מי שנכנס עם אוכלים ומשקים לבית הקברות אין לאוסרם באכילה בטענה שנטמאו ע"י רוח רעה וטומאה. כ"פ בחזו"ע (אבלות, ח"א, עמ' תלג בבאו' אות א). והביא ראיה מהמשנה בערובין (כו:) וכן מדברי הש"ע (סי' תט ס"א) שכתב שהנותן עירובו בבית הקברות אינו עירוב לפי שבית הקברות אסור בהנאה. וכתב שם המ"א (ס"ק א) שמדובר שם בקבר של בנין. אבל אם נתן בקרקע בית הקברות, מותר, שהרי קרקע עולם אינה נאסרת (עי' מחצית השקל שם וש"ע יו"ד סי' שסד ס"א). וכ"כ עוד כמה אחרונים. והרי העירוב צריך שיהיה ראוי לאכילה, הרי שהאוכל לא נאסר משום רוח רעה (ואף שההולך בין המתים בבית הקברות צריך נט"י, לא דומה לאוכל, וכמו שמצינו לגבי אוכלין ששהו תחת המיטה שמותרים בדיעבד. ובפרט שיש שכתבו שבזמנינו אין רוח רעה של שחרית מצויה בינינו, וה"ה לשאר רוח רעה שבטלה בזה הזמן), ע"ש. וכן יש להוכיח מדברי הש"ע (יו"ד סי' שסח ס"א. ועי' בנטעי גבריאל אבלות ח"ב פצ"ב ס"ד). ובנדון השאלה שלפנינו יש להקל יותר שהרי המסטיק בלוע בתוך הפה ואינו גלוי, שיש להקל יותר, עי' בזה בספר שמירת הגוף והנפש (ח"א סי' נ הע' א) ובספר מנוחת אמת (עמ' קמג). הלכך, בודאי שלהלכה אין לאסור להמשיך ללעוס את המסטיק. ואולם אין לנהוג בקלות ראש בבית הקברות ובכלל זה אכילה ושתיה בבית הקברות (עי' ש"ע ורמ"א סי' שסח ס"א). וברחבה שמחוץ לבית הקברות יש להליץ זכות על הנוהגים להביא מיני פירות לע"נ הנפטר (חזו"ע שם). ובודאי דשרי להיכנס אף לכתחילה עם אוכלין או משקין בתוך תיק לבית הקברות מאלו הטעמים ומעוד טעמים אחרים, ואכמ"ל.
