איתא בגמ' (תענית ז.) אמר רבה בר בר חנה, למה נמשלו ד' תורה כאש שנאמר (ירמיה כג, כט) "הלא כה ד' כאש נאם ה'", לומר לך, מה אש אינו דולק יחידי, אף ד' תורה אין מתקיימין ביחידי (שאין מי שמקשה לו, אבל שניים אחד מקשה לחבירו וחבירו מפרק, ומתוך כך באה ההלכה על בוריה. פירוש הר"א). והיינו דאמר רבי יוסי בר חנינא מאי דכתיב (שם נ, לו) "חרב אל הבדים ונואלו", חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקים בד בבד (ביחידות בלי חברותא. בדים, לשון בודדים) בתורה [י"ל דנקט חרב משום דאיתא בשבת (לג.) ובאבות (פ"ה משנה י) דבעוון קלקול הדין, בא חרב לעולם, וע"י שעוסקים בד בבד שמטפשין כדאיתא הכא ואין יכולין לסלק שמעתתא אליבא דהלכתא, ולכן נמשך מזה קלקול הדין שעונשו חרב ח"ו. מלא הרועים עמ"ס ברכות (ס"ג:)]. ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר "ונואלו" (ע"ש בתרגום שפרש ונואלו דאטפשנא, וברש"י שם כתב, כתרגומו לשון אויל) ולא עוד אלא שחוטאין (שמורה הוראה שלא כהוגן על ידי זה, ואפשר אם היה מרבה בתלמידים שיקשו לסברתו ויחזור בו. המאורות) כתיב הכא "ונואלו", וכתיב התם (במדבר יב, יא) "אשר נואלנו ואשר חטאנו" (ועי' בספר יערות דבש למהר"י אייבשיץ זצ"ל ח"ב דרוש ג מש"כ בזה). ובנדרים (כב:) ר' ירמיה מדיפתי אמר, כל הכועס משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר (קהלת ז, ט) "כי כעס בחיק כסילים ינוח", וכתיב "כי כסיל יפרוש אולת". וע"ש במהרש"א שפירש כי הכעסן גורם שכל חבריו יתרחקו ממנו, ולכן משכח תלמודו ומוסיף טפשות שהרי לומד יחידי, עכ"ד. ועוד שם (פא.), היזהרו בחבורה (פירוש ללמוד תורה בחבורה, שאין אדם מתפלפל אלא מתוך לימוד חבירו. רש"י. ובתוס' הרא"ש כתב שע"י לימוד תורה ברבים מתפקחים זה מזה). ובגמ' ב"ב (כא.) איתא, א"ל רב לרב שמואל בר שילת כי מחית לינוקא וכו', דקארי קארי, דלא קארי, ליהוי צוותא לחבריה. ופרש"י (שם ד"ה להוי צוותא) אינך זקוק ליסרו יותר מדאי, ולא לסלקו מלפניך, אלא יישב עם האחרים בצוותא וסופו לתת לב, עכ"ל. ואמנם במהרש"א (שם) ביאר דלא משום זה שאינו לומד אמר להשאירו כדפרש"י, אלא משום הלומד גופיה שאם ישב בדד ללא חברותא, בסוף גם הוא יבטל מלימודו, וע"כ מוטב שירצה את דבריו בפני אחר, אפי' כשאינו נותן לב לשמוע, עכ"ד. ועי' בב"מ (פד סע"א) גודל הצער שהיה לרבי יוחנן כשנחסר לו ריש לקיש ללמוד עמו, ע"ש.
וכן איתא בברכות (סג:) עה"פ (דברים כז, ט) "הסכת ושמע ישראל", "הסכת", עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה דאמר ר' יוסי בר' חנינא מאי דכתיב "חרב אל הבדים ונואלו" וכו'. ועי' במאירי (שם) שכתב לעולם יעשה אדם לעצמו חבר עמו, שאין הפלפול מצוי ליחידי אלא כשחברו מעוררו והוא שאמרו, אין התורה נקנית אלא בחבורה, ע"ש. ובמכות (י.) איתא עה"פ (קהלת ה, ט) "אוהב כסף לא ישבע כסף, ומי אוהב בהמון לו תבואה". רב אשי אומר כל האוהב ללמוד בהמון (עם חברים רבים. רש"י) לו תבואה. והיינו דא"ר יוסי בר' חנינא וכו'. רבינא אמר כל האוהב ללמד תורה בהמון (מרבה תלמידים. רש"י), לו תבואה. והיינו דאמר רבי, הרבה תורה למדתי מרבותיי, ומחבריי יותר מהם, ומתלמידיי יותר מכולן. והמהרש"א במכות (שם) כתב, כי הטעות מצוי בלימוד יחידי, משא"כ בלימוד של רבים שאם יטעה אחד מהם, יש שני להודיע לו טעותו, ע"כ. וע"ע למהרש"א בתענית (שם). ועי' בשו"ת בנין שלמה (ח"ב חאבהע"ז סי' יד) שהסביר מדוע הגמ' למדה מג' מקראות את מעלת הלימוד בחבורה. וע"ע ברמב"ם (פ"ה מהל' ת"ת הלכה יג). ואיתא עוד בסנהדרין (לו:) ובחולין (ה.) סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה. ופרש"י (שם) להיות שומעין איש את חבירו ומתווכחין זה עם זה, עד שתצא הוראה כהלכה. שאילו היו יושבין בשורה שלא בעגולה, אין בני השורה רואין בני סוף שורתו. וכעגולה שלימה לא היו יושבין, כדי שיהיה מקום לצאת ולבוא, ע"ש. ובברכות (ו.) איתא דשניים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה עמהם ודבריהם נכתבים בספר הזכרונות, משא"כ אחד. וכתב מהרש"א לפי ששניים מתוך משא ומתן שלהם בד' תורה יבואו ברוב על האמת שניתן ליכתב מלייהו בספר זכרונות לפניו יתברך. אבל האחד אפשר שיבוא לטעות בלימודו, ולא ניתן ליכתב, עכ"ל [ויש מפרשים שע"י לימודו עם אחר, הוא מוכרח להוציא הדברים בפיו וכידוע שעי"ז נזכר הלימוד (עי' ערובין נד.). והוא שאמרו שדבריהם נכתבים בספר הזכרונות]. וע"ע במסכת עבודה זרה (יט. וברש"י שם ד"ה נטוע). ובאבות דר' נתן (סו"פ לו) איתא, ר"מ אומר כל מי שיש לו בית מדרש בעירו ואינו הולך לשם, אין לו חלק לעולם הבא. ובמדרש (תהלים קיט) עה"פ "מכל מלמדי השכלתי" מובא שצריך