איתא בגמ' (שבת קלג:) "זה אלי ואנווהו" (שמות טו, ב) התנאה לפניו במצוות, עשה לך ספר תורה נאה, לולב נאה, טלית נאה, ציצית נאה. ובמדרש לעולם (פ"ו, הובא באוצר המדרשים) איתא, לעולם ישתדל לעשות המצוות במובחר שבנכסיו, שנאמר "זה אלי ואנווהו" התנאה לפניו במצוות, בטלית נאה בלולב נאה, ממה שחננך התנאה לפניו, ע"כ. ובספר חסידים (סי' קכט) כתב "כבד את ה' מהונך" (משלי ג,ט) אתה קונה ארגז לשמור כסף וזהב, יותר יש לך לקנות ארגז נאה להצניע את ספריך ותפיליך. "כבד את ה' מהונך" ממה שהנאך וכו', כן תעשה לכל חפצי ה', ע"כ. ומוכח שגם דבר שאינו מצוה בעצם כגון ארגז לספרים, יש ענין להדר ביופיו. ואם כן, הכא נמי בנטלא. והנה מצינו שגם בתשמיש של מצוה צריך לעשותו נאה וכמו שכתב בספר מקור חיים (סי' כח ס"ב) וז"ל, כיס הטלית והתפלין יהיו נאים והדורים שגם אלו בכלל התנאה לפניו במצוות, ע"ש. הרי שגם בכיס של טלית שהוא רק תשמיש מצוה ואינו משמש את הטלית בשעת קיום המצוה בכל זאת הוא בכלל 'התנאה לפניו במצוות'. ועוד ראיה מהגמ' בסוכה (מה.) שהיו מלקטין את הערבות מערב שבת ומניחין אותם בגיגיות של זהב שלא יכמושו, ע"כ. והנה אע"פ שזה לא מעכב את המצוה דאינו אלא להידור בעלמא (כמבואר במ"ב סי' תרסד ס"ק יח) בכל זאת השתמשו בגיגית של זהב. והכא נמי בענין הנטלא דיש לעשותה מהודרת. ואנכי רואה בחמד משה (סי' תרעב ס"ק ב) שהקשה על המ"א במש"כ שיש הידור בנרות ארוכות, דלא מצינו הידור מצוה אלא באתרוג נאה ולולב נאה שהן גופן חפץ של מצוה, משא"כ בנר חנוכה שאין הנר עצמה גוף המצוה רק לאורן הוא צריך, וממילא אין נפק"מ בגדול או קטן כל שיש בה שיעור הדלקה ואורן זך וצלול. ועוד הרי אמרו, סוכה נאה, ציצית נאה ולא מצינו מעלה בגודלן. וגם לולב אם הוא גדול יותר מדאי, אין בו הידור וכו', אלא הכל לפי הענין, ע"ש. וכן הקשה בספר דבר אברהם (שפירא, ח"ב סי' כה אות ג) על ד' רש"י (ט: ד"ה בהידור מצוה עד שליש במצוה) שכתב דאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו, יוסיף שליש הדמים ויקח את ההידור דתניא (שבת קלג:) "זה אלי ואנווהו" התנאה לפניו במצוות, עשה לך ספר תורה נאה, לולב נאה 'טלית נאה', ציצית נאה. דמאי שייך הידור מצוה בטלית, אטו טלית היא המצוה והרי רק הציצית היא המצוה. ובאמת בגמ' בשבת לא גרסינן 'טלית נאה' וכו', ע"ש. ויש להשיב על דבריהם דהנה איתא בשבת (שם) דתניא "זה אלי ואנווהו" התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו טלית נאה, שופר נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, והרי גם בשופר שהמצוה בקול היוצא ממנו, וכן בדיו וקולמוס שאין הם גופו של מצוה, אע"פ כן כיון שהמצוה נעשית ע"י חפץ זה יש מצוה שהחפץ יהיה נאה. וה"ה בנר. ואה"נ דלא בכל דבר יש מעלה בגודלן והכל לפי הענין כמו שכתב החמד משה גופיה, ודו"ק. וכן מצינו להרי"ף במסכת סוכה (טז ע"א מדפי הרי"ף) וברא"ש (שם). וכן בחידושי הראב"ד (על ב"ק) שהוסיפו שם 'טלית נאה'. וכ"כ במ"א (ריש סי' כד) שיזהר לעשות טלית נאה משום "זה אלי ואנווהו". וכן הוא במ"ב (שם ס"ק ט). ולפלא שנעלם מהדבר אברהם הנ"ל ד' הני ראשונים. שו"ר בקונטרס 'המועדים מבית בריסק' שכתב