ספרדי שנמצא במנין אשכנזי האם עליו לעמוד כשאומרים קדיש, ומה הדין להיפך?

אעיקרא אם עומדים בקדיש הנה הרמ"א (סי' נו ס"א) כתב ויש לעמוד כשעונים קדיש וכל דבר שבקדושה (היינו קדושה ו'ברכו' וקריאת התורה ונשיאת כפיים וי"ג מידות). ומקורו ברוך מד' המרדכי (ברכות, פ"ד אות ה) בשם הירושלמי (וכבר ציינו שאינו בירושלמי שלפנינו. עי' בספר יפה ללב סי' נו אות ז). והנה יש מפוסקי אשכנז דס"ל שאין צורך לעמוד אלא שכל קדיש שתפסו מעומד כגון לאחר הלל לא ישב עד שיענה 'אמן יהא שמיה רבא' (כן דעת המהרי"ל, מנהגים, הל' תפילה, ט"ז סי' נג ס"ק א). והמ"א (סי' נו ס"ק ד) כתב דיש לחוש לד' המחמירים. ויש ללמוד ק"ו מעגלון מלך מואב וכו' (ועי' מחצ"ש שם ובספר חסידים סי' יח). וכ"כ המ"ב (שם ס"ק ח). והנה מנהג בני ספרד כדעת רבינו האר"י ז"ל (שער הכוונות סוף דרושי הקדיש) שאין צריך לעמוד, אלא כל קדיש שתפסו מעומד, יעמוד. כ"כ הבא"ח (פ' ויחי ש"ר ס"ח), כה"ח (סי' נו ס"ק כ), שו"ת יחו"ד (ח"ג סי' ד. וע"ע בהליכות עולם ח"א עמ' פט), שו"ת אול"צ (ח"ב פ"ה ס"ט ובבאו'. מלבד בליל שבת נוהגים לעמוד בחצי קדיש שקודם תפילת ערבית כמו שכתב מהרח"ו בסידורו כדי לקבל שבת בתוספת הרוח. כ"כ כה"ח פלאג'י סי' כח אות ד, בא"ח פ' וירא ש"ש אות ג, כה"ח סי' נו ס"ק כג). ולענין המתפלל עם בני אשכנז הנוהגים לעמוד בעת אמירת הקדיש, אף שלא תפסו מעומד. הנה מובא במסכת דרך ארץ (ד, ה) לא יהא אדם… לא יושב בין העומדים ולא עומד בין היושבים… כללו של דבר לא ישנה מדעת הבריות, ע"כ (ועי' בספר מנורת המאור אות כ). וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף בשו"ת יחו"ד (שם) שספרדי שמתפלל עם אשכנזים, נכון שיעמוד איתם בעת הקדיש ו'ברכו', ע"ש. וכ"כ בשו"ת אול"צ (שם) שיעמוד איתם בשעה שאומר הש"צ או מאן דהוא קדיש [ובשו"ת אול"צ התם ס"ל שיש בזה איסור "לא תתגודדו". ורק אם יש באותו ציבור מקצת אנשים שיושבים כגון זקנים וכדו', כתב בשו"ת אול"צ שם שאינו צריך לעמוד כיון שאין ניכר שהוא מתנהג באופן שונה מהציבור, ע"ש. וכ"כ בספר מאמר מרדכי הלכות לימות החול (עמ' 196). ואמנם נראה מד' מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל דס"ל שאין בזה איסור "לא תתגודדו" משום שאין במנהגי הספרדים והאשכנזים איסור זה שכל אחד יש לו ב"ד בפני עצמו כמבואר ביבי"א (ח"ו או"ח סי' י, ושם חאו"ח סי' מ ובח"ה חיו"ד סי' ג ועוד). אלא ס"ל כמו שהביא בשו"ת יחו"ד (שם) דמקום שמתפלל עם האשכנזים יש לו לסמוך על ד' השדי חמד (פאת השדה מערכת הבי"ת סי' כט ד"ה וכאשר) דספרדי שרוצה להחמיר על עצמו ולעמוד בשעת הקדיש, יכול לעשות כן ואין בזה יוהרא ואף אין בזה 'לא יהא אדם עומד בין היושבים'. ואף דמרן זצ"ל ס"ל דבסתם יש לחוש ליוהרא ולא לעמוד בקדיש כמבואר בספרו הליכות עולם (ח"א עמ' צב). וע"ע בשו"ת בנין אב (ח"ד סי' י). והנה בספר שאלת רב (עמ' קסט) נשאל באשכנזי שנמצא במנין של ספרדים ושומע קדיש האם ישב או יעמוד כמנהג בני אשכנז שעומדים בקדיש. והשיב שיכול לעמוד ואין בזה איסור "לא תתגודדו" משום דהוי מנהג ולא דין (וכ"ד הגרי"ש אלישיב לענין איסור "לא תתגודדו" עי' בספר אשרי האיש, תפילה עמ' סה). ובספר אש התורה (עמ' ריח) מובא גם שם שאלה כזו להגר"ח קניבסקי