האדם שיהיו לו חברים ותלמידים שאם שכח דבר א', שואל לחבירו ומזכירה אותו, ע"כ. ואיתא במגילה (לב.) שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה, עליהם הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". ופירש המהרש"א (שם) שלא יבוא אדם אל אמיתות התורה רק ע"י פלפול עם חבריו, אבל אם לומד לבדו (כיון שאין התלמידי חכמים נוחים זה לזה) אז יבוא לטעות בלימודו, וזהו הכוונה 'חוקים לא טובים', כי לא יגיע בלימודו לחוקים הנכונים והטובים, ועלול לטעות ולהתיר דבר שעונשו הוא מיתה, ומתקיים בו "ומשפטים לא יחיו בהם", ע"ש. ועוד לו בסו"פ כלל גדול (שבת עה: בחידושי הלכות, וכן בסנהדרין מב:) וז"ל, מכאן עד סוף הפרק לא רציתי להעלות על הספר מחידושי הלכות רק מחידושי אגדות, מפני שלא למדתי אז בישיבה בהיותי ביריד לובלין, ע"כ (חברי ועד ארבע ארצות היו נוסעים ליריד, מתכנסים שם ומתקנים תקנות לטובת הכלל). רואים מכאן גודל מעלת לימוד ברבים עד כדי כך שהמהרש"א לא העלה על הכתב מחידושיו על דף זה, מאחר שלא היה ברבים (ונראה שעשה כן רק בחידושי הלכות מפני שבאגדות לא מצוי מכשול כ"כ כמו בהלכה). והרמב"ם בפירוש המשניות על המשנה באבות (פ"א מ"ו) יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר כתב וז"ל, ר"ל אפי' לא יהיה ראוי להיות לך לרב, אבל שים אותו לך לרב עד שתדמה בו שהוא מלמד ויעלה בידו בעבור זה לימוד החכמה, כי אין לימוד האדם מעצמו כלימודו מזולתו, שהלימוד מעצמו טוב הוא. אבל לימודו מזולתו, יתקיים בידו יותר, והוא יותר מבואר אפי' היה כמוהו בחכמה או למטה הימנו, ע"ש. ואיתא באבות דר"נ (כב, א) רבן גמליאל אומר, עשה לך רב וקנה לך חבר. רב לחכמה וחבר ללמוד וכו'. וכתב הבנין יהושע (שם) כמו שאמרו, "חרב אל הבדים ונואלו", מי שלומד בד בלא חבר כי הא דרבא (סנהדרין ז.) כי הוו אתא טרפתא וכו', לכך הסתלק מן הספק ולא תפסוק אתה לבדך, ע"ש. וכן איתא שם בפ"ח (ג) וקנה לך חבר. כיצד, מלמד שיקנה האדם חבר לעצמו שיאכל עימו וישתה עימו ויקרא עימו וישנה עימו וכו', כשיושבין ועוסקין בתורה וטעה א' מהם הלכה או ראש הפרק או שיאמר על טמא טהור או על טהור טמא ועל אסור מותר ועל מותר אסור, חבירו מחזירו. ומנין שכשחבירו מחזירו וקורא עימו שיש להם שכר טוב בעמלן שנאמר (קהלת ד, ט) "טובים השניים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם", ע"כ. וע"ש בבנין יהושע מש"כ בזה.
ובבאו"ה (ר"ס קנה ד"ה ויקבע) האריך בגודל מעלת הלימוד בחבורה שעל ידי זה יש כבוד שמים יותר ויש להדר אחר זה (אע"פ שכשהוא לומד יחידי, הוא ג"כ מקיים המצוה של ת"ת) וכדאיתא בברכות (ו.) ובתנא דבי אליהו (פכ"ג), ע"כ ע"ש. ועוד לו בספרו שם עולם (ח"א פכ"א). וע"ע במהר"ל (דרך החיים פ"ג דאבות מ"ג) ובפני יהושע (מגילה ג.). ובספר ברוך שאמר להגאון בעל התורה תמימה בפירושו לאבות (בקנין בדקדוק חברים) פירש את המשנה וקנה לך חבר שהכוונה וקנה את קנין התורה בחבר, והוא כמו קיצור לשון, ע"ש. והגר"א עה"פ במשלי (יד, ד) "באין אלפים אבוס בר, ורב תבואות בכח שור", כתב, כי אלפים הוא לשון לימוד, ואמר "באין אלפים" כשאין לו תלמידים עם מי ללמוד, אז גם ה"אבוס", הוא בעצמו, נעשה "בר", וריק מן הכל, ע"ש. ועוד לו על המשנה באבות (פ"ד, יד) רבי נהוראי אומר, הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקיימו בידך. ופירש שחבריך יקיימו בידך כמש"כ בפ"ק דתענית מאי דכתיב "ברזל בברזל יחד" וכו', והיינו דאר"ח וכו', ע"ש. ובספורנו כתב עה"פ (קהלת ד, ט – י) "טובים השניים מן האחד אשר שכר טוב בעמלם כי אם יפלו, האחד יקים את חבירו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו" וז"ל, מן המעשה הרע שראיתי הוא הקורה לתופשי התורה להיות מפוזרים שכל אחד במקומו ישב בצד ללמוד, והנה טובים השניים, כי אם יפולו באיזה טעות, לא יקרה על הרוב טעות אחת לשניהם, שכשהם שניים, אזי אחד יקים את חבירו מן הטעות שנפל בו, ע"כ ע"ש. ועי' באור החיים הק' עה"פ (שמות יט, ב) "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני, ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" מה שפירש, ובתוך דבריו כתב כי עיקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה הקב"ה להנחיל לעם ישראל את תורתינו הנעימה, היא התגברות והתעצמות בלימוד התורה וכו', והתחברות החכמים בלב שלם ותמים לא שיהיו לומדים לבד שעליהם אמר הכתוב "חרב אל הבדים ונואלו" (תענית ז.). אלא יתוועדו ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה. וכנגד זה אמר הכתוב "ויחן שם ישראל", "ויחן" לשון יחוד שנעשו כולן יחד, כאיש אחד, והן עתה ראויים לקבלת התורה, ע"ש.