דהגאון ר' שמעון שקאפ והגאון ר' ברוך בער זצ"ל וכן הגרב"ד שאלו את הגרש"ש הע' זו מד' רש"י והיה נוכח באותו מעמד הגר"ח שמואלביץ זצ"ל ואמר על אתר שלא על רש"י תלונתם, כי אם על הגמ' דאמרו שופר נאה והרי השמיעה היא המצוה. וראיתי שכתבו דיש לחלק בין שופר לטלית דאע"ג דבשופר המצוה היא השמיעה מ"מ השופר הוא החפץ שנעשית בו המצוה, משא"כ טלית היא רק ההיכי תמצי להתחייב במצוה, וכמו בית למצוות מזוזה. וישבו, דבזמן חז"ל היו הבגדים הרגילים טליתות של ארבע כנפות ולכן דמו לבית ולא אמרו בגמ' הידור בטלית, אבל בזמן הראשונים כבר לבשו בגדים בלא ד' כנפות, והטלית לבשו רק במטרה לקיים מצות ציצית, וכנהוג בזמנינו, ולכן כיון שהטלית מיועדת במיוחד לצורך מצוה, סוברים הראשונים דשייך הידור גם בטלית. ויעויין בש"ע (סי' כא ס"ב) דאין לעשות בטליתות שבלו תשמיש מגונה. והכי משמע במנחות (מא.) שהמלאך תבע מרב קטינא מדוע לובש סרבלא דאין בו ד' כנפות. הרי שהמלבוש הרגיל בזמן חז"ל, היה בן ד' כנפות. וברש"י (שם) פירש סרבלא 'מנטל' בלע"ז כגון אותן שלנו וכו', ואין לה אלא שתי כנפיים למטה דפטורין מציצית. ומבואר דבזמן רש"י כבר לבשו בגדים בלא ארבע כנפות. וכן פירש הגאון מקוז'יגלוב בשו"ת ארץ צבי (סי' א). וכן מצינו שכתבו דיש ענין לעשות החנוכיה ביופי משום "זה אלי ואנוהו". ועי' בבאר היטב (סי' תרעג ס"ק יג) שכתב שרש"ל הדליק בחנוכיית כסף. והביא ד' סדר היום כדלהלן, ע"ש. ובספר חסד לאברהם (מעיין ב – נהר נח) כתב וז"ל, דע כי בנרות צריך תנאים, הא' באיזה כלי ראוי לנר חנוכה, דע שט"ו מיני כלים ראוים להדלקה וכל הקודם קודם מהם משובח משום זה אלי ואנווהו, א – כלי זהב. ב – כלי כסף. ג – נחושת קלל דומה לזהב. ד – נחושת אדום. ה – של ברזל. ו – בדיל. ז – עופרת. ח – כלי אבנים. ט – כלי זכוכית. י – כלי עצים. יא – כלי חרס מצופה באבר. יב – כלי חרס בלתי מצופה וצריך שיהיה חדש. יג – קליפות רימון. יד – קליפות אגוז הנדיי. טו – קליפות האלון וכו', ע"ש (והובא גם בשו"ת אבני נזר, סי' תק). וז"ל ספר סדר היום (סדר חנוכה) ובענין הנרות שידליקו בהן, כל אחד יעשה אותן כפי כוחו, וכל המהדר אותם ביותר, הרי זה משובח. ומי שידו משגת, לעשות אותם מכסף יעשה אותם כי אין ההוצאה בהם כל כך. וה' יודע כמה דאגתי על ענין זה ולא עלה בידי לקוצר ההשגה אבל בטחתי בחסד אלוקים שיגמור בידי לעשות כוונתי לפחות מי שאין בידו לעשות כל השמונה נרות כסף, יעשה אחד מהם כסף ויהיה אותה שמחדש בכל לילה זכר לנס, וכל זה אם אינו מעכב, מראה בה חביבות המצוה וחפצו והשמחה שיש לו בה שהוא עיקר העבודה, ע"ש. וכ"כ בברכ"י (סי' תרעג ס"ז) שישתדל לעשות נר יפה ואם ידו משגת יעשה של כסף. ושכ"כ הטור בסי' רסג שישתדל לעשות נר יפה, דהרגיל בנר וכו', ע"ש (וכן איתא בש"ע שם, וידוע שנר בחז"ל הכוונה לכלי שיש בתוכו שמן כדאיתא ברש"י פסחים יא. ד"ה אלא בדותא). ובא"ר (סי' תרעג). וכ"כ במ"ב (סי' תרעג ס"ק כח). וע"ע בכה"ח (סי' תרעג אות סב ואות סד). ושו"ר שבילקו"י (הל' ציצית מהדורת תשס"ד עמ' טז והלאה) האריך בזה בטוב טעם. קחנו משם. הלכך להלכה, גם נטלא יש ענין שתהיה מהודרת ביופיה, משום "זה אלי ואנוהו".
