איתא בקידושין (כט.) ת"ר, האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה וכו'. ויש אומרים אף להשיטו במים. ושם (ל.) מאי טעמא, חיותיה הוא. פרש"י (כט. ד"ה אף להשיטו בנהר) שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן, אם אינו יודע לשוט, ע"ש. ויש לעי' האם מילתא פסיקתא היא דהאב חייב ללמד את בנו שחיה [ונראה דמש"כ הגמ' "בנו" הוא לאו דווקא אלא הוא הדין ביתו דזיל בתר טעמא, ומאי דאיתא בגמ' בנו משום אינך דלא שייכי בביתו, כנ"ל פשוט. וע"ע בילקו"י (ח"ב הל' קס"ת עמ' רנו בבאו' ד"ה ומה)]. ויש שרצו לדקדק מד' רש"י דכל זה דווקא בזמנם שהיו פורשים בספינה משא"כ בזמנינו. ואינו נכון, חדא וכי בזמנם היו כל יום פורשים בספינה, אלא ודאי דהכוונה שאם יזדמן להם לפרוש בספינה ויהיה סכנה על ידי שלמד שחיה, ינצל, ואם כן ה"ה בזמנינו שאם ילך לים וכדו', על ידי שיודע לשחות יוכל להינצל. ועוד, מה נפקא מינא אם זה ספינה או אם ילך לשחות בים וכדו', דזיל בתר טעמא וכיון שאם יארע סכנה ידע לצאת ממנה על ידי שחיה, לכן האב מצווה ללמדו. ובירושלמי (קידושין פ"א ה"ז) איתא, רבי עקיבא אומר, אף לשוט על פני המים דכתיב (דברים ל, יט) "למען תחיה אתה וזרעך" (ו"תחיה" מיותר הוא דהא כבר כתיב לעיל מיניה באותו פסוק "ובחרת בחיים" אלא שלימדנו דבר שחיות תלוי בו והיינו שילמדנו לשוט. קרבן העדה) [ועי' בפורת יוסף ובהגהות הרד"ל להרב דוד לוריא עמ"ס קידושין שם שכתבו דהבבלי למד כן ממקום אחר, ע"ש]. ושם מיבעיא ליה אם מצוות האב על הבן למצוה לחוד וקרא עצה טובה קמ"ל, או דלמא אפי' לעכב וכופין אותו לכך, ופושטת הגמ' שם דהוא עצה טובה ממעשה דבר תרימא (שם של אדם) שבא לפני רבי אימי וביקש שיפייס את אביו שישיאנו. ובא רבי אימי וניסה לפייס את אביו ולא קיבל דבריו, ור"א לא כפה אותו ומשמע דאינו אלא למצוה בעלמא [וצריך לומר דאף דאיתא התם "חייב" זהו לאו דווקא והוא מחלוקת הבבלי והירושלמי, ואכמ"ל. עוד איתא התם דאם לא למדו אביו, חייב ללמד את עצמו, מאי טעמא, "למען תחיה אתה" כתיב (דקאי על עצמו. קרבן העדה), ע"ש]. והרי"ף והרא"ש העתיקו ד' הגמ' בקידושין ומשמע דס"ל להו דהכי הלכתא דגם חכמים בגמ' ס"ל כד' הי"א, וצ"ל לשיטתם, דהי"א בא להוסיף ולא לחלוק על חכמים. וכ"כ רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב א' ח"ד דף טו טור ב). וע"ע בספר האשכול (אלבק, הל' פדיון הבן דף צז עמ' ב). ועי' בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' יא) שכתב דאין האב חייב למול בנו בידיו אלא לעסוק שיהא נימול. דומיא דכל הני דקחשיב התם, ללמדו תורה, ללמדו אומנות, 'להשיטו בנהר', ע"ש. אולם הרמב"ם השמיט להאי דינא וצ"ל דס"ל דהאי י"א רבנן הם ופליגי עליה. וכן מה דאיתא כן בירושלמי בשם רבי עקיבא, הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מחביריו. ובטעמא דמילתא דלא ס"ל לרבנן דאביו חייב ללמדו לשוט במים, אפשר לומר דאין רגילות כל כך שאדם ישוט בספינה, וגם אם כן, מי יימר דהספינה תטבע, ומכיון שהוא חשש רחוק, לא חייבו חכמים ללמד את בנו שחיה. גם בשאר הראשונים לא מוזכר האי דינא ומשמע דס"ל דלאו הלכתא [ועי' במאירי (שם) שכתב להסביר מדוע דווקא אביו חייב באלו הדברים ולא אימו, ורק האי דינא דחייב להשיטו במים השמיט. וראה עוד בהגהות הרד"ל על קידושין (ל:)]. שו"ר בשו"ת בנין ציון (סי' קכה) שנשאל למה השמיט הרמב"ם הלכה ברורה שחייב האב להשיטו בנהר, והיא גמ' ערוכה בקידושין. וביותר צ"ע שהביא זה בפירוש המשניות. והשיב דהרמב"ם השמיט הך דיש אומרים להשיטו בנהר דפסק כת"ק דג"כ לא חשיב הך, ע"ש. גם בש"ע לא העתיק האי דינא. ואנכי הרואה בשו"ת אגרות משה (ח"ב חיו"ד סי' קנא) שכתב וז"ל, דלא מצינו שיהיה חיוב על כל אדם שילמד חכמת רפואה כדי לרפאות החולים שישנם ושיהיו. אף שחולים מצויים ויש לחוש להם, משום שהחיוב על האדם הוא רק להציל את חבירו במה שיכול, דאם הוא כבר רופא, איכא חיוב עליו לרפא את חבריו החולים, ואם הוא יכול לשוט בימים, מחויב לשוט בנהר ולהציל אדם שטובע בנהרא, אבל אין חיוב על האדם שילמד איך לשוט ואיך לרפאות חולים כדי שאם יזדמן לו להציל ולרפאות יוכל להצילו ולרפאותו. ודמי זה להא שאין חיוב על האדם לעבוד ולהרויח הרבה כספים כדי שיוכל לקיים מצות צדקה ולהציל נפשות בהם, דהחיוב על האדם הוא רק על האופן כמו שהוא נמצא שיעשה מה שבכוחו לעשות, דהרי אדרבה חזינן שמי שתורתו אומנותו כרשב"י וחבריו לא עסקו במלאכתן רק כדי חיותם ונחשב זה למעלה היותר גדולה, אף שאם היו עוסקין במלאכה הרבה והיו מתעשרין היו יכולין להציל נפשות שהוא חיוב גם על מי שתורתו אומנותו. אלא ודאי משום דהחיוב הוא על האדם רק כפי מה שהוא נמצא ולא שיצטרך לעבוד ולהתעשר שהוא להשתנות מכפי מה שהוא עתה, וכן הוא גם במה שאינו מחוייב להתלמד להיות רופא כדי שיוכל לרפאות חולים, עכ"ד ע"ש. ויש להעיר דמש"כ דאין חיוב על האדם ללמוד איך לשוט, הנה להדיא ראינו בגמ' בקידושין דהאב חייב להשיטו במים והאי טעמא כדי שידע לשחות, ובודאי דמדובר כן בבנו הקטן שאינו יכול ללמוד בעצמו וכמו שכתב המהר"ח אור זרוע (הו"ד לעיל) דהאב צריך להתעסק בזה. ואם כוונת הגר"מ פיינשטיין ז"ל דכשהוא גדול אינו חיוב ללמוד איך לשוט, הרי בהדיא ראינו בירושלמי שאם האב לא לימדו, חייב ללמוד הוא בעצמו, ומילתא דמסתברא הוא, דזיל בתר טעמא. ואולי יש ליישב דכוונתו הוא אליבא דהלכתא דמצינו דחכמים לא חייבו כמו שכתבנו לעיל. עוד יש לומר דהרב נחית להסביר דאין החיוב ללמוד לשוט במים בכדי להציל מי שטובע, דומיא דרופא ואומנות שלא חייבו חכמים ללמוד אלא שאם נמצא במצב זה, חייב לרפאות החולים, וכן לקיים מצות צדקה. אבל אה"נ שכדי שהוא לא יגיע לידי סכנה, חייב ללמד את בנו שחיה או ללמוד בעצמו. ויש לי להביא סייעתא לזה מד' הרמב"ם (מצוות לא תעשה, רצז) שכתב וז"ל, היא שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המוות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להורגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו ניזקו. ובאה האזהרה מהימנע להצילו באומרו יתעלה "לא תעמוד על דם רעך" וכו', ע"כ. ומוכח לכאורה מהרמב"ם דרק אם יודע לשחות ונוכל להצילו, אז יש חיוב להצילו, אבל לא שחייב ללמוד כדי להצילו. ואמנם יש לדחות דאין כוונת הרמב"ם להיכנס לשאלה אם חייב ללמוד לשחות כדי להציל או לא, אלא בא להורות שאם בודאי באותה העת שרואה מי שטובע ויודע לשחות שחייב להצילו משום "לא תעמוד על דם רעך". וע"ע בשו"ת יד אליהו (סי' נא). העולה מן האמור: אין חיוב ללמד את בנו לשחות וכדעת חכמים. וכן הרמב"ם ומרן בש"ע לא העתיקו דין זה. מ"מ כיון שיש ראשונים שהעתיקו גמ' זו להלכה, טוב שילמד את בנו לשחות או ישכיר מלמד שילמד את בנו.
