בס"ד
שלום וברכה,
התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כל חוקי התורה חכמים ונבונים, ונועדו להטיב.
ראשית כל, עלינו לדעת מי היו הגויים בהם נלחמנו בארץ ישראל. לשם כך קרא בספר ויקרא, פרק יט. שם תלמד שהגויים בהם נלחמנו היו מקריבים ילדים לאלילים, אבות היו באים על בנותיהם, בנים היו באים על אמותיהם, היו סוחרים בילדים שלהם ברחובות, היו באים על בהמות וחיות, היו רוצחים והיו גונבים ללא דין צדק… תמונה זהה מתקבלת גם מן הארכיאולוגיה.
כך לדוגמה, עמי קדם שלחו את בנותיהם כדי לזנות עם בני ישראל, במטרה שיעבדו אלילים ויטמאו בטומאתם (במדבר ,פרק כה):
"וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראנה לעם לזבחי אלוהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן, ויצמד ישראל לבעל פעור, ויחר אף ה; בישראל… ויהיו המתים במגפה ארבעים ועשרים אלף…".
למעשה, התורה אינה מתירה לנו להילחם בעמים ששומרים על שבע מצוות בני נח, אלא חובה עלינו לקרוא להם לשלום! אין לנו זכות להלחם בגויים טובי לב שלא רוצחים ולא גונבים, לא מקריבים ילדים ולא עוברים על גילוי עריות במשפחה… התורה התירה להילחם רק בגויים רשעים, וגם זה רק לאחר שעשינו איתם משא ומתן והצענו להם שלום לפני מלחמה.
מכאן יוצא שאותה שבויה "יפת תאר" שנתפסה בקרב – למעשה יצאה מעם נבל ומרושע מאוד. לא מדובר בשבויות תמימות וחסודות כפי שאנו עשויים לדמיין לעצמנו, אלא בנשים למודות בפיתוי ובזנות כפי שמסופר בתורה על בנות מואב שהזנו את ישראל. כך מסביר רש"י על אשת יפת תואר- "לפי שהם נאים, שהגוים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם"!
אף על פי כן, התורה מגוננת מאוד על הנשים השבויות של העם המובס. ניתן לראות כיצד הלכות "אשת יפת תואר" נועדו להגן על השבויות בקרב, שלא יהפכו להפקר ורכוש הלוחמים בקרב.
כדי להבין עניין זה, חשוב להבין עיקרון סוציולוגי במלחמות.
לשמור על החוק במדינה מתורבתת זה דבר הרבה יותר קל מאשר לשמור על החוק ב"מערב הפרוע", ללא שלטון וחוק. כך לימדונו חז"ל (מסכות אבות, ג, ב): "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו". כך בדיוק נראה המצב בזמן מלחמה כלפי העם האויב, זה מצב של הפקרות בו דם האויב מותר – תרצח לפני שירצחו אותך. חיילים בלית-ברירה נמצאים במצב של הפקרות כלפי חיי אדם, וגם בתחושה תמידית של הקרה והפקרות כלפי חייהם-שלהם, לכן מטבעם מרגישים שגם בנות האויב הרשע מותרות להם.
מבחינה מסוימת, מרגיש החייל כי החיים במלחמה הם הפקר, הפרט מת בשביל הכלל, ובמצב שבו חיי היחיד אינם מרגישים חשובים, גם כבוד גופו וצניעותו של היחיד מאבדים את חשיבותם. תחושות כאלו ואחרות מובילות לניסיון בו נכשלו כל הצבאות עד היום, הפקר המוסר וחיי היחיד בזמן מלחמה מחד, ושנאת האויב מאידך. מסיבה זו, לא ניתן למצוא מלחמה אחת בהיסטוריה שלא נעשו בה מעשים נוראים בשבויות-קרב.
התורה כידוע אסרה להתחתן עם גויים (דברים ז, ג): "ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך". אז כיצד התירה לחייל לקחת לו שבויה שהיא גויה ולגייר אותה? מובן שהתורה אינה מעוניינת בקשרים של עם זר. ועוד, שהתורה קובעת כללים קשים בנושא אשת יפת תואר (דברים כא, יב): "והבאת אל תוך ביתך, וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה, והסירה את שמלת שביה מעליה".
כלומר, חייל בודד שראה שבויה יפה לא יכול לקחת אותה ללא דין וחשבון, הוא צריך להביאה לתוך ביתו לעיני כל בני משפחתו. לנצל שבויה בקרב וללכת, הוא מעשה מאוד שונה מלקחת שבויה לארצך המתורבתת ולתוך ביתך הפרטי ובידיעת כל חבריך ובני משפחתך. אני מניח שמתוך מאה חיילים תאוותנים רק אחד יהיה מוכן ללכת כל כך רחוק בשביל לנצל שבויה בקרב.
ועוד: הגויה "יפת התואר" שנלקחה בשבי צריכה גם לכער את עצמה. לשם כך היא מסירה קישוטים מציפורניה, ומחליפה את הבגדים היפים שלבשה בשבי, ומחליפה לבגדי אבלות. מעשים שכאלו רק יכערו אותה בעיני החייל, וירחיקו אותו מלרצות בה. יש המשך לפסוק: "וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים". עליו לתת לשבויה להתאבל בביתו האישי במשך חודש שלם על בני משפחתה – לבכות על בני משפחתה שנלחמו בנו ומתו בנסיון להורגנו.
ולבסוף אומרת התורה לחייל (דברים כא, יג): "והיתה לך לאשה" – התורה אומרת שבמקרה שעדיין חפץ בה, עליו להפוך אותה לאשתו החוקית כדת משה וישראל.
