קללה, אף שאין בה מעשה, מלבד מה שהיא משחיתה את מידותיו של המקלל בכך שמרגילה אותו לכעוס ולנקום ולנטור, לדעת הזהר ולדעת הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים יש בה עניין סגולי הגורם לשינוי מזל המקולל. ואם המקולל לא ראוי לקבל הקללה חוזרת הקללה לחול על ראש המקלל או זרעו אחריו ח"ו. על כן החמירה תורה מאוד לענוש את המקלל בשמו של הקב"ה או באחד מהכינויים בעונש מלקות, ואם קיללו סתם בלא הזכרת שם עונשים אותו הדיינים כפי שיראה להם. ובכלל זה רשאים לנדותו ולגזור עליו שלא יכנס להתפלל בבית הכנסת. על כן נכון נהגו לחברי ועד בית הכנסת לעשות ענין מהמעשה החמור שנעשה, ובפרט שהקללה באה בעקבות תקנה חיובית שתיקן הגבאי לחיזוק שמירת כבוד בית כנסת. אלא שהמלצתי לחברי ועד בית הכנסת שלא לחרוץ הדין מיד, אלא יתיישבו בדבר שוב ויראו איך יוכלו לתקן את הפרצה בצורה שיפייס המקלל את הגבאי באופן אישי ויסתפקו בכך שיפרסמו את דבר התפייסותם ברבים.
מקורות:
על טענת אחד הגבאים שעוןן המקלל לא חמור כל כך, וגם קללה היא דבר של מה בכך, יש להשיב מסוגיה ערוכה היא במסכת שבועות (מדף ל"ה ע"א ואילך) שבה נתבאר שהמקלל חברו באחד מהכינויים שמכנים את שמו של הקב"ה, עובר בלאו, ואם היה בעדים והתראה, לוקה אחת, משום לא תקלל חרש (ויקרא יט, יד) ואם היה דיין, לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל (שמות כב, כז) וארור הוי לשון קללה.
וכך כתב הרמב"ם בפרק כ"ו מהלכות סנהדרין הלכה א': המקלל אחד מישראל לוקה משום שנאמר לא תקלל חרש. ובהלכה ג' כותב שאינו לוקה עד שיקלל בהזכרת שם או אחד מכינויים והלשונות שקוראים בהם להקב"ה. ובהלכה ד' כתב שאם קלל בלא שם ובלא כינוי כגון שאמר ארור פלוני, אינו לוקה, וממשיך בהלכה ה: "אף על פי שאינו לוקה אם חרף תלמיד חכם מנדין אותו, ואם רצו הדיינים להכותו מכת מרדות מכין ועונשין אותו כפי מה שיראו שהרי בזה את הזקן, ואם חרף עם הארץ עונשין הדיינים בדבר כפי מה שהשעה צריכה לו לפי המחרף ולפי זה שנתחרף". וכך נפסקה ההלכה בשו"ע חו"מ סימן כז (סעיפים א- ב).
ונחלקו רבותינו בטעם האיסור לקלל, הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שי"ז) עמד על השאלה, אחר שמרבים בגמרא סנהדרין דף ס"ו איסור קללת אחד מישראל מפסוק נשיא 'בעמך' מדוע בכל זאת נקט הכתוב לשון לא תקלל 'חרש', ומתרץ בזה"ל: "ואולי היה עולה במחשבתנו כי תכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותה, למה שישיגהו מן הצער והכאב, אבל קללת חרש אחר שלא ישמע ושלא יכאב בו שלא יהיה חוטא בזה, הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו. כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה בענין המקלל גם כן שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס".
מדבריו אלו מתבארת השקפתו שאין עניין סגולי בקללה, כי הקללה כשלעצמה אינה פועלת כלום לשינוי מזל המקולל, ומה שהיה הוא שיהיה, כדרך שהשמיט מלהביא בכל ספריו את העניינים הסגוליים כדוגמת עין הרע ולחש וכדו' וראה מה שכתב עליו הגר"א ביורה דעה (סימן קע"ט ס"ק י"ג) ומה שהארכתי בזה בספרי דבר אברהם עיונים בפרשת השבוע בראשית (סימן כ"ג). ודעתו שסיבת האיסור לקלל היא משום צער המקולל, כי בשמיעת הקללה טבע האדם להצטער ולכאוב. ועוד הוסיף טעם שני השייך גם באופן שהמקולל לא שומע קללתו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס. [ובדרך הפלפול אפשר להוסיף, שלזה גופא התכוון הרמב"ם בהרגש קושייתו, שלכאורה איסור קללת חברו יכולה להלמד מפסוק לא תונו איש את עמתו, שהרי מצטער המקולל בשמיעת קללו, אלא שלא בה הפסוק לרבות אלא אופן שבו לא יודע המקולל על שנתקלל, והפסוק בא ללמד שגם באופן הזה עובר הלאו מפני שמרגיל עצמו לנקמה וכעס].