ואיתא באבות (פ"ב מ"ז) מרבה ישיבה, מרבה חכמה. ופרש התוס' יום טוב (שם) מי שמרבה בתלמידים, התלמידים מחדדים אותו ומרבין ומוסיפין על חכמתו, ע"ש. והגר"א (שם) ציין לד' הגמ' בתענית לעיל. ובצל"ח (סוף מסכת ברכות ד"ה שלום רב) כתב שמיעוט ההשכלה בא מפאת שלומד ביחידי, ע"ש. וברוח חיים להגר"ח מוולז'ין על אבות (פ"ב מ"ד) כתב שללמוד יחידי אינו נכון, ע"ש. ובליקוטי עץ חיים (אות כה, הובא בכמה דפוסים בסוף ספר מסילת ישרים) כתב וז"ל, התלמידי חכמים כל עיקר הצלחתם בתורה הוא ע"י כח הזיכרון, ומה שזוכרים לימודם זה בא ממה שלומדים תורה בכנופיה, או לא פחות זוג זוג, שנאמר (מלאכי ג, טז) "אז נדברו איש אל רעהו" אז "ויכתב ספר זיכרון לפניו", ע"ש. ובתומים (פתיחה לסי' כה) כתב על חכ"א שהשיג על הש"ך בלא ראיות מוכרחות וז"ל, ובפרט שישב בדד ולא העמיק הענין בדיבוק חברים ופלפול תלמידים כי אם ענה מליבו לבד, והיה לו ללמוד מסי' זה אשר עמקו בו, שהרי אמרו יחיד מומחה שטעה חייב לשלם, שלא היה לו לדון יחידי, כי שכיחי הטעות באחד. ומזה היה לו ללמוד שאין ליחיד להכריע בין פוסקים קדמונים כי אם בדיבוק ועד חכמים, ע"ש.
וע"ע בפלא יועץ (ערך חברותא) שכתב, אין אהבה וחברותא אלא בדומים, שווים במידות ובדעות, אז ישבו אחים ולא יתפרדו, אך זה קשה המציאות, אם ימצאנו, יאחזנו ולא ירפנו וכו', ע"ש מש"כ עוד בזה, ע"ש. ובתפארת ישראל על אבות (אבות פ"ד, יכין אות ב) כתב, דכל עוד יותר שעמוק הענין, יותר אפשר ועלול לטעות בו. והאוטם אוזנו לשמוע ד' שכנגדו, עליו אמר שמע"ה (משלי יב, טו) "דרך אויל ישר בעיניו, ושומע לעצה חכם". ואפי' כשהחולק עליו הוא קטן בדעת, לפעמים הקטן ההוא בעין חולשתו לא יכול להציץ כראוי במלא מחט סדקית שנפתח עליו בחכמה רק השקפה קטנה, והגדול השומע דבריו, ישמע חכם ויוסיף לקח, דברוחב ליבו ובעינו המחודד יביא ראיות לד' הקטן וימצאם כנים. ולכן אמרו חז"ל דהתורה נמשלה לאש דמה אש קטן וכו', וכן אמרו חז"ל הרבה למדתי וכו', וזהו מה שאמרו חז"ל דאיזהו חכם הרואה את הנולד, דהאינו חכם לא יראה את הנולד, שעי"ז שעומד על דעתו ישאר חסר דעת רק רואה בסכלותו על צערו של עכשיו שיצטרך להודות לקטן, ע"ש.
ובספר הפלאה על כתובות (פתחא זעירא) כתב, והתועלת הגדול בעליות התורה הוא הלימוד תורה ברבים, כמו שהפליגו חז"ל בת"ת דרבים דעדיף מעבודה כדאיתא בריש מגילה. כי בלימוד חברים והם מפלפלים כל אחד סברתו, על זה נאמר "אעשה לו עזר כנגדו". וההתנגדות הזה הוא עזר גדול להם להוציא פריה. והוא שאמרו חז"ל, מחלוקת לשם שמים, סופה להתקיים, מחלוקת הלל ושמאי. וזה שאמרו הפוך בה והפוך בה וכו'. משא"כ בלומד לבדו שאין מתנגד כנגדו, אף אם כה יאמר שיהפוך לעצמו לומר סברא לכאן ולחשוב בהפוכו אולי יש סברא לכאן עד שיוציא האמת לדעתו מתוך חילוק הסברות שלו, אינו מועיל. וזה שאמרו בפס' "חרב אל הבדים", חרב על שונאי ישראל שעוסקים בד בבד. לשון בד בבד, רצונם שאפי' בסברא שחושב בעצמו לכאן ולכאן, אע"פ כן הוא אחד. גם ברבים העוסקים יחד נאמר (במדבר כא, יד) "על כן יאמר בספר מלחמות ה'" וגו', כי במלחמתם אשר שננו חרבותם מכריתים ומזמרים כל הקליפות. וזה שאמר הכתוב (תהלים קמט, ו) "וחרב פיפיות בידם" חרב של שתי פיות, ר"ל פי שניים העוסקים בתורה שנאמר בהן (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי ה'" ויכולים להכרית הקליפות מכל צד. וזהו שאמרו חז"ל שמתקנאים ומתעוררים ודוחקי דבי כלה מינייהו, וצריכים שמירה, שהרי אמר יוסף "אל תרגזו בדרך", שלא יתעסקו בהלכה בדרך שהוא מקום סכנה, ואין להרגיזם שם וכו', ויש להוסיף בזה ד' הגאון החוות דעת בהקדמתו, וז"ל, ולא לבד שהתלמיד חכם צריך לגדול ממנו אלא אף לקטן ממנו, כמאמרם 'ומתלמידי יותר מכולם'. והטעם כי כשם שבראיה החושית אם ישוטט האדם במבט עיניו לרחוק יכשל בנקל במה שלפניו, כן הוא גם בראיה השכלית כשמשוטט במבט שיכלו למרחוק יהא נכשל בנקל במה שלפניו, ולכן צריך הוא לתלמיד ששיכלו קטן, ואין שיכלו משוטט למרחוק ומרגיש במה שלפניו, וגם מחמת הצמצום יראה ויבין יותר. כי זה דומה לרואה בשפופרת שרואה יותר מחמת צמצום עין הראות, מה שלא יוכל להביט כל כך בלא השפופרת מחמת פיזור עין הראות, עכ"ל.
