הדעת נותנת דכשם שיש להשגיח על קטן שלא ידלג ויקפוץ למעלה וישבור כלים, הוא הדין שיש לו לשמור שלא יזיק לשמשות וכדומה. בשו"ת שבות יעקב [ח"א סי' קעז הובא בפת"ש חו"מ סי' שמט ס"ק ב'] שקטן שהזיק אם רצה לצאת ידי שמים עליו לשלם כשיגדיל, וזאת כדי שתהיה לו כפרה. עוד הביא שם בפתחי תשובה את הספר חסידים שעליו לשלם כשיגדיל כדי שתהיה לו כפרה. אבל צריכים לדעת, שדבריו אמורים באדם שהזיק במזיד ולא בהזיק בשוגג. וראה עוד בשו"ת אגרות שמעון חו"מ ח"א סי' פח ובשו"ת יביע אומר ח"ח חו"מ סי' ו.
אב שיודע שבנו מועד להזיק ואינו שומרו מה דינו
נאמר במסכת ב"ק דף פז ע"א החרש השוטה והקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורים. ולכן הילד האוטיסט עצמו פטור מלשלם על נזקיו, וכן לכאורה אביו והאחראי עליו פטורים.
אך יש לדון דאולי האחראי עליו המלווה אותו ברחוב חייב, וכדין המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו, שחייב כמבואר בב"ק דף נו ע"ב, ויעו"ש ברשב"א שביאר שאע"פ שאין הבהמה שלו, כיון שהעמידה על הקמה, הרי הוא כאלו מאכילה בידים. וכן פסק הרמ"א (חו"מ סימן שצד ס"ג) כמבואר בביאור הגר"א שם. ואם כן הוא הדין בעניננו, אם אדם מוביל ילד כזה שידוע שהוא מועד להזיק ולשבור שמשות, יתכן שהוא חייב כמו מעמיד בהמה על קמת חבירו, ונחשב למזיק בידים. וכעין זה כתב בנחלת אליהו (הצדיק ר' אליהו דושניצר זצ"ל ח"א סימן ע). ויעוין גם בתוס' בדף כא ע"ב (ד"ה אדם) שכתבו דהמפקיד ביתו לחבירו לשמור, ויש שם קטן, יש לו להיזהר שלא ידלג ממטה למעלה וישבור כלים, יעו"ש. והדעת נותנת דכשם שיש להשגיח על קטן שלא ידלג ויקפוץ למעלה וישבור כלים, הוא הדין שיש לו לשמור שלא יזיק לשמשות וכדומה.
וכ"כ בתשובות והנהגות [כרך ג סימן תעז].
ובילד נכרי שהזיק חשוקי חמד בבא קמא דף פז ע"א – ענין ג
נאמר במשנה במסכת בבא קמא דף פז ע"א חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, הם שחבלו באחרים פטורים. איך יתכן קטן שהזיק וחייב לשלם על מה שהזיק בהיותו קטן?
ילד נכרי בר דעת אך לא הגיע לשנים, והוא כבן שנים עשר, שהזיק לישראל, חייב לשלם. כמבואר בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן שיז) ששיעורים נמסרו לישראל אך לא לנכרים. ולכן הלכה זו שנער נעשה גדול רק במלאת לו י"ג שנה ויום אחד, רק לישראל נאמרה ולא לנכרים. ולכן נער נכרי בר דעת הרי הוא נחשב גם לפי תורתנו לגדול בר דעת, ואם הזיק חייב לשלם.
והנה נכרי גדול שנתגייר, כתב בשו"ת חות יאיר (סימן עט) שאם לוה ממון או גזל בעודו גוי ונתגייר, חייב בתשלומים, שהרי גם קודם לכן היה חייב. אבל אם מצא אבידה של ישראל ונתגייר, פטור מלהשיב, שהרי לא נצטווה בגיותו, עכ"ד. חזינן שגוי שגזל ונתגייר חייב, והוא הדין אם הזיק, ומסתבר שהוא הדין בגוי קטן בר דעת שהזיק, אף על פי שעתה נתגייר ונעשה קטן, מ"מ החיוב שנתחייב בו לא פקע. ואעפ"י שר' יהודה אומר ביבמות (דף מח ע"ב) גוי שעבר עבירה ונתגייר אינו נענש, מפני שהוא כקטן שנולד. דברים אלו אולי נאמרו בעונשי שמים על עבירות שבין אדם למקום, ולא במה שנוגע לבין אדם לחברו.
וכשהקטן שהזיק יש לו קופה משלו, האם ישלם?
כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות גניבה ה"י) ראוי לבית דין להכות את הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה, כדי שלא יהיו רגילים בה, וכן אם הזיקו שאר נזיקין. וכן מכין את העבדים שגנבו או הזיקו מכה רבה, כדי שלא יהיו רגילים בה. וכתב המגיד משנה לא מצאתי מבואר, אלא נראה פשוט, ואפילו למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו, הני מילי בעבירות שבין אדם למקום, אבל בעבירות שבין אדם לחברו ודאי לא. אבל מפרישין אותו כדי שלא יארע תקלה על ידו.
לכאורה יש להביא ראיה מדברי הרמב"ן בסוף ב"ב, שכתב שלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא, למרות שלא חל על הלווה שעבוד הגוף, בכל זאת יורדים לנכסיו, כיון שעד שאתה כופהו בגופו, כופהו בממונו. ונראה שיש לחלק, שדין הכאת הגדול הוא כדי שישלם את מה שחייב, ואם כופים אותו בגופו, כ"ש שכופין אותו בממונו, משא"כ בקטן הכאתו, הוא כדי שלא יזיק יותר, אבל המעות שלוקחין ממנו, אינו כדי שלא יזיק, אלא כדי לשלם את מה שכבר הזיק, ובזה הקטן אינו חייב.
ויתכן שאם הקטן מקושר מאד למעותיו, ואם האב יקח לו מעותיו, יקח זאת ללב, ובפעם הבאה יזהר מאד שלא יזיק, אולי יקחו ממנו, אך יתכן שבהכאה מינו את אביו שיחנכו, אך לא מינו את אביו כאפוטרופוס על קטן על ממונו של הקטן, וצ"ע. [חשוקי חמד בבא קמא דף ו ע"א – ענין א].
