איתא בגמ' (כתובות מח.) תני רב יוסף, "שארה" זו קרוב בשר שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. מסייע ליה לרב הונא, דאמר ר"ה, האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ונותן כתובה, ע"כ [ועי' בבעל הטורים (בראשית ב, כד) שכתב "והיו לבשר אחד" וסמיך ליה "ויהיו שניהם ערומים" רמז למה שאמרו ז"ל (כתובות מח.) הוא בבגדו והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה]. והנה בספר מור וקציעה (סי' רמ) הביא מה דאיתא בטוש"ע (סי' רמ ס"ח) ממאי דאיתא בנדרים (כ:) שאלו לאימא שלום, אשתו של רבי אליעזר מפני מה בניך יפים ביותר. אמרה, מפני שאינו מספר עימי לא בתחילת הלילה ולא בסופה, אלא בחצי הלילה. פי' מספר על עסקי תשמיש. וכשהוא מספר, מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד. פי' שעושה הדבר באימה וביראה כאילו כפאו שד. וכתב הראב"ד י"מ מגלה טפח ומכסה טפח שלא יהא ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ודומה שכפאו שד שעושה הדבר באונס. ופירש הוא מגלה טפח שבאישה עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותה, כלומר שלא היה מאריך באותו מעשה כמי שכפאו שד ודומה לו כמי שבעתו השד ונבעת וכו'. וי"מ מגלה טפח על הסינר שהיתה חוגרת בו שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרו ומגלה רק טפח ממנו ומכסה מיד לאחר תשמיש כדי למעט הנאתו, ע"כ ע"ש. והקשה דהא קיימא לן האומר הוא בבגדו והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה. וכתב וז"ל, וכן הרב מ"א ז"ל (שם ס"ק כב) נתקשה לו כן, ונדחק לומר דסינר שאני, דאינה כל כך מכוסה. אמנם לי נראה דבשעת תשמיש לא היתה מכוסה כלל, אף לא בסינר, דודאי כה"ג לא הוי קירוב בשר, כיון דמפסיק סינר בינו לבינה. וראיה נמי איכא במעשה דההוא תלמיד דתנא דבי אליהו, דמסקינן, סינר היה מפסיק בינו לבינה, כדאיתא בפרק יציאות השבת (יג:) הא בהדיא דחשיב הפסק, ולאו בכלל קירוב בשר הוא, אע"פ שנענש אותו תלמיד משום 'לך לך אמרינן נזירא', שקרוב לבוא לידי הרגל דבר, וק"ל. אלא כך הוא הענין. סינר היתה חוגרת מלאחריה בענין שאינו מפסיק, כי הסינר הוא חוזר בחגורה כמו ששנינו (שבת צב:) וכן האישה החוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחריה חייבת מפני שהוא חוזר. והיינו דקמהדר אלישנא דסינר, דלא שכיח כולי האי, אלא מהאי טעמא דשייך לחגרו אף בשעת תשמיש, בענין שלא יפסיק, רק שיהא מזומן לכסות אותו מקום מיד אחר תשמיש, ע"י שתחזירנו לפניה. ולכאורה י"ל להביא ראיה לד' המ"א, מהא דאיתא בירושלמי ובב"ר (פ' וישב פפ"ה, ה) שר"י בעל דרך סדין. ופשיטא שלא היה סדין מפסיק באותו מקום, אלא בין גופו לגופה, וכענין סינר זה. אבל באמת משם ראיה לדברי, כי דווקא ביבמה יש מקום לחסידות כזה, לא זולת. – ומש"כ במ"א דבשניהם רוצים, הו"ל מידת צניעות, לא נהירא, אלא אע"ג דלא כייפינן להוציא משום הכי כי מחלי אהדדי, מיהא אדרבה משמע דלכתחילה דווקא בעינן קירוב בשר, כדמוכח בגמרא, דמגונה הוי שנוהג מנהג פרסיים שלא נשתבחו בעיר אשר כן עשו. ומש"כ התוס' בשם המדרש דהקב"ה שונא המשמש ערום, נ"ל פשוט שאין