מרן בש"ע (סי' קנח ס"ד) כתב שהאוכל אוכל שטיבולו במשקה, צריך נטילת ידיים. כי כן דעת רש"י (פסחים קטו. ד"ה צריך) והרמב"ם (פ"א מהל' ברכות ה"א ופ"ח מהל' חמץ ומצה ה"א) והרא"ש (חולין פ"ח סי' י. וכן הבין הב"י בדבריו) והטור (הכא ובסי' תעג) שצריכים גם כן לברך על נטילה זו. וכ"פ הרוקח (סי' רפג). והמנהיג (הל' פסח, אות ס). והרשב"א בתשובה (ח"א סי' תשנד) בשם רבינו יונה. ובתניא רבתי (סי' מז) בשם ר' ישעיה. וכ"פ הרב אוהל מועד (ח"ב ד"ה נ"ח, דף קה) והכל בו (סי' נ). ובד' המהר"ם מרוטנבורג (קטו.) לכאורה יש סתירה, שבטור או"ח (סי' תעג) כתב בשמו שא"צ נט"י בזה"ז לדבר שטיבולו במשקה. אבל בתשו' באר שבע (סי' נז) כתב, דבתשב"ץ (סי' צט) כתב בשמו שצריך נט"י, אך בלא ברכה. וכ"כ בספר כל בו בשמו, נגד מש"כ הטור. אכן י"ל שאינה סתירה, שהם כתבו כשנוטל ידיו אינו מברך 'על נט"י' וכו', וגם בטור כתב שהיה נוטל בלא ברכה, וס"ל דמדינא אין צריך, ובכ"ז נהגו ליטול, זכר למנהג הראשונים שהיו נוטלין ידיהם לאכול חולין בטהרה, כמו פסחיהם. וכמש"כ ג"כ הרשב"ם (הובא במרדכי, פרק ערבי פסחים). וה"נ בתשב"ץ וכל בו מיירי בליל פסח. וכן בהגהות מיימוני (ריש פרק ח' מהל' חמץ ומצה, אות א) כתב בשם מהר"ם, שאין לברך על נטילה זו, וכן היה רגיל ליטול בלא ברכה. ובסוף ההלכות הובא יסוד סדר מהר"ם, שכתב, וידיו ירחץ ויברך כתיקונה 'אדמה' בטיבול ברכה הגונה. ויש בדין זה עוד בראשונים, ואכמ"ל.
והרב מטה יוסף (ח"ב סי' יח אות יט. והו"ד בחזו"ע פסח, עמ' לב) החמיר מאוד בזה, והפריז על מידותיו לומר שהמיקל בזה הוא בכלל מה שאמרו המזלזל בנט"י נעקר מן העולם, וחייב נידוי וכו' (והו"ד באחרונים סי' קנח). ואם תמצא לקצת אחרונים, רש"ל ול"ח, שכתבו דלא זהירי עלמא בהכי. כבר כתב הרב שיורי כנסת הגדולה, שבמקומותינו כולם נוטלים ידיהם, ורק שאין מברכים, כד' מרן. וכ"כ הרב שני לוחות הברית (שער האותיות, דפ"א ע"ב). ובספר אור צדיקים. ועי' למרן החיד"א בספר ועד לחכמים (דף כ סע"א) שהנוהג להקל דלא כמרן, יש לגעור בו, שלא יפה עשה לפרוץ גדר. וכ"כ בפתח הדביר (ח"ג דף ל ע"ב), דספרדי המיקל נגד מרן, צריך כפרה ותשובה. והו"ד בהליכות עולם (ח"א עמ' של והלאה). וכתב שם (בבאו') מעתה המיקל בזה אינו אלא מן המתמיהין, ובפרט התלמידי חכמים צריכים להיזהר בזה, מפני שהעם לומדים מדרכיהם. ועי' בשבח פסח להרב זרע אמת ז"ל (דף ב ע"ב) שהביא מש"כ הט"ז (סי' תעג סק"ו) בדין הנטילה בליל פסח לפני טיבול הכרפס, שמכאן תוכחת מגולה לאותם שאינם נזהרים בכל השנה ליטול ידיים לפני אוכל שטיבולו במשקה, דמה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. והחק יעקב (שם ס"ק כח) נתן טעם לשינוי זה כדי שיראו התינוקות וישאלו. ואין נראה לי טעם זה, אלא נ"ל שטעם נטילה זו משום שהדורות הראשונים בזמן שהיו נזהרים בטומאה וטהרה היו צריכים ליטול ידיהם לדבר שטיבולו במשקה, לכן מנהג אבותיהם בידיהם לעשות כל הסדר כמותם, שתקנה ראשונה בסדר ליל פסח לא זזה ממקומה. וכעין מש"כ כיו"ב הב"י (סי' תעה). ועי' בשמחת הרגל (דף כ רע"א) שכתב דצריך נט"י לדבר שטיבולו במשקה, לאפוקי מהנוהגים בכל ימות השנה (חוץ מליל פסח) לאכול דבר שטיבולו במשקה כגון עוגה לתוך קפה, בלי נט"י, ועוברים על הדין שנפסק ע"פ דעת רוב הפוסקים, וכך הוקבעה הלכה בש"ע, שכל שטיבולו במשקה, צריך נט"י מן הדין. וע"ע בכה"ח (סי' קנח ס"ק כה).
