הרמ"א (סי' קסג ס"ב) כתב, ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום "לפני עיור לא תתן מכשול", ע"כ. ומקורו טהור מד' רבינו יונה (סו"פ אלו דברים ברכות מב. ד"ה אוכל). ועי' באחרונים על הרמ"א מש"כ שם. וממילא נלמד דאין לתת אוכל למי שאינו מברך משום "לפני עיור" [ועי' להחת"ס (גיטין סא.) שכתב שבמסייע עובר גם על הפסוק, "אל תשת ידך עם רשע", ע"ש]. ועי' בשד"ח (מערכת ו כלל כו, יט) שחילק דאם הניח לפניו דבר היתר ורק השני יכול לאוכלו בלי נטילת ידיים או ברכה, מותר. ודינו שונה מהמניח לפניו דבר איסור, ע"ש. ולפ"ז מותר לתת אוכל למי שאינו מברך שאינו חפצא של איסור, וברצונו עושה איסור. והנה הרמב"ם (פ"ח מהל' שמיטין ויובלות ה"ב – ה"ד) כתב, ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית למי שחשוד על השביעית, מחרישה וכל כליה. העול והמזרה והדקר. זה הכלל, כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה שאסורה בשביעית אסור למוכרו לחשוד, ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת, מותר למוכרו לחשוד. כיצד, מוכר הוא לו המגל והעגלה וכל כליה, שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט ה"ז מותר, ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו אסור. ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד אפי' דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית, שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות לו מלאכה לאחר שביעית, ע"כ. והנה לכאורה גם במחרישה אינה חפצא של איסורא ובכל זאת אסור למכור לחשוד על השביעית. ושמא יש לחלק שמחרישה שאדם מוכר לחבירו החשוד על השביעית בודאי יעבוד בה בשביעית שהרי אין דרך לקנות בשביעית למוצאי שביעית וא"כ הוי ממש כחפצא של איסורא משא"כ בהיתר שברצונו לעבור איסור או לאו שהרי יכול ללכת ליטול ידיו או לברך לא הוי חפצא של איסור, ודו"ק. ויש עוד לדון בד' השדי חמד, ואכמ"ל. והנה הפמ"ג (סי' קסג א"א ס"ק ב) כתב דאין דין מסייע לדבר עבירה באיסור דרבנן אלא אם נותן לתוך פיו ממש, משא"כ במניח לפניו, ע"ש מש"כ בזה. וא"כ אם נותן לפניו מאכל ואינו מברך איכא בזה מסייע לדבר עבירה ולא "לפני עיור" דלא קאי בתרי עברי נהרא, ומכיון שלא נותן לתוך פיו ממש, ליכא איסורא. ועי' בחזו"ע (ארבע תעניות, עמ' לז והלאה) שהאריך בזה. ועוד יש להוסיף הכא שמכיון שנותן לו המאכל והוא מברך ברכה ראשונה זה שלא ברך ברכה אחרונה הוי יותר אדעתיה דנפשיה וליכא בזה איסור מסייע. ובכל אופן אם יאמר לו לברך, בודאי ליכא בזה איסור אף אם לא יברך ולא ישמע דבודאי עושה כן אדעתא דנפשיה וכמו שמצינו להגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (ח"ה חאו"ח סי' יג אות ה) להתיר ליתן לשותפו שאינו שומר תו"מ לאכול ולשתות, משום שאם לא יתן, יש לחוש לחילול השם, שיאמר שאלו שהם שומרי תורה הם גרועים במדותיהם ובהנהגותיהם, שאין להם אפי' דרכי נימוסים ודרך ארץ. ולא יבין שמה שלא נותן לו, הוא משום שאסור לפניו לגרום שגם אחרים יעברו על איסורין. שזה שיחשוב על שומרי תורה, הוא חטא יותר גרוע, שזה שייך שיגרום שיעשה שונא לשומרי תורה ולמבקש רעתם. ולא יאמין לו מה שיאמר דהוא משום דאיכא חיוב גם לראות שגם אחרים שהם יהודים ישמרו דיני התורה. שהוא דלא כנימוסי מדינתנו בארה"ב דאמריקה אשר כל ישראל שומרי תורה מתפללין להשי"ת ביותר על שלומה מלשאר מדינות, בזה שהעמידו החוק שכל אחד ואחד חופשי בדעותיו בענייני אמונה. ברם, אכן צריך מתחילה להראות שהוא בעל נימוסים ודרך ארץ. ובפעם הראשון יעמיד לפניו אוכלין ומשקין, כפי הנימוס והדרך ארץ להתנהג עם שותפיו וידידיו. רק יאמר לו שצריך לברך, ולפת צריך גם ליטול ידיו, וכשלא ירצה, יניחהו. אבל כיוון שכבר הראה לו שהוא בעל נימוסין ודרך ארץ, כשיבוא אצלו פעם שני יאמר לו מתחילה, שאינו יכול ליתן לו, מאחר שהוא ג"כ יהודי החייב במצוות כשלא יברך ולא יטול ידיו לפת, ע"ש. ואגב דאיירינן בהכי ראה בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' לה) במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוות, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדו', ואם הבעה"ב לא יתנהג איתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בש"ע אור"ח סי' קסט ס"ב), וכמו כן אם אפי' בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידיים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאוד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק ח"ו ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתיה, ולא לחשוש כלל לאיסור של "לפני עיור לא תיתן מכשול" משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו"מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול, הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאוד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן וכו', וה"ז דומה למי שקוטע אצבע מרגלו של חבירו בכדי להציל אותו בכך מקטיעת כל היד שלו, דפשוט הוא דאינו קרוי מזיק אלא מתקן, ומצוה הוא דקעביד ולא עבירה. כך גם כאן, אינו חשוב כמכשיל אלא אדרבה במעשהו זה הוא מציל אותו מעוון חמור של שנאת תורה ולומדיה. ולכן נראה דלפי הצורך שפיר רשאי לכבד אותו במאכל ומשתה, וצריך לעשות כן אע"פ שזה בקום ועשה, וכעי"ז פירשו קרא ד"אל תוכח לץ פן ישנאך", דכיון שזה ללא הועיל הרי אתה מכשילו בלאו של "לא תשנא את אחיך", ואעפ"כ הדבר צריך הכרע וכו', ע"ש. והנה בנדו"ד כדאי שאם יודע בו שאינו מברך, יודיע לו שיברך גם ברכה אחרונה והוא את נפשו הציל, ובכהאי גוונא יכול להגיש לפניו את האוכל.
