נכון שיש שחששו לאסור עריכת חופה ביום ראשון משום הליכה בחוקות הגויים הנוהגים לערוך חתונותיהם ביום ראשון, אבל דעת רוב הפוסקים לחלוק על השקפתם זו, וכך נראית דעת המחבר להלכה שמותר לערוך חופה לכתחילה ביום ראשון. אולם כל זה דוקא אם אין שום חשש שתתחלל השבת בהכנות החופה. לכן נהגו שלא לערוך חופות ביום ראשון במקומות שבהם נהוג להתחתן אזרחית יום לפני החופה, וכן הנהיגו שלא לערוך חתונה באולם במוצאי שבת מסיבה זו, כדי להמנע מחילולי שבת.
מקורות: במשנה ריש מסכת כתובות דף ב ע"א שנינו הבתולה נשאת ליום הרביעי, ואחר שנשאו ונתנו בגמ בטעם הדבר "אמר מר (שם דף ד ע"ב): בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצאי שבת". ושאלו בגמ: "בשלמא בערב שבת משום חבורה, אלא במוצאי שבת אמאי לא". ומתרץ רבי זירא: "גזירה שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך סעודה. דמתוך שהוא טרוד ישכח שהוא שבת ע"כ.
וכך פסק הרמב"ם בפרק י מהלכות אישות (הלכה יד): "אין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת גזירה שמא יבא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה, שהחתן טרוד בסעודה", עכ"ל.
וחלק עליו הרא"ש (כתובות פרק א סימן י) ומביא ראיה ממסקנת הגמרא שם דף ז שמותר לבעול בעילה ראשונה בשבת ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף לתיקון הסעודה. וכתב: "על הא סמכינן למיעבד סעודתא בין בשבת בין במוצאי שבת". וכתב הפרישה (אבן העזר סימן ס"ד) שבימיהם היו נוהגין לעשות סעודה ביום הבעילה, ומזה למד הרא"ש כמו שהותר לבעול בליל שבת ולא חששו שמא ישחוט עוף לסעודת הבעילה ראשונה שתערך ביום שבת, כך מותר לישא במוצאי שבת ולא חוששים שמא ישחוט עוף ביום שבת לתיקון סעודת הנישואין שתערך בערב.
להלכה הביא מרן השו"ע המחלוקת באבן העזר סימן סד סעיף ג, וז"ל: "יש אומרים שאין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת, גזירה שמא יבא לידי חלול שבת בתיקון הסעודה. ויש מתירין. וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת". הרי שהביא את דעת הרמב"ם בראשונה בלשון יש אומרים ואת דעת הרא"ש המתיר בלשון יש אומרים בתרא להורות שהלכה כמותו.
והנה מסיים המחבר בלשון: "וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת" ואין מורה המנהג ביחס ליום ראשון, ומרגיש בפתחי תשובה (שם ס"ק ד) בדיקדוק דבריו וכתב: "אבל באחד בשבת אין מנהג, וכן מצאתי בשו"ת רמ"א סימן קכ"ד (קכ"ה) שכתב דאין מדרך לעשות הנשואין ביום א כחוקות הכותים, עכ"ל.
אלא שהמעיין בתשובת הרמ"א בפנים יראה שלא כתב בפירוש שיש איסור לישא ביום ראשון משום חוקות הגויים, אלא שמנמק מעשה שבא בפניו שקידש יתומה גלמודה בליל שבת אחר כניסת השבת, ומסביר מדוע ראה לנהג כך, לפי שכבר הכינה עצמה להתקדש ביום ו וכיסו אותה בהינומה אלא שהתעצמו בעניין הנדוניה עד לתוך השבת, ולכן מיד שהתפשרו ערך הרמ"א הקידושין בתוך השבת. ותמהו עליו לפי שמשנה מפורשת היא (ביצה דף ל"ו ע"ב): אין מקדשין בשבת, ונתבאר הטעם בגמ (שם) גזירה שמא יכתוב. ודחה דבריהם וכתב, שמאחר שאין לך שעת דחק גדולה מזו לפי שכבר יצאה בהינומה יש לסמוך על דעת ר"ת הסובר שבמקום דליכא לגזירת שמא יכתוב שרי, ובתוך דבריו כתב כך: "גם כי אינו מדרך המקומות לילך בהינומא עד אחר השבת ולעשות הנישואין ביום ראשון כדרך האזרחים שעושין נשואיהם ביום חגם". ואינו כותב בפירוש שיש בזה איסור.