וכך הולך רבי יהונתן אייבשיץ בחיבורו אורים ותומים (תומים סימן כז סק"ד) בביאור דברי השו"ע וז"ל: "ודאי דאין הטעם דקללתו עושה רושם וחל על המקולל, דהיה לא תהיה, דקללת חינם לא תבוא" רק צריך לומר טעם האיסור משום רוע לבב ושנאת חינם, והתורה מזהיר "ואהבת לרעיך כמוך", וזהו כלל גדול בתורה", עכ"ל.
והרא"ה בספר החינוך (מצוה רל"א) הסכים עם עיקר טעמו של הרמב"ם שפעולת הקללה גורמת לריב בין אדם לחברו, אלא שחלק עליו במה שסבר שאין בכח הקללה לפעול מאומה, ודעתו שהקללה, גם קללת הדיוט, עושה רושם במקולל להדביק בו מארה וצער, והכל פי גדול חשיבות האדם בפני המקום. כי האדם מסוגל להזיק בפה כדרך שהוא מסוגל להזיק במעשה. וזה שאמרו בגמרא מועד קטן דף יח ע"א ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח ממילות מוצא פי האדם. ומבאר הענין בזה"ל: "כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב, ז) "ויפח באפיו נשמת חיים", ותרגם אונקלוס "לרוח ממללא", נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד, כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע".
והגר"ח פלאג'י בספרו כף החיים (סימן א' סעיף ט') כתב בזה"ל, "יתר על כן אזהרה שמענו: דאל יקלל אדם לכליו ומלבושיו כדרך שיש אנשים שמקללים את חפצי ביתם כשלא באו על נכון, או שהם בכעס ולפעמים אומרים יקחם השטן, או ילכו לאבדון, וכיוצא מאלה הדברים. כי עושים פעולה, ועל זה נאמר: "ונשמרת מכל דבר רע". פירוש: דיבור רע, שלא יקלל את עצמו ואת כלי ביתו", עכ"ל. ומקורו מדברי הזוהר פרשת תזריע (דף נ"ב ע"א) דפירשו "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים פרק כ"ג פסוק י') שלא יקלל אפילו את נכסיו.
מדברי הזהר הללו שאסרו לקלל אפילו את כליו ומלבושיו ראיה גדולה להשקפת הרא"ה בספר החינוך, כי אם שורש האיסור מצד בן אדם לחבריו כמו שכתב הרמב"ם, מדוע נאסר מלקלל כליו ומלבושיו, אם לא שבמוצא פיו מזיק את הדבר המקולל.
וכבר נאמר במשלי (משלי כו, ב): "כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבוא". וכך מבאר רבינו אברהם אבן עזרא: "הזכיר הצפור והדרור כי הם דרות בבתים עם בני אדם וצריכין לנוד מהרה ממקום למקום מפני העוברים והשבים, כן מהרה קללת חנם, לו, לכסיל המקלל תבא. והעד אל תען כסיל וכתיב 'לא' באל"ף, להודיע כי למקלל תבא ולאשר יקולל לא תבא". בדבריו מזהיר רבינו אברהם שקללת חינם אינה הולכת לאבדון, אלא חוזרת לחול על ראש המקלל. וכל אדם המקלל אינו יכול להיות בטוח שאין קללתו חנם. וכך הזהירו חז"ל בגמרא (סנהדרין מט, א) "תהא לוטא ולא לאטה", פירש רש"י, נוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים, לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל. ואף אם בטוח אדם בצדקתו מעל ומעבר לכל ספק שאין קללתו קללת חנם, גם אז ראוי לו להמנע. שכך אמרו חז"ל בהמשך דברי הגמרא (שם) כל קללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד, אף שברור שלא היה ספק בלבו של דוד כאשר קלל את יואב רוצחו של אבנר, ואף על פי כן שבו הקללות על זרעו של המקלל.
