אעיקרא אם מותר לברך אחר שבירך בשם ומלכות ברכת 'המפיל' כתב בשו"ת יחו"ד (ח"ד סי' כא, וראה עוד בחזו"ע ברכות, עמ' תק והלאה) שאחר שהוכיח מכמה ראשונים ואחרונים שברכת 'המפיל' היא ברכת השבח והיא ברכה על מנהגו של עולם וכתב, מכללם של דברים יש להעיר על מש"כ המ"ב (סי' רלט סק"ד) שאם תאב לשתות או שצריך לדבר דיבור נחוץ, קודם ברכת 'המפיל' מותר. אבל לאחר ברכת 'המפיל' אסור, שבזה יהיה הפסק בין הברכה לשינה, ע"כ. והולך לשיטתו בבאו"ה (שם ד"ה סמוך) שמפקפק על מש"כ הכנסת הגדולה (הגה"ט) והחיי אדם (ח"א כלל לה ס"ד) שעל מנהגו של עולם נתקנה. אולם לפי האמור שהרבה מהראשונים והאחרונים הסכימו לדבריהם, לכן אם הוא תאב לשתות, רשאי לברך, בלי כל חשש. וכן מותר להפסיק ולדבר דבר נחוץ, כגון אם הילד בוכה וצריך לדבר על ליבו להרגיעו, ע"ש מש"כ בזה. וכ"פ בחזו"ע (ברכות, עמ' תק). ואף שלברכה ראשונה אין היסח הדעת וכמו שכתב מרן זצוק"ל בספרו חזו"ע (ברכות, עמ' קעג והלאה). וכ"כ בבאו"ה (סי' קצ ס"ב ד"ה אחר) שכל שלא הסיח דעתו מהאכילה או מהשתיה לא נתבטלה ברכתו הראשונה אפי' אם שהה כל היום, אינו צריך לברך. כאן הוי היסח הדעת גמור שהרי היה בדעתו ללכת לישון ולא לשתות יותר, ולכן אם רוצה לשתות שוב, יברך. וכמו שכתב במ"ב (סי' קעט ס"ק ב) ובסי' רי (ס"ק כ). וכאן הוי גם מעשה המוכיח שהרי בירך ברכת 'המפיל', ואם כן, אין ספק דהוי היסח הדעת (עי' בזה בספר וזאת הברכה פ"כ אות ו בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל). וכ"מ מד' המ"א (סי' קצ סק"ג) שכתב דאם בירך 'בורא פרי הגפן' על כוס ברכת המזון, והיה דעתו לשתות עוד וטעה ובירך ברכה אחרונה 'על הגפן' אין צריך לברך שוב 'בורא פרי הגפן', כיוון שהיה בדעתו מתחילה לשתות עוד. ואף שהמאמר מרדכי (שם) חולק על המגן אברהם וסבירא ליה שאפי' בטעות חשיב סילוק וצריך לחזור ולברך, כאן שבירך 'המפיל' ובודאי ע"ד לישון, הוי היסח הדעת לכולי עלמא. ולאחר כותבי כל זאת שלחו לי: לכבוד הגאון הרב אושרי אזולאי שליט"א וכו', ולענין מש"כ במי שבירך 'המפיל' שיצטרך שוב לברך על השתיה ברכה ראשונה כדין נמלך ופשוט לו הדבר, הנה ב' נקודות: א. יש נוהגים לעשות תנאי כמו שכ' בספר הליכות מועד והליכות ברכות שברכה ראשונה תפטור כל מה שיאכלו עד שיברכו ברכה אחרונה, וכאן מיירי שלא בירך ברכה אחרונה, ואין מחשבתו של היסח הדעת תעקור דיבור מפורש שגילה דעתו שלא תיפסק הברכה הראשונה. ולאלו הנוהגים להתנות לכאורה אין הדבר ברור שיברכו שוב ולו יהיה אלא ספק, יש לומר סב"ל. ב. מד' מרן הראש"ל בילקו"י (ספירת העומר, שבועות) מבואר שמידי פעם חוזר לשתות למרות שגמר בליבו שלא לשתות, בדורינו אין כאן היסח הדעת. ורק מי שהוא החלטי ובאופן חד פעמי נתחרט, יש לו לברך ברכה ראשונה. לכאורה גם כאן ברכת 'המפיל' לא תהיה הפסק לסוג בני האדם הראשון שהזכרתי. והא לך לשונו הטהורה, מי שגמר בדעתו בדעה גמורה שלא לאכול או לשתות יותר, ויודע שבדרך כלל אינו נמשך לאכול עוד, וקרה שרצונו לחזור ולאכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. אבל אם אין גמירות דעת גמורה, שלפעמים חושב לסיים באכילה זו ואחר כך חוזר בו מדעתו, אינו צריך לחזור ולברך בשנית. והנה אם גמר בליבו להדיא שלא לאכול עוד, הנה פשוט שצריך לחזור ולברך, כמש"כ הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות ה"ז). וע"ע בש"ע (סי' קעט ס"א), ובמ"ב (סי' רו סק"כ). ולכן אם בתחילת אכילתו החליט בדעתו שאינו רוצה לאכול או לשתות אלא מה שבידו, ואחר גמר אכילתו שינה דעתו ורוצה לאכול מעבר למה שהחליט בתחילת אכילתו, חייב לברך על אכילתו עוד. אמנם בספר וזאת הברכה (פ"כ אות ו) כתב בשם הגרי"ש אלישיב שבימינו שנחלש צלילות הדעת מחמת טרדות הגוף והנפש וכדו', ודרך בנ"א שמחליטים ונמלכים ומשנים הדעת תדיר, לכן אין לנו גמירות דעת מוחלטת שיחשב להיסח הדעת, ואף אם החליט לא לאכול אלא כמות מסויימת, או נראה לו שגמר אכילתו או שתייתו והסיח דעת מלאכול ולשתות עוד, מ"מ כל שלא אמר 'בואו ונברך' או לא עשה מעשה המוכיח שהחלטתו ברורה ומוחלטת, לא יברך שוב כשמשנה דעתו ומחליט להמשיך סעודתו. וע"ע בפסקי תשובות (סי' קעט אות ז). ולפ"ז הכל תלוי בגמירות דעת והרגלו באכילתו, שאם יודע שגמירות דעתו היא גמורה, ובדרך כלל אינו נמשך לאכול עוד, וקרה שרצונו לחזור ולאכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה, אבל אם אין גמירות דעתו גמורה, שלפעמים חושב לסיים באכילה זו, ואח"כ חוזר בו מדעתו, א"צ לחזור ולברך (עכ"פ כשלא בירך ברכה אחרונה), ע"כ. ויש להשיב א. מש"כ בשם ההליכות מועד, מלבד שיש לדון על עצם דבריו, יש לומר דכל זה שלא עשה מעשה, אבל אם עשה מעשה כגון שבירך ברכה אחרונה או בנידוננו שבירך 'המפיל', בודאי הוי היסח הדעת, וזה פשוט וברור. וה"ה למה שהביא מהילקו"י דלא מיירי שעשה מעשה, וברכת 'המפיל' הוי בודאי מעשה המוכיח ורמזתי כן בגוף התשובה. וגם זה פשוט וברור. וכן מבואר בהדיא לכל הקורא בדבריו. לכן להלכה, בנדו"ד אם רוצה לשתות שוב, יברך.