ואכן חזינן באוצר הפוסקים (לאבן העזר כאן) שהביא מערכה של פוסקים שכתבו שהמנהג הוא כן לערוך קידושין ביום א כיון שאת הסעודה עורכים לערב בליל יום ב [וממילא לא שייך לגזור שמא יכינו הסעודה בשבת כי יש להם שהות ביום א]. ועיין מש"כ בזה בהגהות מהרש"ם (עירובין דף פז א) ובשלחן העזר (דף פט).
וכך חזינן בספר אבני האפוד (ח"ב סק"ג) שכתב בשם ספר שבט שמעון (חלק בית משתה דף כ"ו ע"ג) שבזמנו התפשט המנהג לישא ביום ראשון בשבוע משום שהוא יום חגם ושובתים מעסקם ויש פנאי לחוג את יום הנישואין בלי הפסד ובלי ביטול עסק והוסיף שכך נהגו בסופיה. והגאון ר"ד לייטר בספרו בית דוד (סימן פ) ובספר ליקוטי מהרי"ח (סדר נישואין) העידו על בעל הדברי חיים מצאנז והגה"ק מקאמינקא שערכו נישואין לבניהם ביום א. וכך כתב בספר פסקי ומנהגי החת"ס (אירוסין ונישואין פ"ג ס"א) שאין בזה איסור והוכיח כן מנישואי החתם סופר עצמו שנערכו ביום ראשון. וכך כתב הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק יא סימן רצה) "ביום ראשון אפילו בחוץ לארץ נהגו גם גדולים וטובים לעשות נישואים לצאצאיהם".
אומנם הגר"ח פלאגי בספרו חיים ושלום (ח"ב סימן לא) צדד להחמיר בזה, מכל מקום כתב שפשט המנהג לקדש בערב יו"ט שחל ביום א, הרי שלדינא לא חש לאסור משום חוקות הגויים.
והטעם שאין לאסור זאת משום הליכה בחוקות הגוים כתב בספר תעלומות לב (ח"ב סימן נז) כיון שמחוקי דתם מותרים לישא בכל יום שירצו אלא שמצד שנח להם יותר לישא ביום א מצד שבלאו הכי בטלים ממלאכתם נהגו לישא ביום ראשון, ומכיון שאין זה חק בלי טעם אין בזה איסור בחוקותיהם לא תלכו.
אולם בספר ילקוט יוסף (שובע שמחות א פרק ב הערה ה) הביא הרש"ל הגר"י יוסף שמצא בשו"ת הגאונים (הוצאת אסף, סימן לב) דעובר משום ובחוקותיהם לא תלכו, כי הגויים מקדשים נשותיהן ביום אידיהם, ורבותינו אמרו בתולה נשאת ליום רביעי ואלמנה ליום ה, והעובר על דברי חכמים חייב מיתה. מכל מקום כתב לדקדק מתוך שהביא מרן השו"ע כאן הדיעות [בענין קידושין בערב שבת] בלשון "יש אומרים שאין נושאין נשים לא בערב שבת, ולא ביום ראשון, גזרה שמא יבוא לידי חילול שבת. ויש מתירים. וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת", וכו שדעת מרן לדינא להתיר נישואין ביום ראשון שהרי בכל דוכתא כשמרן כותב יש אומרים ויש אומרים, הלכה כיש אומרים בתרא, וממילא דעת מרן שלא להקפיד על נישואין בערב שבת וביום ראשון.
אומנם לענ"ד יש לפקפק קצת בדבריו לפי שמרן לא הזכיר כלל חשש איסור הליכה בחוקות הגוי, רק דן להביא השיטות בגזירת חילול שבת בהכנת צורכי הסעודה, ועל כן קשה ללמוד מדבריו שפוסק שלא כתשובת הגאונים, אדרבא לענ"ד נכון יותר לומר שהמחבר לא ראה את שתשובת הגאונים, אלא טעם שלא הזכיר כלל חששא זו הוא מצד שאין זה בגדר חוק העמים, כי הוא דבר שיש בו טעם, כמו שכתב בתעלומות לב.
