לנהוג כיהודי בסביבת גויים

מובא ברבנו הטור סימן א' בזה הלשון: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת. גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב".

והוי לנו שכך עלה בימנו שפעמים רבות מתביישים לקיים המצוות לפני אחינו הטועים (חילונים) ואומרים לעצמנו "מה יאמרו" וכו'. ולהבדיל מן הישמעאלים אשר לא מתחשבים בדעת שום אדם ופורסים חתיכת קרטון באמצע הרחוב ומתפללים. ואילו אנו לפעמים מאבדים את המצוה לגמרי משום איזה חשש של "מה יאמרו".

ונשאלתי ע"י טבח שהתחיל להתחזק בעבודת ה', והוא יושב ומנקה את הכרוב מהתולעים במסעדה בה הוא עובד כדי לא להכשיל את הציבור באכילה אסורה ואילו שאר עובדי המטבח שוחקים עליו. ובעל המסעדה גוער בו להזדרז (בודאי שצריך שאלת רב האם בכלל להישאר עובד במקום שכזה), אמרתי לו שמצוה גדולה הוא עושה ולא יתבייש כלל מן המלעיגים. ונהפוך הוא, אותם הטועים הם שצריכים להתבייש שהולכים ברחוב בכזו הפקרות, כאילו ח"ו אין דין ואין דיין. והובא בספר "דרש משה" להגר"מ פיינשטיין זצ"ל [פרשת ויצא] שרק בדורות הקודמים שהיו רובן צדיקים היה אפשר בדרך הנהגה להיות נסתר במעשיו, אבל בימינו, אדרבה צריך שיראו וידעו בניו ובנותיו וכל אדם אשר הוא שוקד בתורה ועושה צדקה ומעשים טובים כדי שילמדו ממעשיו, אך יכוין לבו לשמים ולא לשם יוהרא וכבוד מדומה.

וצא וראה לשונו של רבנו "החפץ חיים" בבאור הלכה [ד"ה ולא יתבייש] וז"ל: דע דהב"י לא איירי כ"א במצוה שהוא עושה לעצמו ובני אדם מלעיגים עליו אז בודאי אין לו לחוש כלל ללעגם ולא יתקוטט עמהם. אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בענייני העיר ועי"ז יעבירו את העם מרצון ה' ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו, בכגון זה לא דיבר הב"י מאומה ומצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל, ודהמע"ה אמר "הלא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים" וגו'. עכ"ל.