והשיב להחמיר לעמוד, מותר, אבל להקל לשבת, יש להיזהר ברבים. וכן הובא בספר שמחת אבי (שאלה ד) בכת"י של הגר"ח קניבסקי שנשאל בזה וכתב שיעמוד. ושם הסביר (הע' לד) דגם במקום שיושבים, יש תמיד מי שעומד כגון שקם לאיזה צורך וכו', ועל כן שעומד אינו נראה בהכרח שמשנה ממנהג המקום ואין בזה חשש של 'עומד בין היושבים', ע"ש. והוא כעין סברת האול"צ דלעיל. ונראה דמרן זצוק"ל וכן האול"צ יסברו להיפך דאשכנזי שנמצא במנין של ספרדים אין לו לעמוד וינהג כמנהג המקום (ולפי סברת האול"צ דלעיל אם יש בציבור הספרדי כמה שעומדים, יכול האשכנזי לעמוד). וכ"מ מד' הרב כה"ח (סי' קמו ס"ק כג). גם בספר התפילה כהלכתה (פכ"ה, סי"ב) כתב שבן ספרד המתפלל עם אשכנזים נכון שיעמוד איתם במשך שמיעת כל הקדיש וכן להיפך, ע"ש (וכן יש לנהוג בכל קדיש כגון בסיומי מסכת וכדו', ולאו דווקא בקדיש שבתפילה). הלכך להלכה, ספרדי הנמצא במנין של אשכנזים ושומע קדיש יעמוד עמהם (ואם יש בלאו הכי כמה אנשים שיושבים ואינו נראה בולט, יכול להמשיך לישב). וכן להיפך, אשכנזי שנמצא במנין של ספרדים יכול להמשיך לשבת כאשר אומרים קדיש (ואם יש בלאו הכי אנשים שעומדים יכול לעמוד וכאמור). ואגב אכתוב הערה בדין עניית ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצא ידי חובה דהנה ידוע בשערים המצויינים בהלכה המח' האם לענות ב"ה וב"ש בברכה שיוצא בה יד"ח. והנה בלומדי בסוגיה זו ראיתי לנכון לשנות פרשה זו ואשר עלה במצודתי בסייעתא דשמיא. ומכיון שראיתי בשו"ת שמש ומגן (ח"ב חאו"ח סי' לד) שעמד בזה והביא ראיות לכאן ולכאן ודחה ד' מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל ולדעתי יש להשיב ע"ד אחהמ"ר מהדר"ג וכדרכה של תורה ואביא דבריו אחת לאחת וכל הבוחר יבחר היאך הדרך ישכון אור (מאמר זה כמדומה שכתבתי עוד בחיים חיותו ורציתי לשלוח להגאון הנ"ל כדי שישיב לי ומשום מה בעוונתיי הרבים הנושא התעכב ובנתיים עלה הרב בסערה השמימה, נסע למנוחות ואותנו עזב לאנחות). ראשית, יש לנו לדעת דעניית ב"ה וב"ש אינה חובה כלל ועיקר לא בברכה שאינו יוצא בה יד"ח, ובודאי לא בברכה שיוצא בה יד"ח. והוא פשוט וברור, דהרי לא מצינו מקור לכך בש"ס כלל וכלל, אלא מקורו הוא ממש"כ הטור (אור"ח סי' קכד ס"ה) וז"ל, ושמעתי מאבא מארי הרא"ש שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום, ב"ה וב"ש. וזהו שאמר משה רבינו ע"ה (דברים לב, ג) "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלהינו". ועוד שאפי' כשמזכירים צדיק ב"ו צריך לברכו שנאמר (משלי י, ז) "זכר צדיק לברכה", ע"כ (וכ"ה בתשובת הרא"ש כלל ד סוס"י יט). ומדבריו נשמע תרתי, דגם הרא"ש לא הורה כן אלא הטור מעיד שכך נהג אביו. ועוד במה שהביא פסוקים הוא רק סמך לדבר, דבודאי לא בתורת דין קאמר לה שהרי אין אנו יכולים לדרוש מה שהש"ס לא דרש לה, וז"פ וברור. ואף דבמסכת יומא גרסינן (לז.) על מה שהיו עונים במקדש "ברוך, שם כבוד מלכותו, לעולם ועד" תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלהינו". אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה, אתם "הבו גודל לאלוקינו". רבי חנניה בן אחי יהושע אומר "זכר צדיק לברכה", אמר להם נביא לישראל, בשעה שאני מזכיר צדיק