איתא בגמ' (ברכות כח:), ת"ר, כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו, רבינו למדנו ארחות חיים, ונזכה בהן לחיי העולם הבא. אמר להם, היזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההגיון וכו'. ופרש"י (ד"ה מההגיון) לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא. לשון אחר, משיחת ילדים, ע"כ. והנה בפשטות כוונת רש"י שמקרא מושך את ליבם ויעסקו בו, וע"י כך ימנעו מלימוד תורה שבע"פ. והמאירי (שם) פירש 'הגיון' על לימוד המקרא אבל באופן אחר וז"ל, שלא יפרשו פסוקים כפשוטם בכל דבר שפשוטו של מקרא יכול להביא לידי כפירה (כגון פסוקים שמדברים על הקב"ה בלשון הגשמה), ע"ש. גם בערוך (ערך הג) פירש, "מפתרון פסוק וצורתו". והנה כל זה לא שייך אלא בילדים אבל במי שהגיע לידי בגרות לא שייך זה, וצריך לקבוע לו זמן ללימוד תנ"ך עם פרש"י והראשונים כדי שיהיה בקי בהן. ובודאי שגם ילדים אפשר ללמדם וכדאיתא (אבות פ"ה מכ"א) בן חמש למקרא וכו', ויש שכתבו שעיקר לימוד "ולמדתם אותם את בניכם" קאי על תורה שבכתב (עי' בלבוש יו"ד סי' רמה ס"ו). וכמובן הכל עם מלמד ע"פ הפשט הכשר והישר. וכמו שכתב הצל"ח (שם) שגם ר"א לא הקפיד רק על שילמדם יותר מדאי דאז ימשוך את ליבו אחר פשטות הכתובים ולא יקבע בליבו דרשת חז"ל, וע"ז קאמר 'מנעו בנכם מן ההגיון' אלא הושיבום בין ברכי ת"ח, דהיינו שילמדו גם מקרא אצל ת"ח. וע"ע בכל זה בספר בתורתו יהגה (עמ' ל) והלאה, ואכמ"ל. שו"ר בעיון יעקב שעל העין יעקב (לבעל החק יעקב ז"ל) במסכת ב"מ (לג.) שכתב על מה שאמרו שם דהעוסקים במקרא מידה ואינו מידה, דלצדדין קאמר שאם לומד על מנת ללמוד עליה דרשות חז"ל, אז הוא מידה גמורה. משא"כ העוסקים במקרא לבד ואינו לומד המשנה והגמ' אצלו, הוא אינו מידה, שיש לחוש שיבוא לידי מינות כדרך הקראים שמהאי טעמא אמרו חז"ל, מנעו בנכם מן ההגיון, ע"ש. ובשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' נט) כתב, דגדולים מותרים ללמוד שעה או שתיים בתנ"ך (ורק על קטנים נאמר, מנעו בנכם מן ההגיון), ע"ש. וכ"כ בספר כתר ראש (להגר"ח מוולאז'ין זצ"ל, סי' נח) ללמוד תנ"ך ע"פ פרש"י והמצודות ורד"ק, אבל לא לדרוש אחר פירושים שונים שזה בכלל משאחז"ל, מנעו בנכם מן ההגיון וכו', ע"ש. והצל"ח כתב על ד' רש"י (ברכות שם) לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא. וז"ל, משום שלימוד המקרא גם האפיקורסים לומדים בשביל הלשון כמו שלומדים שאר לשונות ואם לא תשגיח על הבן בילדותו, יכול להיות שתיקח לך מלמד אחד משלהם כי גם הם יודעים ללמדו, ומתוך כך בנך נמשך אחריהם בדעות נפסדים, לכן הזהיר מזה, אבל חנוך לנער ע"פ דרכי התורה והושיבום בן ברכי ת"ח, גם בילדותם בלימוד המקרא, קח לו מלמד ת"ח וירגילו תיכף במשנה ובגמ', ע"ש. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רז) כתב דמש"כ במסכת ברכות שלא להרגיל במקרא, היינו יותר מדאי, אבל רוב יסודי המקרא במידת המספיק, אנו חייבים. ומה שהסתירו גדולי ישראל ידיעתם בתנ"ך שחששו שדבר זה יחזק את האפיקורסים והמינים שאחזו לפנים בתנ"ך ועי"ז פקרו עוד יותר, ע"ש. וע"ע בספר פשט ועיון להגר"מ שטרנבוך שליט"א על הגמ' בברכות (שם) שכתב דבכוונה דייק רש"י ואמר 'לא תרגילום' והיינו שקוראים בעצמם ולא קאמר 'לא תלמדום' דבודאי ראוי ללמדם ללמוד עם המפרשים ולדעת כל כ"ד כתבי הקודש, וכמו שכתב רש"י דת"ח צריך להיות בקי בכ"ד ספרים. ואף ניתן למצוא טעם ועונג כמו בגמ' ופוסקים, וראוי לקבוע שיעור בתנ"ך עם המפרשים וכו', ואם לא יחנכו את הנערים מקטנותם ללמוד תנ"ך עם מפרשים, שוב לא יעשו כן אף שיגדלו, ע"ש. ואגב דעסקינן בלימוד תנ"ך, הנה בשו"ת תורה לשמה (סי' רנד) נשאל במי שקרא בור לת"ח שהיה מעיין חשוב בגמ' ובקי בש"ע, אמנם אינו יודע תנ"ך כי לא למד בקטנותו, והיה קורא מקרא בטעויות, הן בטעמים והן בנקודות, האם זה חשיב זלזול בת"ח או לאו, מאחר שאינו יודע תנ"ך. והשיב דבשלטי גיבורים (פ"ק דקידושין יב ע"ב מדפי הרי"ף) כתב בשם ריא"ז, לעולם ישלש אדם ללמוד שליש מקרא, שליש תלמוד, שהוא באור המשניות ודקדוקיו. מי שקרא ושנה ולא שימש ת"ח ללמוד מהם תלמוד, הרי זה עם הארץ. ואם בא להורות הלכה ממשנתו, ה"ז מכלה עולם. מי ששנה משנה ולא קרא מקרא, הרי זה בור. לא קרא ולא שנה, ה"ז כבהמה, עכ"ל השלטי גיבורים. וכ"ה ברש"י (שמות לא, יח) דת"ח צריך להיות זריז בכ"ד ספרים. הנה כי כן ת"ח זה שהוא עושה כמה טעיויות בקריאתו בתנ"ך הן בנקודות הן בטעמים, ה"ז כאילו לא קרא מקרא, וכבר קראו ריא"ז בשם בור ולכן אינו חייב זה שקראו בור, ע"כ ע"ש. ונראה ברור דכוונת התורה לשמה דמה שלא קורא תנ"ך כדבעי, מוכח שלא למד תנ"ך. ועיקר הקפידא היא על עצם לימוד התנ"ך ולא על קריאתו של אותו חכם. ואחמ"ר לא זכיתי להבין דבריו דשמא כוונת הריא"ז הוא שלא למד מקרא כלל שחושב שאינו נצרך, אבל אין הכוונה שטועה בטעמים ונקודות כמו שנשאל בתורה לשמה. דיתכן שבאמת קרא מקרא אלא שלא בקי כ"כ בטעמים ונקודות או שלא נתן ליבו לדקדק בהם כמו שמצוי בהרבה אינשי. ולא מסתבר דמי שבקי בש"ס ופוסקים שלא למד מקרא, דתלמוד בבלי בלול בכל ומסתמא היה צריך לפתוח כמה וכמה פעמים המקרא לצורך לימודו, אלא דנראה כדאמרן דכוונת הריא"ז שאינו קורא מקרא מחמת שחושב שאינו נצרך והרי זה בור דאי אפשר להבין דרשות חז"ל ללא הבנת המקרא כנ"ל. ועי' בתוס' (ב"ב קיג. ד"ה תרווייהו) דפעמים והאמוראים לא היו בקיאים בפסוקים, ע"ש. וע"ע בגמ' (ע"ז ד.) בקראי מי אמר לך וכו'. וע"ע ברש"ש (ב"ב ח.) יכנסו בעלי מקרא וכו'. ובודאי נראה עוד שכוונת התורה לשמה שקראוהו כך ת"ח אבל בור שיקרא כך לת"ח, הרי הוא מבזה לת"ח וראה כיוצ"ב בגמ' (ב"מ פג:). וע"ע בשו"ת חוות יאיר (סי' קנב). וראיתי למי שהקשה, מדוע לא חשש התורה לשמה ללשון הרע וגנות שאף שכולם ראו שטועה, מי יימר דשרי לדבר עליו. ואולם יש לומר שבזה לא דן התורה לשמה ואה"נ אסור לומר כן אלא דיונו הוא האם זה נחשב זלזול בת"ח אחר שנאמרה אמירה זו וע"ז השיב שלא אמר שקר וכו', אבל בודאי שאין להורות לומר עליו כך אחר שיש בזה גנות ולשון הרע. ועדיין צ"ע.