ועל עיקר מה שכתב שדעת מרן לפסוק הלכה שמותר לישא ביום א ואינו חושש לחילול שבת יש לעורר ולהשיב ממה שכתב אחד מגאוני אלגיר הגאון רבי מסעוד הכהן בספרו שו"ת פרחי כהונה (אבן העזר סימן ג) לדקדק מתוך שהביא מרן את דעת הרמב"ם [האוסר לישא בערב שבת וביום א] בשם יש אומרים וכו ואת דעת הרא"ש [המתיר] באחרונה בשם יש מתירין ומסיים בלשון "וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת", משמע שאדרבא, דוקא בערב שבת התיר מרן, אבל לא באחד בשבת, משום שבאחד בשבת עדיין קיים חשש חילול שבת, ונמצא שמרן פוסק כהרמב"ם בחדא, ועל כן אין ללמוד מדבריו שפוסק אך כדעת הרא"ש המתיר בכל גוונא. ומסיים בזה"ל: "ונראה פשוט דהרא"ש ז"ל דמיירי בכחא דהתירא, היינו מן הסתם דישראל קדושים הם וזהירין וזריזין בשמירת שבת כהלכתו בין ממלאכה ואפילו בשבות כל דהוא. אבל במקומות הללו כו"ע מודו לאסור להם נישואין ביום ראשון בשבת, לפי שזה דרכם שאין האשה נכנסת לחופה כדת משה וישראל עד שתנשא מקודם בנימוסי הממשלה בהאלמיר"י ולהיות שביום הראשון הוא יום חגם, לא יעמדו על משמרתם בהאלמיר"י, ומי שכונס ביום ראשון מוכרח להקדים נישואי האלמיר"י ביום השבת וכותבין וחותמין החתן והכלה על כל משפטי התנאים וחילוקי דינים אשר בנימוסיהם והרי יש כאן איסור מלאכת כתיבה ועוד כמה מכשולות אחרות ריעותיה מובאות לה ועוד בה דנישואי האלמירי בשבת הוי ליה כקונה קנין בשבת לפי שאין האשה נקנית לבעל בדיניהם ליורשה ולמעשה ידיה וכו כאשר מתנהגים במקומות הללו בדינים הללו על פי חוקי הממשלה, אם לא שתהיה נשואה לו בהאלמירי אשר מטעם זה אין כונסין לחופה בשבת לפי שעל ידי החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והוי ליה כקונה קנין בשבת כמו שכתוב באבן העזר סימן ס"ד סעיף ה עיין שם, כי על פי הדברים האלה אין אומר ואין דברים להתיר להם נישואין ביום ב בשבת", עכת"ד.
מתבאר מדבריו שאמנם אין לאסור על נישואין ביום ראשון משום הליכה בחוקות הגוי, אבל יש לאסור הנישואין בגזירת חכמים במקומות שנראה לרבני המקום שיגרום הדבר לחילול שבת, כפי שחשש שמא אם יערכו הקידושין כדת משה וישראל ביום ראשון יצטרכו להנשא אזרחית בשבת ויבואו לחילול שבת.
וכך מצינו להגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק יא סימן רצה) שכתב לדקדק מלשון מרן: "וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת", שבמוצאי שבת אסור, ומציין שכך כתב בשיטה מקובצת (כתובות ה) שאומנם מותר לפסוק צורכי מצוה בשבת, אבל לפקח על סעודת מצוה שאמורה להערך במוצאי שבת אסור שמא יכין משבת לחול. וכתב שאכן כך המנהג שאין לעשות נישואין בערב שבת. אולם כתב שבירושלים נהגו מקדמא דנא לעשות החופות בעש"ק ועיקר שמחת נישואין במוצאי שבת קודש, וכתב להליץ על מנהגם: "כנראה מפני עניות", ומסיים "מיהו אותם העושים סעודות שלהם באולם כנהוג היום, והדרך לעשות לעם רב, תיקון גמור שלא לעשות החופה לפני הלילה, והסעודה הגדולה אחר כך בליל שבת קודש באולם, כי לא יבצר שלא יעשה על כל פנים קצת חילול שבת בהמשך שימוש הסעודה".