ובתורה תמימה (יתרו כ, א) כתב, וכשת"ח עוסק בתורה לבד הוא מתטפש, והיינו משום שאי אפשר לבוא על בוריה לאמיתתה של תורה רק על ידי הפלפול ודיבוק חברים, ע"ש. וע"ע בשו"ת רב פעלים (ח"א) בפתיחת הספר שכתב וז"ל, יש רבנים שאין דרכם בחיבוריהם לתור ולחפש בספרי האחרונים, אלא פונים דווקא לספרי הראשונים וכותבים מה שנראה להם לפי הכרעת דעתם וסברתם כאשר תשיג ידם, בדרך זו מתנהגים על הרוב מגאוני אשכנז. ובמחכ"ת לא טוב עושים, כי כלל גדול בתורה שאין התורה נקנית אלא בחבורה וכו', ע"ש. ועי' בשו"ת בית דוד (חחו"מ סוס"י צא) ששמע מפי הרב קובו ז"ל שקבלה בידינו שבמקום שמהרח"ש חולק על מהר"א די בוטון יש לדון כמהרח"ש, חדא דהוא בתראה טפי, ושנית שקבלה בידינו שמהרח"ש היה עושה פסקיו בפלפול החברים והתלמידים כדי שׁיצא הדין מלובן ומבורר, ע"ש. ומהר"א אזכרי בספר חרדים (בהקדמה, כלל טז) כתב שיש חיוב ללמוד בחברותא דווקא, ע"ש.
אלא שיש להקשות מד' הגמ' בברכות (ו.) וכן איתא באבות פ"ג (מ"ב, ומ"ו) מנין שאפי' אחד שעוסק בתורה ששכינה עימו שנאמר (שמות כ, כא) "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", ע"כ. ואיתא עוד בילקוט איכה (תתרלד) עה"פ (איכה ב, יט) "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", מכאן אמרו כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה כביכול הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, לכך נאמר "נוכח פני ה'". ולהלן הוא אומר (מלכים א, כ) "ויחנו אלה נוכח אלה", ע"כ. ואם נאמר שזה עבירה לישב וללמוד יחידי, היאך הקב"ה יושב כנגדו וכו'. וע"ע באבות דרבי נתן (פ"ח, ו) דאיתא התם יחיד יושב ועוסק בתורה שכרו מתקבל במרום שנאמר (איכה ג, כח) "ישב בדד וידום כי נטל עליו". משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה לו בן קטן הניחו ויצא לשוק, עמד ונטל את המגילה והניחה בין ברכיו והיה יושב והוגה בה כיון שבא אביו מן השוק, אמר ראו בני קטן שהנחתיו ויצאתי לשוק. מה עשה מעצמו למד ונטל את המגילה והניחה בין ברכיו והיה יושב ולומד בה. הא למדת שאף יחיד שיושב ועוסק בתורה שכרו מתקבל במרום, ע"כ.
והן אמת שהרמב"ם הרי"ף והרא"ש וכן בש"ע לא העתיקו גמ' זו להלכה. ומשמע דס"ל דאין איסור ללמוד יחידי, ורק הגמ' הפליגה בגודל החשיבות ללמוד בחברותא אף שאין בזה איסור ממש, וכדמצינו בכמה מקומות. וכ"מ במאירי (תענית שם) דכתב לעולם "ישתדל" וכו', ומשמע דאינו איסור גמור (ואולם מלשונו במסכת מכות שם משמע דהוי איסור, וי"ל). וכ"מ מד' הט"ז (סי' קי סק"ח) שכתב דמי שיושב ללמוד אפי' 'ביחידות', בפרט אם הגיע להוראה, צריך להתפלל שלא יטעה בלימוד. וכ"כ בספר אליהו רבה (אור"ח סי' מז) והגר"ז (שם ס"ק י) וערוך השלחן (ס"ק ז) והמ"ב (ס"ק לה) ועוד אחרונים. ועי' שם בכה"ח (אות נט) שכתב דאם הוא לומד 'לבדו' לא יאמר 'וישמחו בי חבריי' וגם לא יאמר 'ולא יכשלו חבריי בדבר הלכה ואשמח בהם', ע"ש. וכן מוכח מד' המ"ב בסי' קמו (ס"ק ו) שהביא בשם הא"ר (שם ס"ק ד) דמצדד דעם אחרים אין להקל ללמוד אפי' בין גברא לגברא, ובבינו לבין עצמו, המיקל ללמוד אז, אין למחות בידו, ע"כ. ותיפוק ליה משום דאסור ללמוד יחידי, וא"כ אין נפקא מינא בין לימוד באמצע קריאת ס"ת ואפי' בין גברא לגברא, ללימוד בעלמא. אלא ודאי דאין איסור ללמוד יחידי, ודו"ק (ואמנם יש לדחות דהכא מיירי שאי אפשר לו עם חברותא, ועדיף שילמד יחידי, מאשר שיתבטל, ועי' לקמן). וכ"מ מד' המ"ב סי' רצב (ס"ק ח). וע"ע בחק יעקב (סי' תצד) שכתב, ובבית מוח"ז הגאון לא נהגו כך ללמוד בעשרה רק כל אחד ואחד לומד 'ביחידות' וכו', ע"ש. וכ"מ מד' היוסף אומץ (פראנקפורט, עמ' 265) שכתב בענין תפילת רנב"ה, גם נסתפקתי מה קרוי בית המדרש 'דודאי אם לומד בד בבד, אין ענין לבקשה זו' וכו', ע"ש. הרי שלא כתב לאסור ללמוד ביחידי.
