נביא כאן מש"כ מרן הראש"ל מופת הדור רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספר חזו"ע אבלות (ח"א, עמ' שנד) דקטן יתום שאומר קדיש אחר אביו או אימו, כתב הרב פתח הדביר (ח"ב, סי' רטו סק"ב) בשם הרה"ג המקובל מהר"ש ויטל בכתב יד, שנוהגים שהתינוקות אומרים קדיש של חיוב בתפילה, אפי' שלא הגיעו לחינוך, ואנו עונים אחריהם אמן. והמהר"ש אבוהב בספר דבר שמואל (סי' שא) כתב, בעיני יפלא וכמו זר נחשב מנהג הקדישים שאומרים יתומים קטני קטנים שלא הגיעו לחינוך, דשלא כדין הם עושים, מי ציוה כך וכו'. והובא להלכה בספר נוהג כצאן יוסף (עמ' נא אות י), משמע אם הגיעו לחינוך, שפיר דמי. והפרי חדש (ריש סי' סט) קרא תגר על מה שנהגו בקצת מקומות שקטנים אומרים קדיש ו'ברכו' להוציא הקהל ידי חובתם, דלאו שפיר עבדי. וכ"כ הרב פחד יצחק (מע' קטני קטנים). וסיפר שם שאחד חסיד אמר בשם הגאון מהר"י בריאל, שהתיר לקטן פחות מבן שש שנים לומר קדיש ו'ברכו'. והשיב לו, שהמנהג שלנו המיוסד על הדין ועל האמת, שאינו אומר קדיש ו'ברכו' אלא גדול. וכתבתי למורי ורבי מהר"י בריאל על זה, והשיב וז"ל, דמה שהעידו בשמי, לא היו דברים מעולם, ואני לא התרתי ולא אתיר לקטן בשום צד. וכ"כ הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סי' קכה, אות לח) שיתומים קטנים שלא הגיעו לחינוך, אפי' הם יודעים לומר הקדיש, לא יאמרו אותו לבדם. ואסור לענות אחריהם אמן. ובשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' ט) כתב שאין לקטן אפי' שהגיע לחינוך לומר קדיש לבדו, להוציא את הציבור, אלא צריך גדול אחד לומר עימו, כדי להוציא את הרבים ידי חובתם. וסיים, שלענין דינא אין הקטן יכול לומר קדיש אפי' קדיש שאינו חובה. אבל הגאון מהר"ר אפרים לניאדו בשו"ת דגל מחנה אפרים (חאו"ח סי' א) האריך להשיב על ד' הרב זכור ליצחק הנ"ל, והעלה שכל שהקטן הגיע לחינוך, יש להתיר לו לומר קדיש ולהוציא הרבים ידי חובה. גם בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' מה) כתב שאם הקטן הגיע לחינוך, יש להם על מה שיסמוכו. ואפי' הוא אומר לבדו את הקדיש, עונים אחריו אמן. אבל אם לא הגיע לחינוך, אין להם על מה שיסמוכו. והרב שלחן גבוה (סי' שעו ס"ק יד) הביא ד' הדרכי משה, שקטן האומר קדיש, פודה את אביו מן הפורענות. וכתב, דמשמע שהקדיש מועיל לנפטר גם ע"י אמירת בנו קטן שאינו בר מצוה. וכן נהגו ללמד את בנו הקטן לומר קדיש על אביו ואימו. ואפי' מי שאין לו קרובים, מצוה לרחוקים לומר עליו קדיש. ואף דמן הזוהר והמדרשים משמע דהיינו דווקא כשאומר הבן על האב, יש לומר דלאו דווקא הוא, אלא מעשה שהיה כך היה. ובשו"ת בית יהודה (ח"א חאו"ח סי' כב) נשאל על קטנים בני שש שנים והלאה, שנהגו לומר קדיש והקהל עונה אחריהם אמן, והשיב לחלק בזה בין קדיש 'ברכו' דיוצר, דהוי כפורס על שמע, שרשאי הקטן לאומרו. אבל בשאר קדישים של חובה, והם קדיש שאחר נפילת אפיים, קדיש תתקבל, קדיש של מנחה אחר אשרי וקדיש 'תתקבל' וקדיש שקודם ערבית, וקדיש 'תתקבל', אין הקטן רשאי לאומרם. ובשאר קדישים שאינם חובה יכול לאומרם הקטן. ויש קצת סמך למנהג, כשהקטנים יודעים לשם מי אומרים קדיש, שנחשבים כקטן שהגיע לחינוך, וכל זה לקדיש 'ברכו' בתרא, דדמי לקדיש דפורס על שמע, שנתקן בשביל קצת יחידים, שלא שמעו 'ברכו' דיוצר כמש"כ הב"י (סי' קלג) בשם הריב"ש. ואע"פ שהראנו סמך למנהג, מ"מ ראוי להנהיג דקדיש בתרא ד'ברכו' שלא לאומרו אלא גדול בן י"ג שנה והביא ב' שערות. אבל שאר קדישים שהם רשות, יכול לאומרם אפי' קטן. והביאו המחזיק ברכה (סי' נה אות יז) ובקשר גודל (סי' ח אות יא) ובספר כה"ח (סי' נה אות יט), ע"כ ע"ש. וכתב שם להלכה דקטן שהגיע לחינוך שיודע למי מברכים ולמי מתפללים, והוא מבן שש שנים ומעלה, יכול לומר לבדו קדיש יתום, הנאמר בסוף התפילה קודם 'עלינו לשבח', וטוב שהחזן או איש גדול אחר יאמר הקדיש עימו. וקדיש שאינו חובה, כגון אחר לימוד תהלים, או משניות, רשאי הקטן שהגיע לחינוך לאומרו לבדו, ועונים אחריו אמן. והוא בדיוק כנדו"ד בסיום מסכת.
הלכך להלכה, קטן מעל גיל חינוך (גיל שש ומעלה) שסיים מסכת (וממילא פחות מגיל זה לא שייך בכלל שיסיים מסכת) יכול לומר את הקדיש שנאמר בסיום מסכת. ועונים אחריו אמן.