החייל הפשוט התאווה ורצה לנצל שבויה יפה בקרב, אך הוא לא רצה להפוך אותה לאשתו החוקית. כי פירוש הדבר שהחייל יתחייב לה למזונות ודירה, הוא צריך לכלכל אותה ואת ילדיה לכל החיים בתוך ביתו, והכל לפי דין תורה.
חייל בקרב רואה גויה שבויה, בת אויבים, דוברת שפה זרה, בטח לא חושב לעצמו ;מצאתי כאן אשה לחיים;. הוא בסך הכול רצה למלא את תאוותו, אז מדוע התורה דורשת ממנו כזו התחייבות גדולה לחיים? הכול כדי להרחיקו מכך.
ולאחר כל זאת, מוסיפה התורה ואומרת (דברים כא, יד): "לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" – אסור להפוך אותה לשפחה, ואם הוא לא רוצה בה, יהיה חייב לשחרר אותה לחירות!
מה מטרת החוקים המורכבים הללו?
ובכן, חז"ל מגלים לנו שכל ההלכות הללו נועדו להרחיק את החייל מן השבויה, כדי שישחרר אותה (אף הוסיפו והזהירו כי חייל שיתחתן עמה אחרי כל אלה – יזכה לבן סורר ומורה).
מסביר הרמב"ן על פי הגמרא: "תגדלם כדי שתתנוול (תתכער עליו) לשון רש"י, כדברי רבי עקיבא (יבמות מח)".
ורש"י כתב על פי חז"ל (קידושין כא, ב): "ולקחת לך לאשה: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, ישאנה באסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו; וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו".
רש"י: "והסירה את שמלת שביה מעליה, וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה" רש"י כותב: "והסירה את שמלת שביה: לפי שהם נאים, שהגוים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם. וישבה בביתך: בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו".
האבן עזרא כותב: "והסירה את שמלת שביה: שמא בעבור יופי מלבושה חשק בה. ובכתה: כדי להסיר שמחתו בה". לפי הנאמר כאן, בנות הגויים הפרוצות היו מתקשטות בקרב כדי לפתות חיילים ולהסיח את דעתם בקרב. ולכן התורה דורשת שתסיר את קישוטה ושערה ושמלתה היפים, כדי שתתגנה בידי החייל, וכל זאת במטרה שישחרר אותה.
כלומר:
– מכיוון שהתורה ידעה שהחיילים ינצלו את השבויות גם נגד איסור תורה, התורה לא אסרה זאת במפורש.
– ומכיוון שהחייל חשק בשבויה בשל יופי, התורה מסירה את היופי. ומכיוון שהחייל חשק בשבויה בגלל מצב של הפקרות וחוסר אונים בזמן קרב, התורה דורשת להכניסה לתוך ביתו הפרטי ולהפוך אותה לאשה חוקית.
– ומכיוון שהתורה יודעת שהחייל לא ירצה בשבויה אחרי שיוסר יופיה וידרשו ממנו התחייבויות כלפיה, אז היא אוסרת עליו למכור אותה או להפוך אותה למשרתת, אלא דורשת ממנו לשחרר אותה לחירות.
נשאלת כאן שאלה אחרת, מדוע במקום כל ההלכות והדרישות המורכבות הללו, שנועדו להגן על זכויות האישה השבויה, מדוע התורה לא אומרת לחייל שאסור ודי?
ובכן, על פי כל המקורות שלמדנו, הסבירו חז"ל שהקב"ה יודע שהיצר הרע גדול מידי במקרה כזה, והחייל לא יעמוד בניסיון. כלומר: אם התורה היתה כותבת שאסור, החיילים כלל לא היו מנסים להתגבר על יצרם בפני השבויה, כי הניסיון בשעת מלחמה הוא גדול ביותר. במקרה של איסור גורף מצד התורה, החיילים היו מנצלים את השבויה נגד איסור התורה, וגורמים לניצול מופקר ועינוי נורא ואינסופי לאשה הנתפסת בידי חיילים, ואחרי כל זאת היו הופכים אותה לשפחה או נוטשים אותה למות ברעב. אולם, כאשר התורה דורשת דרישות וציוויים המתירים לכאורה לקחת את השבויה בתנאים נוקשים ככל שיהיו, אז גם החייל התאב והעיקש ביותר יעדיף להתגבר על יצרו כדי לקחת אותה בהיתר ולא באיסור (אמנם החייל יודע שדרישות התורה נועדו לגנות אותה בעיניו במשך חודש ימים, להרחיק אותה ממנו, למרות כל זאת החייל כל כך חושק בה שהוא בטוח שלא יוותר עליה גם אחרי שתתגנה בעיניו ותתאבל על אוייביו… אלא שהתורה ידעה שהזמן עושה את שלו, ולבסוף ישחררה).
אם תישאר השבויה ברשות הישראל – הרי ידאג לה החייל לדירה, למזונות ולכל צרכיה הגשמיים. חשוב להזכיר כאן עובדה נוספת, שאישה בעת העתיקה לא היתה מסוגלת לכלכל את עצמה, והיתה זקוקה להגנה. ללא גברים שיגנו עליה ויכלכלו אותה – היתה מנוצלת ונאבדת ומתה ברעב. אולם בארץ ישראל היתה זוכה לגיור וכך גם למזונות (כלומר: בבית החייל היתה זוכה להגנה וכלכלה, ואם היה משחרר אותה לחופשי, אז היו מאכילים אותה מכספי ציבור. בכל מקרה לא היתה "נזרקת לכלבים"). מכאן שהתורה אכן דאגה להישרדותה של השבויה, נתנה לה זכויות בקרב שאף עם אחר בעולם לא נתן בשעת מלחמה.
בברכה,
דניאל בלס