ומרן הגר"ע יוסף זצוק"ל כתב בספרו הליכות עולם (ח"ח עמ' שצ) בשם המפרשים שבזמן הזה שלומדים מן הספרים, שפיר דמי [וכ"כ עוד בספרו ענף עץ אבות (עמ' כג) בשם הר"ר בצאלאל לנדוי בספר הגאון החסיד מוילנא (עמ' שעט)], ובזה מתורץ מדוע השמיטו הפוסקים דין זה, ע"ש. שו"ר שכ"כ גם בספר דברי מרדכי (העריס, עמ' ה) והביא כן בשם כמה ספרים. וסברא זו הובאה גם בספר גנזי חיים למהר"ח פלאג'י (מערכה ח, כלל סא) ובספר אורות אילים לבעל הפלא יועץ (ברכות סג:). ומ"מ סיים שם באורות אילים וז"ל, אבל בכל זאת הלב מהסס, וירא שמים יצא ידי כולן, ע"ש. ובשו"ת משנה הלכות (ח"י סי' קנו) הקשה על ספר חסידים (סי' תתקמ) שכתב, יש אדם מצליח בלימודו כשהוא עוסק לבד, יותר ממה שהיה לו חבר, לכך נאמר "יהיו לך לבדך ואין לזרים איתך" וכו', ועל כולם אמרו (משלי כג, א) "בין תבין אשר לפניך", מהגמ' הנ"ל שאמרו סתם שאין ללמוד תורה ביחידות שכל העוסק בתורה בד בבד, אסור, ויכול להתטפש. ותירץ שבזמן הזה שלומדים הכל מתוך ספרים, גמרות וספרי קודש, ליכא איסור ולא מקרי 'בד בבד' שהספרים הם רבותינו וחברותינו, ורמז לדבר מש"כ רבותינו האחרונים דבזמן הזה אין לפסוק הלכה בלי לעי' בכל פעם שנשאל בספר, כדי שלא יהא כמורה הלכה בפני רבו, עי' בב"י ובפמ"ג שהספרים הם רבותינו, ולפ"ז אתי שפיר ד' החסיד בס"ח דלענין 'בד בבד' ליכא כשלומד מתוך ספר, וגם משום מטפשת ליכא, שהרי רואה ספר. וא"כ שפיר תלוי בטבע האדם, כי יש אדם מצליח בלימודו כשהוא עוסק לבד יותר מה שהיה לו חבר וכו', ויש אדם ויש אדם, וא"כ זה נוגע לפי תוכן הנפש של האדם ואי אפשר לכתוב בכגון זה בלי לדעת את תוכן נפש האדם, ולכן לא אוכל לכתוב ברורות, אמנם אחר שראה מה שכתבתי, בעצמו יוכל לדון כדת מה לעשות, כי לב יודע נפשו יותר מכל אדם, וראה ראינו כמה גדולי עולם שכל ימיהם למדו בלי חברותא והצליחו, ועשו פרי ופרי פירות, והעיקר להתמיד בלימוד ולקבוע שיעורים וזמנים, ולא לעבור עליהם, ואם יחסר יום אחד, יהיה עליו חוב להשלים, ואז ישכיל ואז יצליח בס"ד, ע"כ ע"ש. גם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תקמב) כתב דבזמנינו שיש הרבה ספרים בכל מקצועות התורה, הם החברים שעוסקים עמהם בתורה, ואף שאין תחליף לחבר שמחדד אותו, מ"מ כבר אינו יחידי, ועל כגון דא לא נאמר "חרב אל הבדים". ושכ"כ ברש"י על מסכת אבות בהא דקתני וקנה לך חבר וז"ל, אמרי לה ספרים ואמרי לה חבר ממש, לפי שטובים השניים מן האחד. וכן החזו"א נשאל למה לומד יחידי, הלא אמרו "חרב אל הבדים ונואלו" וכו', והצביע על ד' רש"י ושאר מפרשים שהלומד בספרים איננו נחשב לומד יחידי. ויום יום מוציאים לאור ספרים להקל על לומדי התורה, והם רבותינו וגם חברינו שעל ידם גדלים בתורה, אבל ודאי אם אפשר בחברותא, ראוי הדבר ונאה ויאה ששני ת"ח מחדדין זה את זה, וכל אחד מעמיד את חבירו על האמת, עכת"ד ע"ש. וכעין זה כתב הרב תפארת ישראל על המשנה באבות באחד מקניני התורה (בעריכת שפתיים) וז"ל, שיהיו שגורים בפיו כמו שקיבלם מרבו או כד' הספר שלמד בו 'שאז המחבר הוא המלמדו', ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהר"י מינץ (סי' סה), ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' סד). וא"כ אפשר לתרץ שבגמ' בברכות לא איירי בהיכי תמצי שיש ספרים. שו"ר דכתב בספר אור הנר (חלק שני מסכת אילנא דחיי, סוף הספר בשו"ת) ואודות שאלתך שאין לך חבר כערכך בעירך וע"כ אתה לומד יחידי ומורא על ראשך עמחז"ל "חרב אל הבדים" וכו', על מי שעוסק בתורה יחידי, הנה מצאתי בזכר נתן שכתב בשם ספר הולך תמים דהאי דרשה קאי דווקא על ימיהם שהיו עוסקים בתורה בע"פ ואם לא הוציאם בפה, שכוח הוא מה שלמד, משא"כ בזה"ז שרבו ספרי הדפוס וכל אדם לומד אפי' לבדו, כאילו לומד מכמה חברים. וכ"ה בספר נהורא דאורייתא (מאמר ג פ"ו), ע"ש. וכ"כ באוהל ישרים להגר"א ענתבי (שער הגמול, דף קא) והגר"מ ריס ז"ל בפתיחת ספרו דברי מרדכי (דף ד, ה) בשם ספר הולך תמים ובספר זרע קודש להגאון ר' משה מזאלאלטאווי (דף ה) ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ו בהקדמה שניה עמ' ד – ה) [אלא שהעירו באחרונים שמד' הריב"ש (סי' תמה) מפורש שגם שיש ספרים אין היתר זה, משום שמעורר שם על החכם ר' עמרם וז"ל, ובאמת אינני תמה אם ר' עמרם יאמר לפעמים דברים בלתי מדוקדקים כל הצורך וכו', אחרי שאיננו לומד מסכת קבועה עם תלמידים משכילים, רק שמעיין ערב ובוקר בספרי הפסק והחיבורים, כמו שדרשו חז"ל "חרב אל הבדים ונואלו", ע"ש. הרי לדבריו גם שלומד עם ספרים, ללא חברותא, הוא בכלל, "חרב אל הבדים", וי"ל].