וכך פירשו בזוהר (וישלח דף קע"ה ע"א) את הפסוק במשלי: "רבי יוסי אמר, כתוב קללת חנם לא תבוא, ונקראת לו בוא"ו, שאם זו קללת צדיק אפילו שלא התכוין בה, כיון שיצאה מפיו, נוטל אותה יצר הרע ומקטרג בה בשעת סכנה. יעקב אמר (בראשית ל"א) עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ואף שהוא לא ידע נטל השטן אותה מלה, וממשיך הזהר, ולכן שנינו לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן ומסיים וכל שכן מלה של חכם או צדיק, ועל שני אלה נענשה רחל, ע"ש.
לכן טוב עשיתם שהתכנסתם ועד בית הכנסת כבר במוצאי שבת לדון על המעשה הלא טוב שנעשה לקלל את הגבאי ובפרט שהקללה באה על החלטה טובה שקיבל מתוקף היותו הגבאי הראשי, ועל הטענה הרמוזה בדבריכם שלא קילל אותו בפירוש בנקיבת שמו רק הסתכל לעברו והצביע עליו, יש להשיב כתשובת מרן החיד"א בספרו פתח עיניים (הו"ד בחשוקי חמד ברכות ז, א) על קושיית היערות דבש שהקשה אחר שנתבאר במדרש שזמן שבו מתעוררת כעסו של הקב"ה הוא קצר מאוד, איך היה יכול בלעם לכוין קללתו בדיוק לאותו הרגע, ומביא בשם התוס' שתרצו: שיכל בלעם לומר "כלם". והקשה היערות דבש, הרי ברגע כמימרא אין זמן לומר ולפרש לאיזו אומה מקלל. והשיב על כך החיד"א בפתח עינים. הרי אמרינן בברכות ל"ד המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר את שמו, הכא נמי נימא דאין צריך להזכיר שם האומה, אלא כשאומר כלם, ובדעתו לאומה זו מספיק. ואם נפשך לומר, הכא היה מסתכל באומה והיה אומר להם כלם, בהא ודאי סגי, עכ"ל. ומכאן נלמד לענייננו שאם הסתכל שמעון על ראובן וקלל, זה מספיק, למרות שלא הזכיר בפה את שמו של ראובן.
עד כן זה ברור שעל המקלל לבקש את סליחת המקולל שחרפו וגדפו ברבים, כנפסק בשו"ע או"ח סימן תרו סעיף א: "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו, אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו, ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ואף שמסיים השולחן ערוך שאם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו, העלו הפוסקים שאם ביישו ברבים צריך לבקש סליחתו דוקא ברבים. ויש בכח הדיינים לענוש את המקלל כפי מה שהשעה צריכה לו לפי המחרף ולפי זה שנתחרף כנפסק ברמב"ם בפרק כ"ו מהלכות סנהדרין הלכה א' ובשו"ע חו"מ סימן כז (סעיפים א- ב).
ואף שלפעמים לא מתייחסים בית דין בבואם לפסוק העונש לשמא יצא לתרבות רעה ויתבטל מקיום מצוות, כפי העולה מתקנת רב פלטוי גאון המובאת בנמוקי יוסף בב"ק (דף לט ע"ב ד"ה כתב הר"ף) וז"ל: "בשם רב פלטוי גאון אדם שנתחייב לחבירו בבית דין ועבר על גזירת בית דין כותבין לקהילות ישראל פלוני גזרנו עליו דין וסירב ולא השגיח והחרמנו אותו שלא יתפללו עמו בעשרה ולא יזמנו עמו ולא ימולו לו בן ולא יקברו לו מת ויוציאו בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת עד שיקבל עליו הדין וזו מיקרי פתיחא", עכ"ל והובאו דבריו להלכה בדרכי משה חושן משפט סימן י"ט, מכל מקום ברור שאין להגיע למצב כזה אלא בדלית ברירה, ולכן בנידון שבפנינו שמקומו של המקלל מעורער מבחינה דתית, אכן אם יעלה חשש סביר שאם נחמיר עימו יעזוב את בית הכנסת נראה לנכון לשקול שוב להסתפק בבקשת סליחה באופן פרטי אחר התראה, תוך מתן