ומעתה נבוא לדון בשאלה דילן דלשון הש"ע הוא, אם אוכל דבר שטיבולו וכו', 'ולא נתגנב' וכו', הא אם הפרי נגוב, אין צריך נט"י. ואין חילוק אם ניגבו או התנגב מאליו וז"פ וברור. ולכאורה הוי חסרון שמנגב בידיים דבכך מפקיע מעצמו את המצוה. וכמו שמצינו בש"ע (יו"ד סי' שכד סי"ד) שכתב שאסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי להפקיע ממנו חיוב חלה, ע"ש. ועי' בש"ע (יו"ד סי' קנא ס"ח) שכתב אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל משכירים להם בתים ולא שדות וכו'. וכתב הט"ז (שם ס"ק ו) שם דאף שבשכירות ליכא איסורא ד"לא תחנם" מ"מ אין להשכירם משום שמפקיעה מידי מעשר, ע"ש. וע"ע ביבי"א (ח"י חיו"ד סי' נח אות ה עמ' שיג – שיד). וראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' טו) שכתב, בענין דבר שטיבולו במשקה באו"ח סי' קנח, אם מותר לנגב את הפרי סמוך לאכילתו במגבת או בידו, דבר פשוט כיון שלא גזרו אם נתנגב המשקה מעל הפרי כמש"כ ב"י סי' קנח, א"כ גם מותר לנגבו לכתחילה, ע"כ. אתה הראת לדעת שהרב שבט הלוי ס"ל שאין בזה איסורא דמפקיע עצמו מהמצוה ושרי לכתחילה. ויש להטעים ד' דמכיון שאינה מצוה בעצם אלא שאם הוא רטוב צריך ליטול ידיים ואם אינו רטוב אין צריך נטילת ידיים בזה שניגבו לא הוי חסרון. משא"כ בחלה ומעשר דהוי מצוה בעצם, איכא איסורא שמפקיע את עצמו מהמצוה. ובפרט דמצינו לכמה וכמה ראשונים [רב עמרם הובא במרדכי פרק ערבי פסחים, וכ"כ המרדכי בשם רשב"ט, כד' התוס' (קטו.) וכ"כ המאירי (פסחים שם)] דס"ל דאין צריך נט"י לטיבולו במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלים בטהרה, אם כן חזי לאצטרופי ולהתיר לנגב הפרי כדי להפקיע עצמו מנטילת ידיים.
וע"פ זה יש להשיב על מש"כ באוצר פסקי חלה (סי' יט) שאותם הנוהגים שלא לאכול לחם כדי לא לברך ברכת המזון ובמקום זה אוכלים מזונות וכדו', לא יפה הם עושים, וכבר אמר הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמטרתם להתחמק מברכה, על כן יש להיזהר בזה, ע"ש. ועי' בספר חשוקי חמד (ברכות לה:) שנשאל, האם מותר לאכול מזונות כדי שלא יצטרך לברך ברכת המזון. והשיב, מצינו בכמה מקומות שאין ראוי לבטל מצות עשה בחינם ואף ענשו למי שעשה טצדקי ליפטר ממצות עשה. א. נאמר במנחות (מא.) דמלאך פגע ברב קטינא ואמר לו שבזמן ריתחא מענישים בשמים כל מי שעושה טצדקי לפטור עצמו ממצות עשה ב. יעויין בבאו"ה (סי' קכח ס"ד ד"ה אינם רוצים) אם כהן יוצא מביכנ"ס לפני ברכת כהנים אם עובר איסור תורה של "ויראת מאלוקיך" ג. בברכות (לה:) דורות הראשונים היו מכניסים פרותיהם דרך טרקסמון כדי להתחייב במעשר, ובדורות האחרונים מכניסים אותם דרך גגים כדי להיפטר. לאור זאת נראה שהאוכל מזונות כדי למלט נפשו מברכת המזון אולי לא נוהג כדין. אולם אם אוכל מזונות כי חושש שלא יוכל לכוין בברהמ"ז כי דרכו אצה לו וחושש שלא יכשל בחטא, מותר, דאין כאן הפקעה ממצוות. וכעין זה כתב הבאו"ה (סי' קכח הנ"ל) בענין כהן המבטל ברכת כהנים מפני חולשה, ע"כ ע"ש (ויש להוסיף דה"ה אם נוהג שלא לאכול לחם אלא אוכל מאכלים שברכתם 'בורא נפשות' וכו', מטעמי בריאות וכדו', שאין בזה הפקעה מן המצוה). והנה לפ"ד ד' שבט הלוי ליכא איסורא בזה ושרי לכתחילה וגם כאן החילוק הוא בין מצוה בעצם למצוה שאינה בעצם שהרי לא מצינו חיוב אכילת לחם כדי לברך ברכת המזון וברכת המזון היא לא מצוה בעצם אלא שאם אכל צריך לברך והיכא דלא אוכל, אין ברכה וממילא אין בזה הפקעת מצוה. שו"ר ביבי"א הנ"ל שכתב כן לגבי מצות כיסוי הדם שאינה מצוה חיובית דלא רמיא עליה אם אינו אוכל בשר, ע"ש ודו"ק. ועי' ברמב"ם (פ"ה מהל' שבת ה"א), ודו"ק. שו"ר בלחם משנה (שם) שכתב כיסוד זה. וע"פ הנ"ל יש להעיר על שו"ת ויזבח אלקנה (ח"ה סי' ד) דהפריז לדעתי מעט על המידה ולא נחית לחילוקים הנ"ל. וגם לא ראה ד' שבט הלוי הנ"ל שהתיר כן לכתחילה. והדברים אמורים בפרט למי שסובל מפצעים בידיו וקשה לו ליטול ידיים במים שכידוע גורמים ליובש וכו', דבודאי שרי לכתחילה לנגב את הפרי כדי שלא יצטרך ליטול את ידיו.
לכן להלכה, מותר לכתחילה לנגב פרי כדי שלא יצטרך ליטול את ידיו כדין נטילת ידיים לטיבולו במשקה. בפרט למי שסובל מפצעים בידיו והמים גורמים לו ליובש.