והגאון היעב"ץ בהקדמה לסידורו (ד"ה ולכבוד) כתב שבארץ ישראל שאוירה מחכים (ב"ב קנח:) שפיר דמי (והיינו מאחר שאוירה מחכים, אין בזה משום "מטפשין", והו"ד גם בהליכות עולם שם). וכ"כ המהר"ח פלאג'י בספרו ארצות החיים (שער ד אות יא. וע"ע בחיבורו פעולת צדיק לחיים על קנין המכיר את מקומו, ובשמיעת אוזן). ולפי זה אפשר לומר שהגמ' בברכות איירי כשלומד בארץ ישראל. ואמנם ק"ק דאיתא התם "בכל מקום". ועוד נראה שהכוונה שאוירה של א"י ישראל מחכים, היינו שיש יותר הבנה ברורה בסוגיה, אבל לעולם ודאי שלימוד בחברותא מחדד הרבה יותר שעל ידי הקושיות מתבארים יותר הדברים וע"י כך ניצל מטעות, ולזה אוירה של א"י לא מהני. ואמנם אפשר לדחות ולומר, שמכיון שאוירה של א"י מחכים, חדא אין בזה משום מטפשין וכדכתיבנא, ועוד שאף שלימוד בחברותא מועיל יותר, מ"מ מכיון שאוירה של א"י מחכים, כבר לא חשיב כלומד יחידי, וכעין מש"כ בתשובות והנהגות דלעיל. ועי' בשו"ת שלמת חיים (ח"א סי' תקו) שהכותב העיר שם מה שהובא ברש"י (אבות פ"ו מ"ג) לפי שמצאו אחיתופל שהיה יושב 'ועוסק יחידי בתורה', אמר לו למה אתה לומד יחידי, הלא כבר נאמר "חרב אל הבדים ונואלו". והרי אחיתופל ודוד המלך ע"ה היו בא"י, ע"ש. וכ"כ להעיר הגרש"ז אויערבאך ז"ל בשו"ת מנחת שלמה (סוס"י קנח). וראיתי בירחון אור תורה (תמוז תשס"ה, סי' קכג) שתירץ הרב גמליאל הכהן רבינוביץ נר"ו דמצינו הרבה פעמים בש"ס, אדם חשוב שאני. וכתב רש"י (שבת נא. ד"ה אדם) שהרואה אדם חשוב מיקל, עומד ומיקל יותר. ולפ"ז אתי שפיר שאחיתופל אמר לדוד שלא ילמד יחידי, אפי' בארץ ישראל, שהרואה אותו לומד יחידי, ילמד להקל יותר, וילמד להקל גם בחוץ לארץ, ע"כ ע"ש (ושמא אפשר לומר כדברינו לעיל דבגמ' איתא 'בכל מקום', ולפ"ז גם בא"י צריך ללמוד בחברותא, וממילא לא קשיא).
שו"ר למרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצוק"ל בספרו ענף עץ אבות (שם) שהרגיש בקושיה זו מהגמ' בברכות ומהמדרש. ותירץ שהמשנה מיירי שכבר למד בדיבוק חברים, ורוצה לשנן ולחזור על לימודו ביחידי דיכול לעשות כן, ע"ש. ומצאתי רמז לזה במגילה (כא.) דאיתא התם כתוב אחד אומר "ואשב בהר" וכתוב אחד אומר "ואנכי עמדתי בהר" אמר רב עומד ולומד יושב ושונה. ופרש"י יושב ושונה שנית 'לבדו' מה שלמד. ובשל"ה (שער האותיות, אות ח) כתב, וגם לענין לימוד התורה אמרו רז"ל, "חרב אל הבדים", צריכים החברים לחזור ביחד הלימוד שלומדים ומה שחיסר זה, יגלה זה, ע"ש. ומשמע דהלימוד הראשוני יהיה לבד ורק החזרה על הלימוד צריכה ומה שחיסר זה, יגלה זה, ובהכי איירי הגמ' בברכות, ע"ש.
ובעיון יעקב (עמ"ס ברכות שם) תירץ דהא דיש איסור ללמוד יחידי, הני מילי היכא דאפשר לו ללמוד עם חברותא, אבל היכא שאין לו חברותא, יותר טוב שילמד יחידי מאשר שיתבטל. ועוד תירץ שם דדווקא בתורה שבע"פ שצריך חידוד, אסור ללמוד יחידי, אבל בתורה שבכתב שאין צריך כל כך חידוד, מותר ללמוד לבד, ע"ש. ותנא דמסייע ליה הוא המאירי (ברכות סג:) שכתב וז"ל, לעולם יעשה אדם לעצמו חבר ללמוד תורה עימו, שאין הפלפול מצוי ליחידי אלא כשחבירו מעוררו. והוא שאמרו, אין התורה נקנית אלא בחבורה, ע"ש. ומשמע דווקא לפלפול צריך חבר, משא"כ בסתם לימוד ללא פלפול כגון לימוד תורה שבכתב, אין צורך (וע"ע בפרקי מבוא לקצות החושן, מהדורא אורייתא פ"ב הע' 2). ובשו"ת שבט הקהתי (ח"א סי' שסד) תירץ ע"פ ספר חסידים הנ"ל דהגמ' בברכות איירי באחד שלומד יותר טוב בעצמו מאשר עם חבר, ולכן שכינה עימו גם שלומד יחידי, ע"ש.