הכוונה שיהא לבוש בגדיו, דלא סגי בלא"ה, ובודאי בעינן פישוט בגדים דווקא, אלא ר"ל ערום בלי שום מכסה, וכענין שאמרו רז"ל (יבמות סג:) גם כן בהולך ערום שהקב"ה שונאו, ה"ה המשמש אפי' שלא בפני בעל חי, מ"מ צריך לכסות עצמו, מפני מורא שמים (מלא כל הארץ כבודו) ויהא צנוע בתשמישו ויכסה עצמו בסדינו או במצעו ולא ישמש ערום בגלוי, אבל בכיסוי, פשיטא דסגי. זה ברור לענ"ד, אלא שבארצות הללו הצפוניות כמדומה שאין מקפידין לשמש בחלוקיהם, מפני הקרירות, מ"מ אין מונע קירוב בשר בכך, ע"כ ע"ש. ועי' בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' ד) שכתב דיש להקשות מהא דאמרו ז"ל, הוא בבגדו והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה. ולשיטת האר"י ז"ל הרי צריך להיות בציצית אפי' בשעת תשמיש. ואף אי נימא דהיינו דווקא כשאינו רוצה למחול, אבל בידה למחול עי' מור וקציעה אור"ח (סי' רמ) דס"ל דאין למחול. אמנם אפי' לפ"מ דקי"ל דהמוחלת אדרבה מדרכי צניעות הוא כמובן, מ"מ אם אינה רוצה למחול, אכתי תקשה כנ"ל, אבל לפ"מ שכתבתי, לא קשה, מידי דבאמת בט"ק לא מקרי בבגדו, אלא ערום, ע"ש (ובספר אשרי האיש להגרי"ש אלישיב אבן העזר ח"ב פי"ד עמ' קלו ס' מ כתב שרשאית האישה להרשות הוא בבגדו והיא בבגדה). ובספר חסידים (סי' תקט) מובא, מעשה בחסיד אחד כשהיה סמוך לאחר וסת אשתו וכבר עבר יום אחד ולא ראתה דם, היה מתפלל תפילת המנחה ומשמש קודם שקיעת החמה או קודם עמוד השחר ואחר ששימש מיטתו היה רוחץ במים חמין מטיבורו ולמטה ולא היה הולך באותו חלוק שמשמש מפני שאי אפשר לש"ז שלא יגע בבגד או היה משמש ערום, שכך אמרו, הוא בבגדו והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה וכו', ע"ש. הרי שיש ענין נוסף שלא לשמש עם בגדים כדי שלא יהיה ש"ז על בגדיו בעת התפילה וכו' (ומה ששימש במעשה עם בגדיו, ניתן להסביר בכמה אנפי, ואכמ"ל). ועי' בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סי' ע תתרנז – ח) דאפי' היכא דלא אמר הכי מחמת שנאה וכעס שיש לו עליה אלא מחמת איסטניסות כמנהג הפרסיים שאין משמשים אלא בלבושיהם מחמת איסתניסו שהן איסטניסין בכך, כדאשכחן נמי שאין נושקין אלא על גב היד משום ניצוצות. ותדע דאמרינן פרק נערה (שם) "שארה", אמר רב יוסף זו קירוב בשר שלא ינהג בה מנהג הפרסיים שמשמשין מיטותיהן בלבושיהן. מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא האומר אי אפשי אלא אני בבגדי כו', ולמה למימר שלא ינהג בה מנהג הפרסיים, לימא "שארה" זו קירוב בשר שלא ישמש בבגדו ולמה ליה למיתליה במנהג פרסיים, אלא לאשמיעינו דאפי' אם הוא אנוס, שהוא איסטניס בדבר זה כמו הפרסיים, יוציא ויתן כתובה. ובגמ' אתינן עליה מדין "שארה" זה קרוב בשר, שהוא אחד מחיובי הגבר לאישה. אבל בגמ' לא מבואר להיפך כאשר היא מסרבת לפשוט את בגדיה בשעת התשמיש ושמא הכא לא יכול לכפותה, ואם כן, אם ירצה להוציאה מחמת כן, יהיה חייב בכתובתה. ואמנם עי' להריטב"א (שם) שכתב, אע"פ שעושים כן לצניעות. וה"ה כשהיא אומרת כן, מורדת מתשמיש חשיבא שאין דרך חיבה. וכ"ש שאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה, ע"כ. ובפסקי