אכילה על מה שאכל בלי שום גרעון דין אכילה, אלא כשבאנו לחייבו על מה שנהנה, בכי האי גונא שסופו להצטער אין בזה דין חיוב ממון אף שבנוגע לדיני אכילה חשיבא אכילה לכל דבר שו"ע סימן רל"ד סע' א' השוחט את הבכור ומכרו,ונודע שלא הראהו למומחה, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים, והנשאר מהבשר ביד הלקוחות יקבר, ויחזיר להם את הדמים.
מקור: משנה בבכורות [לז, א] השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו הבשר יקבר ויחזיר את הדמים.
מבואר כאן, דאין המוכר מנכה להלוקח דמי הנאתו מאכילת בשר טריפה, ואיתא בפוסקים [סמ"ע, ש"ך ועוד] דהוא משום ב' טעמים: אם משום קנס ואם משום דאכילת טריפה לא חשיב נהנה, דהיה ניחא ליה אם לא היה אוכלו, והקשה הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל בדרוש וחדוש [מערכה ה אות כה] דלכאורה קשה, איך משכחת ליה דאוכל תרומה שוגג חייב קרן וחומש, הא לא מקרי נהנה כלל, כיון דאיסורא אכל ולאו אוכל הוא, וכן מצד מזיק אינו חייב חומש, ויהיה כמו שותה שמן של תרומה דפטור מחומש, וכן בכל מאכלות אסורות, חלב וכדומה, דמחויב בשוגג חטאת, הא לא מקרי נהנה כיון דניחא ליה יותר אם לא היה אוכלו, וצריך לומר דמכל מקום שם אכילה עלה, כיון דאין המאכל בעצמו מזיקו עכ"ל. פירוש, אומר הגרעק"א דבאמת לא בעינן הנאה בשביל לחייב חומש אלא עצם העובדא שהדבר היה בגדר 'מאכל' אזי יש לחייב, ולכן בשמן תרומה פטור מחומש כיון שאין שם אכילה עליו, דשמן מזיק הוא כפי שאומרת הגמ' בברכות. אולם מבואר דס"ל להגרעק"א זצ"ל דהאיסור לא מפקיע דין 'מאכל' ודין 'משקה' מהמאכל.
אכן, הגאון האדר"ת זצ"ל בקובץ 'זהב שבא' על תוס' הר"ש משאנץ [פסחים ר"פ] עמד על דברי הרמב"ם [פ"ו דחו"מ ה"ז] שכתב: אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל ע"כ. וגדולי הדורות תמהו עליו מסוגית הגמרא פסחים [לה, ב] דמוכח דהברייתא אזלא אליבא דר"ש, אבל לחכמים לא נתמעט ממקרא מיוחד דבמצה של איסור אינו יוצא ידי חובתו, וכתב הגאון האדר"ת ליישב, דבאמת אין צריך קרא למעט דאין יוצאין במצה של טבל, על פי דברי הרמב"ם [הל' תרומות פרק י הלכה יא]: נזיר ששגג ושתה יין של תרומה, משלם את הקרן ולא את החומש. וזה מתאים למה שפסק הרמב"ם [סוף פרק א דברכות]: כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא מתחילה ולא בסוף. ושם [בהל' חמץ ומצה] כתב הרמב"ם: זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו ידי חובתו.
הרי בעליל שהטעם שאין יוצאין במצה של איסור משום שאין מברכין עליו ברכת המזון, והיינו טעמא דדבר האסור אינו בכלל מאכל וכאוכל עפרא דעלמא דמי.
ומביא שם יסוד לסברתו את סוגית הגמרא כאן דקיימא לן כתנא קמא דרשב"א דכל איסור דאורייתא אין אכילתו אכילה, ולכן המוכר בשר לחבירו ונמצא טריפה, המוכר מחזיר הדמים אף על פי שהלוקח כבר אכל הבשר אינו מנכה לו מה שנהנה מן הבשר, וכל זה מוכיח דאכילת איסור לאו אכילה היא עכ"ד.
ומבואר דהגאון האדר"ת זצ"ל למד, דכל ההלכות הנ"ל יסודם אחד, היינו טעמא דברכות, והיינו טעמא דנזיר ששתה יין של תרומה, והיינו טעמא דמצה, והיינו טעמא דאין המוכר מנכה להלוקח מה שנהנה באכילת בשר הטריפה, והכל משום דאכילת איסור לאו מאכל הוא וכאוכל עפר דמיא. וזה דלא כיסוד דבריו של הגרע"א זצ"ל הנ"ל.
הגרצ"פ פראנק זצ"ל כתב ביאור נפלא בסוגיתנו על דרך הגרעק"א: הא דאין המוכר מנכה לו דמי הבשר שאכל הלוקח, לאו משום חוסר הנאה של האכילה, ולא משום דאין זה אכילה כלל, אלא עניין אחר הוא, דהא המציאות היא, דבשעת אכילה אכל כבני אדם, דהרי אכל ושבע, וגם היה בהיתר, כי אנוס היה ולא הוה ליה למידע מהאיסור.
כאן עניין חסרון הנאה לאו אשעת אכילה אכילה קאי, אלא משום דנמצא מום במקח והוי מקח טעות דהדין הוא דהדמים חוזרים, אלא דמכל מקום יש דין דכל הנהנה מממון חבירו חייב לשלם מה שנהנה, על זה אנו אומרים, דמכיון דמשעה שנודע לו שטריפה אכל מצטער הוא על אכילתו, וכל ההנאה שהיתה לו בשעת אכילה כל זה אינו שוה לו, דנפשו עליו תאבל על טמטום הלב במאכל שאינו כשר, ואינו בדין חיוב תשלום בשביל הנאה שהיתה לו ושגורמת לו צער על להבא, ואין בכי האי גווני חיוב על זה שנהנה, דצערו דלאחר מכן מרובה משעת הנאתו, ואין לחייבו על הנאה שגורמת לו צער לאחר זמן וסופו מצטער יותר מכפי שנהנה זמן קצר.
ולפי זה אין לפנינו דין שחסרון הנאה מפקיע דין אכילה, דבאמת שם אכילה על מה שאכל בלי שום גרעון דין אכילה, אלא כשבאנו לחייבו על מה שנהנה, בכי האי גונא שסופו להצטער אין בזה דין חיוב ממון אף שבנוגע לדיני אכילה חשיבא אכילה לכל דבר עכ"ד. [דף על הדף בכורות לז, א].