ולאחר זמן מצאתי ליעב"ץ עמ"ס תענית (ז.) שתירץ, שהגמ' מיירי דאית ליה רב במתא או חברים ותלמידים הגונים וכוחו יפה, דאי לאו הכי, מאי הוי ליה למעבד ובהכי מיירי הגמ' בברכות, ע"כ ע"ש. וכ"מ מד' הבאו"ה בסי' קנו (הו"ד לעיל), ודו"ק. וכ"כ הגר"ז בהלכה ת"ת (פ"ד ס"י) דבמקום שאין בית מדרש בעיר, אין לאדם ללמוד בביתו אלא בבית הכנסת שמתפללים בו. אבל כשיש בית מדרש בעיר, אין ללמוד יחידי בבית הכנסת אלא בבית המדרש בחבורה שנאמר "חרב אל הבדים" וכו', ע"ש. וכ"כ בעין יעקב (עמ"ס ברכות שם) ובמחזור ויטרי בפירושו לאבות (פ"ג מ"ג). ועי' למהר"א הכהן בשיורי טהרה (מע' ת, אות כה) שהביא מילקוט איכה הנזכר לעיל, וכ' ע"ז דמלבד שעוסק בתורה עם חברים, עכ"ז יש עיתים שאינו מוצא אותם לעמוד עמהם מאיזה טעם שיהיה, דאז בודאי תע"ב שלא יהיה בטל, ויעסוק בתורה אפי' ביחידות, דבלא"ה אסור לעסוק יחידי כדאמרינן "חרב אל הבדים ונואלו", עכ"ד. ועי' בספר נטריק"ן לבעל הפרי מגדים בהתנצלות המחבר (עמ' 7, הוצאת ליבוביץ) שכתב וז"ל, והנה בבית מדרש שיש רבים, שמעתתא בעי צילותא וא"א לעי' כראוי שם כמש"כ חז"ל, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, דהיינו מדרש יחיד ועוסק בהויות דאביי ורבא וכו', א"כ גדול כח בעל הבית המנדב בית המדרש ויש שם חדרים חדרים וכל ת"ח יושב בחדר לבדו ולומד מה שליבו חפץ, ע"ש. שו"ר שבספר כד הקמח לרבינו בחיי (ערך תורה, כז) שכתב דמי שמתאוה לתורה יבקש לפעמים להיות נפרד מהחברים, ומתבודד עם שיכלו. ואם עושה כן, יתגלה ויתפרסם בעולם, ע"ש.
ועוד קשה דבירושלמי ברכות (פ"ה ה"א) איתא, היגע בתלמודו בצנעה, לא במהרה הוא משכח, מה טעם, "ואת צנועים חכמה" (משלי יא, ב), ע"כ. הרי שמי שלומד בצנעה מחכים ומשמע אפי' בלי חברותא. וכ"כ הנשר הגדול בחיבורו (פ"ג מהל' ת"ת, הלכה יב) וז"ל, וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים, שנאמר "ואת צנועים חכמה", עכ"ל. וזיכני ה' יתברך ומצאתי בספר המפתח (שבמהדורת רמב"ם פרנקל) שכתב דאין הכוונה ללמוד ביחיד, אלא בחבורה ובמקום מוצנע. וציין לספר ברכת מועדיך לחיים למהר"ח פלאג'י (ח"א דרוש ז, לג, ב) ולספר נחמד למראה (ח"א יד, ב), ע"ש. גם בספר הזכרון להגר"ח קניבסקי שליט"א (פ"א אות י) העתיק הירושלמי הנ"ל, ופירש שבצנעה הכוונה שילמד עם חברותא בצנעה, ע"ש. ולפי זה לא קשה מידי. ואפשר עוד לתרץ כדלעיל דמיירי באופנים המותרים, ובפרט שהתלמוד ירושלמי נתחבר בא"י. וע"ע מש"כ בזה הגרי"ח סופר שליט"א בספרו דרופתקי דאורייתא (ח"א סי' ו וסי' ז). וע"ע בשלמת חיים (שם) שנשאל במש"כ בגיטין (ס:) רב שימי בר אשי אתא לקמיה דאביי, א"ל לותבן מר בעידנא, א"ל אית לי אידנא לדידי. פרש"י לגירסא, ע"ש. משמע דלגירסא שפיר דמי ללמוד יחידי, ורק ללמוד בעיון, צריך בחבורה. והשיב שאין ראיה משם שהיה לומד ביחידי ואפשר שהיה לו חבר קבוע, ע"ש [והן אמת שכד' השואל משמע מד' המאירי (ברכות סג:) שרק לפלפול צריך חברותא והו"ד לעיל]. ואמנם מד' הירושלמי הנ"ל הוכיח הגאון מהרי"ד מבוסקא בספר אוצר יד החיים (סי' תכו) דאף שמעלת הלימוד בחברותא גדולה היא מאוד, מ"מ היכא דמתבטל מסדרים הקבועים לו, יכול ללמוד יחידי, עכ"ד.
