מובא בחז"ל (ברכות כד.) 'קול באשה ערוה', ומשמע קול ממש ולא זמזום. וראיתי בספר בנין בית נאמן (סילבר, עמ' לח) שכתב שזמזום הוא בכלל איסור שמיעת קול זמר, ואמנם הוסיף ששמע מכמה מורי הוראה להקל בזה, ונשאר שם בצ"ע, ע"ש. ובספר מאיר עז (עמ' תתלד) כתב בשם הגרח"ק שליט"א שזמזום אינו נחשב קול באשה ערוה, ע"ש. והכי מסתבר, וכן ראיתי לכמה אחרונים שהקילו בזה בדין קול באשה ערוה (ואין ראיה מהאחרונים שהתירו לשמוע נשים שמנגנות על כלי, דשאני הכא דשמא נשיפתה שיוצרת נגינתה חשיבא כקול באשה וכו', קמ"ל שלא, וכאמור). שו"ר בספר אום אני חומה (ח"א עמ' קפח) שדן בקול באשה בערוה בשריקה וכתב דמכיון שאין ניכר קולה בזה וכל האיסור הוא בקולה ממש, ומשום שקולה ערב, לכן אין לאסור בזה, ע"ש. ולענ"ד דון מינא ואוקי באתרין שגם בזמזום, שהוא אינו קול, ולכן לא יאסר. ועתה ראיתי שבספרו (ח"א עמ' סט בבאו') כתב שקול זמזום גרידא נראה דאינו בכלל האיסור, דלא שייכא בזה קול ערב, וצ"ע, ע"ש. ואיני יודע מדוע נשאר בצ"ע אחר שסברתו בתחילה נשמעת מאוד, ומאי שנא משריקה שהתיר משום שאינו קולה. ואמנם ראיתי למי שרצה לומר שאף זמזום הוי בגדר 'קול באשה ערוה' שהרי מצינו שבמקהלות פעמים ומשוררים יחד דרך זמזום מאחר דהוא קול ערב, וההבדל בין זמזום לשירה ששירה יוצאת דרך הפה וזמזום דרך האף. ע"כ. ולדעתי אינו ענין ל'קול באשה ערוה', ומה ששרים במקהלה, אינו אומר שבגלל זה גזרו בזמזום שאינו קולה ממש. והוה עובדא באשה ששאלה אותנו בזה ואמרה שהדבר קשה לה ואחד הרבנים כתב לה לאסור, ומחילה מכת"ר מדוע לאסור אחר שראינו לאחרונים שהקלו בזה וליכא לחוש משום "לפני עיור" וכו'. וע"ע בשו"ת יחוה דעת (ח"ז סי' יא וסי' יב). לכן מעיקר הדין אין לאסור בקול זמזום משום 'קול באשה ערוה', ובפרט אם יכוין שלא לשמוע את קולה. ואשה המזמזמת בקולה לא צריכה לחוש משום גברים השומעים אותה, ובודאי שהמדובר ששומרת על גדרי הקדושה ולא מזמזת בפניהם ממש חלילה, שיש בזה פריצה בגדרי הצניעות, ובודאי שאסור (ואנו כאן דנו בעיקר דין זה ולא בהופעה חלילה בפני גברים וכו').
