אולם, רבים התקשו בדברי הב"י דהא בריש דבריו של רבינו ירוחם כתב שלא הותר דגים שעלו בקערה אלא אם נתבשלו בקדירה שאינה בת יומא, וא"כ לכאורה סותר דבריו.
ועוד דהב"י בעצמו הביא הרבה ראשונים שאוסרים לכתחילה לגרום לנ"ט בר נ"ט, וא"כ כיצד חולק על כל הני ראשונים שהביא ועל רבינו ירוחם ללא שום ראייה או סיעתא משאר ראשונים בסוגיא. מכח זה, ומעוד כמה ראיות כתבו אחרונים שאין להתיר נ"ט בר נ"ט לכתחילה. הש"ך [סימן צה ס"ק ג] כתב כדעת רבינו ירוחם, והוסיף, שאף מרן המחבר ס"ל כמ"ש הסמ"ק שלבשל לכתחלה בקדרה של בשר כדי לאוכלו בכותח אסור. וכתב עליה בהליכות עולם [קרח אות יג] דכנראה שלא ראה דברי הבדק הבית. וכדברי הש"ך נקטו ג"כ הפר"ח [ס"ק א], הבית לחם יהודה [ס"ק ג] הכריתי [ס"ק א], ערך השולחן [ס"ק ה].
וכ"כ השולחן גבוה [ס"ק א] והזבחי צדק [ס"ק ג] דאין לגרום נ"ט בר נ"ט לכתחילה. וכ"כ בספר בן איש חי [קורח סי"ב] דהגם לדידן דאזלינן בתר מרן בדין נ"ט בר נ"ט דהיתרא, אינו מותר לבשל לכתחלה אורז בקדרה של בשר בת יומא אדעתא לאוכלו בחלב, אלא רק אם נתבשל בדיעבד מותר לאוכלו בחלב לכתחלה וכו'. ע"כ. וכ"כ הגר"ש משאש זצ"ל בספר מזרח שמש [סי' צה] להחמיר לכתחלה בזה. וכן העלה בספרו שו"ת תבואות שמש [יו"ד סי' לא]. ע"ש.
ובכה"ח [ס"ק א] כתב דהגם דבבדק הבית כתב דאפילו לכתחילה נמי מותר לבשל בכלי חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר. מ"מ נראה דכשחיבר את השו"ע חזר בו, וחשש לדברי האוסרים לבשל לכתחילה, ולכן כתב בשו"ע לשון של דיעבד 'דגים שנתבשלו או שנצלו'. כי את השו"ע חיבר לאחר שחיבר את ספרו בדק הבית. כמ"ש יד מלאכי [כללי הש"ע אות טו] בשם הכנה"ג והגנת ורדים, וכן הסכים הגאון חיד"א בשם הגדולים, לפ"ז צ"ל שחזר בו מרן בשו"ע וס"ל להחמיר. והכי נקטינן. ע"כ. ובספר כשרות השולחן [סימן יד] הביא שכן דעתו של הגרב"צ אבא שאול זצ"ל. [הביאו בספר פתחי תשובות בהערה 12].
ובספר הליכות עולם [שם הביא כל הנ"ל] וכתב דבאמת שמרן החיד"א בשם הגדולים לא הסכים עם הכנה"ג בזה, אלא כתב לפקפק על מ"ש הכנה"ג, שמרן חיבר השו"ע אחר בדק הבית. שהרי בשו"ע ישן שנדפס לראשונה, כתוב בסוף או"ח, שחיברו מרן בשנת חשב"ה לטובה, (שט"ו), וידוע שלא הסתיימה מהדורא בתרא של הב"י עד שנת שט"ו, ובהקדמת בדק הבית כתב שספרו הבית יוסף כבר נדפס פעמיים ושלש. ומוכח שבדק הבית חובר אחר הש"ע. ע"ש. וכ"כ עוד (בערך בדק הבית) בסופו.
ועוד הגרע"י זצ"ל הביא שם כמה ראיות שבדק הבית נכתב לאחר השו"ע. ע"ש. ומה גם שהגרע"י זצ"ל הביא שם ראיות רבות שדעת מרן ועוד פוסקים רבים להתיר נ"ט בר נ"ט לכתחילה, ביניהם שו"ת בית דוד [יו"ד סימן מב] ושו"ת בית יהודה [עייאש ח"ב סימן צב], שו"ת ויאסוף שלמה [יו"ד סימן ו], ושו"ת פני דוד [יו"ד סימן ג], וכ"כ הגר"ש עמר שליט"א בשו"ת שמע שלמה [ח"ב יו"ד סי' ו], העלה להתיר אף לכתחלה.
ומה שנקט מרן לשון דיעבד לא קשה מידי, דמרן נקט לישנא דגמרא וסמך על מה שכתב בבדק הבית. ובספר דרכי איסור והיתר הביא דבספר בדי השולחן כתב שדעת הגר"א ג"כ דמותר לגרום נ"ט בר נ"ט לכתחילה. ע"ש.
ושו"ר למו"ר הגר"א פרץ שליט"א בספרו 'חוקי חיים' [סימן יד] שהוכיח מדברי התוס' דמתירים נ"ט בר נ"ט לכתחילה ע"ש.
האם אומרים נ"ט בר נ"ט באוכלין
הפת"ש [ס"ק א] הביא דהפמ"ג [במשבצות ס"ק א'] כתב בשם שערי דורא דאין נ"ט בר נ"ט אלא בכלי אבל לא באוכל. וכ"כ בשו"ת הגאון רעק"א [סימן סז], ואילו בתשובת פני אריה [סימן מח' ומט'] האריך להוכיח דנוסחא זו בש"ד שהביא הפמ"ג נוסחא משובשת היא, ובאמת הדין דבאוכל נמי אמרינן נ"ט בר נ"ט, וק"ו הוא מכלי.
אמנם, הכנה"ג [ב"י ס"ק כו] פסק כדעת הפמ"ג הנ"ל, וכ"כ החוות דעת [ס"ק ב], וכ"כ כה"ח [ס"ק י] בשם הזב"צ, והבן איש חי ודלא כהשו"ת פני אריה.
מיהו, בספר הליכות עולם [שם] כתב שדברי הפמ"ג ודעימיה אינם מוסכמים, כי בפירוש רש"י [חולין קטז, ב] כתב, גבי חלב הנמצא בעור הקיבה שנמלח עם עור הקיבה, שיש מתירים להעמידו לגבינה, משום דהוי נ"ט בר נ"ט, שהעור פלט טעם בחלב, ומן החלב לגבינה. ורש"י דחה סברא זו משום דחשיב טעם אחד לאיסור מפני שנעשה נבלה. אלמא דאי לאו הכי אף בנ"ט באוכל אמרינן דהוי נ"ט בר נ"ט, ומותר. וכן הוכיח במישור מפירוש רש"י הנ"ל הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק [או"ח סי' כח אות יג], ודלא כהפמ"ג והחו"ד הנ"ל. ע"ש. למסקנה העלה הגרע"י זצ"ל להקל בנ"ט בר נ"ט גם באוכלין. ע"ש.