וראיתי בספר מגדים חדשים על מסכת ברכות (סג:) שכתב להעיר מד' הגמ' בקידושין (פא:) דאיתא התם, אביי מכלליה מכולא דברא. פרש"י כשהיה הולך בשדה בגירסא לייחוד וכו', ע"ש. הרי מבואר שאביי היה רגיל ללמוד בגירסא ביחידות. ויש ליישב דעשה כן לחזרה בעלמא, וכן מסתבר, דאין דרך ללמוד בשדה, דשמעתתא בעי צילותא. או שמא באותו הרגע לא היה לו עם מי ללמוד, ודו"ק. שו"ר להגאון ר' משה פינשטיין ז"ל בשו"ת אגרות משה (ח"ה חאו"ח סי' לג אות ב) שכתב לתלמיד אחד ששאלו בסדר הלימוד והשיב לו וז"ל, הנה מה שיש לך חברותא רק לסדר הראשון ובסדר השני צריך ללמוד לעצמך, אפשר שאין זה חסרון, כיון שאתה צריך להתרגל ללמוד לעצמך, אלא שתלמד בהתמדה ובחשק וכשיצטרך לך לשאול איזה דבר, בטח יש מישהו לשאת ולתת עימו, ע"ש. וכן ראיתי שנשאל בזה הגר"ח קניבסקי שליט"א באיזהו מקומן והשיב שיכול ללמוד רוב היום בלי חברותא, אבל לא טוב ללמוד רק לבד וצריך קצת ללמוד עם חברותא. וכן ראיתי שנשאל בזה א' מגדולי ראשי הישיבות והשיב שאין חיוב ללמוד כל שורה עם חברותא, אלא צריך ללמוד בדיבוק חברים, וכשמדבר בלימוד הרי הוא מקיים ענין זה, ע"כ. ואפשר לדקדק ממש"כ בכד הקמח לרבינו בחיי (הו"ד לעיל) דכתב דמי שמתאוה לתורה יבקש 'לפעמים' להיות נפרד מהחברים, ומתבודד עם שיכלו. ואם עושה כן יתגלה ויתפרסם בעולם, ע"ש. הרי שכתב ד'לפעמים' הוא טוב ללמוד בלא חברותא, ומוכח מלשונו שלא יעשה כך תמיד. ואני טרם אכלה והנה מצאתי עוד סברות להקל בזה ולהנצל מהאי ד"חרב אל הבדים" ממש"כ הברכת אברהם (מאמר ומנהגי הגה"ק בעל דעת קדושים, הו"ד בס' מנהג ישראל ח"א עמ' רנו) שכתב וז"ל, אמר שהיה דואג שהיה בא לק"ק בוטשאטש על שלא היה לו חברים ולא תלמידים וירא ממאמר חז"ל עה"פ "חרב אל הבדים" ר"ל, עד שמצא בשל"ה הק' שפירש המשנה וקנה לך חבר דהיינו העט סופר שנקראת קנה, תהיה לך כחבר וכל מה שתחדש תכתוב, ע"כ. ועי' בהקדמה לספר מלאכת שלמה (עדני) שכתב, ובהיותי מתבודד ומתעסק דרך לימודי, כותב הייתי מפני השכחה והנשיון, ע"ש. הרי שאם כותב מועיל במקום חברותא, באופן שאין לו כרגע עם מי ללמוד. [וע"ע בשל"ה שבועות (ד"ה הרחקת), מקור חיים (סי' קע), נועם מגדים (פ' פקודי אות ב, ופ' במדבר), חידושי תורה מהגה"ק מסאטמר(פ' משפטים, תש"ך)]. ובשו"ת כפי אהרון למהר"א עזריאל (ח"ב דף קכט ע"ד) כתב, דכל מה שאמרו בגמ' "חרב אל הבדים" וכו', היינו דווקא בלומד בלחישה. אבל אם לומד בקול, שרי ללמוד אף יחידי, ע"ש. וע"ע בהקדמה לשו"ת יבי"א (ח"א בפתיחה). בסיכום: אלו האופנים שכתבו הפוסקים דאפשר ללמוד לבד ואין בזה מש"כ הגמ' "חרב אל הבדים" וכו'. א. בזמן שיש ספרים ב. בא"י, שאוירה של ארץ ישראל מחכים ג. באחד שלומד יותר טוב לבד ד. שכבר למד בחבורה ורוצה לחזור ולשנן ה. הלימוד הראשוני יהיה בלא חברותא, ולאחר מכן יחזור ללמוד בחבורה, כדי שמה שחיסר זה, ישלים זה ו. שרוצה להתרגל ללמוד לבד ז. דווקא בתורה שבע"פ שצריך חידוד, אסור ללמוד יחידי, אבל בתורה שבכתב שאין צריך כל כך חידוד, מותר ללמוד לבד וה"ה שלומד בשטחיות בלי לפלפל ח. שיש ישוב הדעת כשלומד לבד במקום מסויים, יותר מאשר שלומד בבית מדרש שנמצאים שם רבים, דשמעתתא בעי צילותא ט. ע"י כתיבה, וכמאמרם ז"ל 'וקנה' לך חבר י. ע"י שילמד בקול ולא בלחישה יא. שעושה כן לפעמים ולא בדרך קבע (והרמב"ם וש"ע לא העתיקו גמ' זו להלכה). ואגב דאיירינן ביה ראיתי לנכון לציין דבר נפלא שהקשה הגר"א (הובא בקהילות יצחק פ' יתרו) דלכאורה מה הוא שאמרו 'בד בבד', הרי היה לומר 'בד בד', היינו אחד אחד ללא חברותא. ותירץ כשלומד ביחידות יש חסרון שאין חבירו מסייעו לעמוד על האמת, אבל יש מעלה מסוימת שאין מי שיבטלו מלמודו, שהרי הוא יחיד. אבל כשלומדים ב' אנשים כל אחד בנפרד, ורק יושבים זה אצל זה, יש בו ב' החסרונות, אין חבירו מסייעו להבין האמת, ומלבד זה גם מגרע שמתוך ישיבתן זה אצל זה, לפעמים מדברים דברים בטלים. וזהו שאמרו בגמ' 'חרב על שונאיהם', אלו תלמידי חכמים, היושבים 'בד בבד', והיינו זה אצל זה ועוסקים בתורה כל אחד לבדו, משום שע"י לימוד בחברותא מתווסף חידוש ונופך, 'ולא עוד אלא שמטפשין', אחרי שלומדים לבד, יכול לבוא לידי טעות. 'ולא עוד אלא שחוטאין' שפוסקים מד' תורה ומדברים דברים בטלים, נמצא שיש כאן רק חסרונות, ולא צד מעלה כלל, ע"ש. ודפח"ח. וע"ע באלשיך עה"ת (ויקרא פ"ט פס' כג – כד) מה שפירש את המשנה (אבות א, ו) עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות.