הלכות יד דוד (אישות פרק יד אות כו) כתב דהאומרת 'אי אפשי' יש לאסור מסברא והויא מורדת וכופין אותה להתגרש גם בזמן הזה, דבכהאי גוונא לא החרים רבינו גרשום מאור הגולה, ע"ש. והיינו יסוד הדברים הוא כי חיי האישות עיקרם חיבה ועל כן ברור הוא כי צריך שהם יעשו דרך חיבה, וממילא כאשר ישנם חיי אישות אך חיים אלה אינם נחיים בדרך חיבה, ואדרבא יש בהם צער, ונחשב שלא קיים מצוות עונה. וע"ע בחזו"א (הל' כתובות, סי' סט אות כ). [ועי' גם בשו"ת הרשב"א (החדשות, סי' קעו) שממנו משמע שב'אני בבגדי והיא בבגדה', יש צער לאישה. וא"כ ה"ה להיפך. ואין נפק"מ בין צערא דידה לצערא דידיה שהרי אין זה דרך אישות וכאמור]. וז"ל מרן בש"ע (אבן העזר סי' עו סי"ג) האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה וכ"ש אם אינו נזקק לה כלל. הגה – וכן היא אומרת, אי אפשי אלא אני בבגדי והוא בבגדו, תצא בלא כתובה, ע"כ. ומקור ד' הרמ"א הוא מד' הריטב"א. והביא ד' הריטב"א גם מרן בב"י ומשמע שהכי ס"ל. והב"ח (שם) כתב, ותימה, למה פסק דבהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבה ומשמע דפוחתין מכתובתה ודינה כשאר מורדת מתשמיש. ובהוא אומר כן פסק דיוציא ויתן כתובה ואין לו דין מורד להוסיף לה על כתובתה. והאמת כך הוא שאין דין מורד ומורדת אלא בעושה כך מחמת שנאה וכעס כדכתב במרדכי, אבל באינו עושה כך אלא לצניעות או מחמת עצלות שלא להפשיט את הבגדים ולחזור ולהלבישן וכיוצ"ב, אין זה מורד או מורדת. וליבי אומר לי שלא קאמר הריטב"א כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבה לענין שיהיו דנין בה בדינא דמורדת דהא ודאי ליתא אלא דלפי שהאישה מחוייבת לשמוע לקול אישה וכל מה שרוצה לעשות באשתו עושה כד' חכמים בספ"ב דנדרים (כ:) וכעובדא דההיא דאתאי לקמיה דרבי דאמרה ליה ערכתי לו שלחן והפכו. אמר לה בתי התורה התירתך לו. ולפיכך אף בזו דאומרת אני בבגדי ואתה בבגדך מורדת חשיבה לפי שמחויבת לעשות בענייני תשמיש כל מה שהבעל רוצה כדכתיב (בראשית ג, טז) "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" ולענין קריאת השם בלבד אמר שיש לקרותה מורדת ולא שידונו בה דין התלמוד במורדת כלל ופשוט הוא, ע"כ. ועי' בב"ש (שם ס"ק יג) מש"כ ע"ד הב"ח. ובח"מ (שם ס"ק כ) כתב דדין מורדת יש לה וכן להיפך. והנה לא חילקו בגמ' ובראשונים מחמת מה אינו מוריד את בגדיו, ומשמע בכל גוונא יוציא ויתן כתובה. וה"ה להיפך. וכן מבואר להדיא בד' הריטב"א שאף שעושה כן לצניעות ובד' הב"ח דלעיל שעושה כן מחמת עצלות. וגם על פי רבותינו המקובלים יש ענין שיהיה קרוב בשר ללא שום כיסוי וכמו שכתב בשער הציון (סי' רמ ס"ק יח) בשם היד אהרון (הגה"ט). ושם הביא מדברי הראשית חכמה (שער הקדושה, פרק טז) שהביא בשם הזוהר בתיקונים (תיקון נח) שצריך דווקא שיהיו שניהם ערומים ולא יהיה חוצץ ביניהם שום דבר. ומה שהביא המ"א (שם) דאסור לשמש מיטתו ערום, היינו ערום בלא כסות, אבל אם מתכסים בטליתם יהיו שניהם ערומים, ע"ש. וכ"כ בספר נזירות שמשון (סי' רמ ס"ח) ובכה"ח (שם ס"ק ס). ולכן יש לומר לאישה שתחדל ממעשיה ותשמש כדרך כל הארץ היות והדבר אסור לשמש עם בגדים.