העולמים, אתם תנו ברכה, ע"ש. בודאי אין הכוונה להורות לעשות כן מדינא דיש לומר דרק במקדש היה הדין כן (ועי' ברכות כא. וברש"י שם ד"ה כי שם ה' ודו"ק). ואדרבה לא מצינו שהגמ' למדה כן גם חוץ למקדש. ועוד דמי יימר דמה שאמר ר' חנניה בן אחי רבי יהושע כוונתו על ב"ה וב"ש שמא צריך לברכו בנוסח אחר של ברכה ולאו דווקא נוסח של ב"ה וב"ש [ומה דאיתא בבראשית רבה (פרשה מט סי' א) כל המזכיר צדיק ואינו מברכו עובר בעשה, שנאמר "זכר צדיק לברכה". בודאי אינו עשה גמור שהרי לא מצינו שמנו כן מוני המצוות בכלל מצות עשה וכהאי גוונא מצינו טובא וכמש"כ בספרי אשרי האיש על מ"ח קניני תורה (עמ' קפ)]. וז"ל הש"ע (סי' קכד ס"ה) על כל ברכה וברכה שאדם שומע בכל מקום אומר, ב"ה וב"ש, ע"כ. והנה מדוייק מלשון הש"ע דאינו בתורת חיוב קאמר לה. שו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ד סי' ט) שכתב דבספר מאורי אור (קן טהור, דף קנה ע"ב) כתב דמדוייק מהש"ע שאינו חייב לענות דמדלא קאמר לה שצריך לעשות כן דמשמע דאינו אלא מתורת מנהג שנהג בו הרא"ש. וגם הטור נזהר ולא כתב שיש לנהוג כן כדרכו, אלא רק כתב סתם, שמעתי מאבא מארי. וראייתו מההיא דיומא אינה אלא סמך בעלמא שאם כן בכל הזכרת ה' שבתפילה ובקריאה יאמרו כן, וזה דבר שאי אפשר אלא עיקר הדברים נאמרו על שם המפורש היוצא מפי כהן גדול במקדש, ע"ש. ובשו"ת שמש ומגן (שם) הביא ד' הברכ"י (סי' ריג ס"ק ג) דכתב דלא מצא ראיה מכרעת לאחד מהצדדים אך הואיל ויצא מפום אריותא, נכון להיזהר, אך אין למחות במי שעונה אף שיוצא יד"ח בברכה, ע"כ. ובספרו יוסף אומץ (סי' ע אות ג) הביא דבריו שכתב בברכ"י וסיים וז"ל, ומנהג העולם, יודעים ולא יודעים, לענות ב"ה וב"ש אף בברכה שיוצאים יד"ח. וכתב ע"ז בשמש ומגן נראה כוונתו כחזרה מדבריו הא' שבברכ"י ושצריך ללכת אחר מנהג העולם בסגירת עיניים דודאי מיוסד הוא על האמת, עכ"ד. ולענ"ד אין הכרח לומר שהחיד"א חזר בו דיש לומר דמש"כ ביוסף אומץ ומנהג העולם וכו', כוונתו דקאי על מש"כ בברכ"י שאין למחות במי שעונה, ואדרבה לא ראינו דהצדיק ביוסף אומץ המנהג אלא כתב דכ"ה מנהג העולם, אלא ודאי כוונתו דאין למחות בנוהגים כן והוא כד' הברכ"י ממש ולא חזר בו כלל. ואחר שאפשר ליישבו דלא שויא הדרנא דהכי עדיף טפי, מדוע נאמר שחזר בו, כנ"ל. ומה שדקדק עוד מד' הש"ע שעל כל ברכה וכו', בכל מקום וכו' דמשמע בין אינו חייב בברכה בין חייב הנה לענ"ד כבר דחה לנכון מרן הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א בספר מערכת השלחן (ערך 'ברוך הוא וברוך שמו'). קחנו משם. עוד יש להוסיף דבכל מקום קאמר, דהיינו דלא תימא דיאמר כן רק בברכות שיש בהם הזכרת ה', אלא גם על הזכרת ה' דעלמא צריך לענות כגון בברכת כהנים וכו', וכמו שכתבו הפוסקים. גם מש"כ דזהו דבר שבחובה כבר כתבנו לעיל דכמה פוסקים כתבו דאינו חובה אלא רק סמך בעלמא והוכחנו דכ"ד הש"ע. ומש"כ שם על הדגמ"ר דהוא ק"ו פריכא וכו'. לדעתי כוונת הדגמ"ר היא דמכיון דב"ה וב"ש אינו חיוב, ממילא אין להפסיק בעבור זה בפסוקי דזמרא, ומינה ילפינן ק"ו דבבא לצאת יד"ח דאין לו לענות ב"ה וב"ש אחר דהוי הפסק מכיון דאינו חייב לענות והכי מוכח מד' המ"א דקאי על מה דכתב מרן התם על כל ברכה וכו'. וזה נראה פשוט בדבריו.