נלע"ד שיש להקל להם וכמ"ש הפת"ש בסי' קפ"ד גבי אשה שחל ליל טבילתה בעונה בינונית שמותר לשמש, מחמת המצוה של ליל הטבילה, וכידוע שעיקר המצוה בנישואין הוא משום פו"ר נמצא שכעת כאשר זמן המסוגל לפו"ר חל בעונה בינונית שרי לשמש.
ועוד יש לצרף דלא גרע זה מיוצא לדרך שהתירו לשמש בעונת וסתה וק"ו כאן לצורך פו"ר שיהיה מותר, ושאלתי למו"ר הגאון הרב פנירי והסכים להתיר, והוסיף שיש להצריכה עכ"פ קינוח קודם התשמיש, לקיים דין הבדיקה בזמנה.
יש להוסיף דאם זמן הביוץ הוא בעונה בינונית מסתבר שלקחה כדורים ובודאי אינה אמורה לראות בזמן זה, ודמי לדיון המופיע בפוסקים האם צריך לחשוש לעונה בינונית כאשר ההפלגה יותר ארוכה, עי' אבני שוהם סי' קפ"ט סעי' א' דהב"י בסי' קפ"ד הביא דברי הרשב"א בדין עו"ב, והוקשה לו מדוע נקט הרשב"א דוגמא של אשה שרואה בפחות מל יום ואין לה וסת קבוע, שצריכה לחשוש ליום העו"ב, ותירץ דה"ה אם רגילה לראות ליותר מל' שצריכה לחוש לעו"ב וחד מתרי זימני נקט, א"נ אורחא דמלתא נקט, שאין רגילות להיות רואה ליותר מל'. עכת"ד. וכתב ע"ז שם באבני שהם ושמעתי ממו"ר הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, שמזה שמרן נדחק ליישב באופנים הנ"ל, ולא כתב ליישב בפשיטות, שהרשב"א נקט כן משום שבאשה הרואה תמיד בפחות מל' לעולם חוששת לעו"ב דא"א שלא תראה עוד, אבל באשה הרואה ליותר מל' יש חילוק, שאם לא הוחזקה בכך ג"פ צריכה לחשוש לעו"ב, ואם הוחזקה בכך ג"פ א"צ לחשוש לעו"ב, מוכח דמרן לא ס"ל האי חילוקא, וכל אשה שאין לה וסת קבוע צריכה לחשוש לעו"ב אפילו הוחזקה להיות רואה ליותר מל' יום. עכ"ד (ולכאורה אפשר להביא עוד ראיה מלשון מרן שם, שכתב דכל שלא נקבע לה וסת "אחר", הוי יום ל' כוסת קבוע) .שהביאו ראיה להקל בזה מדברי תה"ד (סי' רמ"ז), שפסק שאשה שאין לה וסת קבוע אלא שאינה רגילה לראות בפחות מי"ד יום לטבילתה, א"צ בדיקה קודם ואחר תשמיש אפי' למ"ד שאשה שאין וסתה קבוע צריכה לבדוק, דכיון שאינה רגילה לראות באותם ימים, דינה כאשה שוסתה קבוע, שא"צ בדיקה קודם ואחר תשמיש לדעת רוב הראשונים. ולפ"ז לכאורה ה"ה לנד"ד שכיון שהוחזקה שאינה רגילה לראות בפחות משלושים ואחת יום לראייתה, א"כ יהא דינה בימים אלו כאשה שיש לה וסת קבוע שאינה חוששת לעו"ב, כמ"ש במלבושי טהרה (סי' קפו סק"ג) ובטהר"י (שם ס"ג), וע' בהגהות אמרי ברוך (לסי' קפו) שהבין מתשובת מהרי"ל להקל אך מדברי תה"ד להחמיר, וכ"פ להקל בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ב סי' עב) .יש לדחות דעד כאן לא הקל תה"ד אלא לענין בדיקה קודם ואחר תשמיש, דבלא"ה יש ראשונים המקילים אף באין וסתה קבוע ואינם מצריכים שתבדוק כלל, וכדמוכח בהדיא מדבריו, וכמ"ש הסד"ט (סק"כ) שאין להביא ראיה מדבריו לנידונינו, וכ"כ בשו"ע הרב (בסי' קפו סק"ח), וכ"כ לדחות בשו"ת בית שלמה (חיו"ד ח"ב סי' ז) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' פב), ושכ"כ הגאון ישועות יעקב (בסי' קפד סק"ו) כנ"ל, וכ"פ החו"ד (סי' קפ"ו סק"ג), השואל ומשיב (מהדורה תליתאה, ח"ב ס"ס מו), ההפלאה (לסי' קפז סק"ב), בשו"ת לבושי מרדכי (קמא, חיו"ד סי' קט) ובשו"ת חלקת יעקב (ח"ב סי' עז). אחר כותבי זאת, האיר וזרח ס' טה"ב להגר"ע יוסף (שליט"א) זצ"ל, ושם (ח"א במשה"ט עמ' קמט-קנ) הביא דברי הב"י שמהם יש לדייק הכי, ודברי שאר אחרונים שהחמירו, אולם אח"כ הביא דברי חידושי הריטב"א החדשים (לנדה טו) וז"ל "וסתם עו"ב ל' יום… ונראים הדברים שלכן תפס לשון זה, ולא אמר תוך וסתה כדנקיט בעלמא, משום דמיירי באשה שאין לה וסת, ומיהו נהי דלית לה וסת, זמן עונה מיהא אית לה שרגילה להפסיק בו טהרתה (דהיינו לראות דם הוסת), אלא שפעמים מקדים פעמים מאחר, ואותו זמן שבינתיים שברור לו ויודע שלא הקדימה לראות בו, זהו שאמרו כאן שמצאה בתוך ימי עונתה, וקמ"ל דלא חיישינן שמא תקדים ותראה בו שלא כמנהגה". עכ"ל. ודייק הטה"ב מדבריו דכיון דסבירא ליה שבימים בהם הוחזקה שלא לראות, הרי היא בחזקת טהרה ואינה צריכה לחוש כלל, ה"נ מי שהוחזקה שאינה רואה בתוך שלושים יום, אינה צריכה לחוש לעונה בינונית. עכ"ד.
וא"כ בניד"ד שרואה בודאי יותר מל' יום יש לצרף כדעת הגרע"י שמותר לשמש ביום עונה בינונית.
