אם לא טבלה האשה אחר ספירת שבעה נקיים קודם החופה, אסור לסדר להם חופה וקידושין וכל שכן שאסור להיות עד בחתונתם, משום שבמעשה הקידושין נעשה כמסייע באיסור נדה החמור. ועל כך אמרו חז"ל בשבועות דף מ"ז ע"ב) לא תנאף לא תנאיף ולא לסייע לניאוף.
מקורות:
שאלתך תתבאר מסוגיית הגמרא בחולין דף ק"ז ע"ב: "לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של השמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו", וכן פסק בשו"ע או"ח סימן קס"ט סעיף ב, "אסור לתת לחבירו לאכול אלא אם יודע בו שיברך", עכ"ל. מכאן שאסור לאדם לעשות שום מעשה המכשיל את חבירו באיסור, ועיקרה של הלכה זו באיסור ולפני עור לא תתן מכשול.
מכאן שיש לאסור על עריכת חופה וקידושין לבני זוג שברור לנו שלא ישמרו טהרת המשפחה, וכל שכן שלא להיות עד בחתונתם לפי שגדולה מעלת העד יותר ממעלת הרב מסדר החופה וקידושין כפל כפליים. שהרי לולי עדות ב עדים כשרים אשר יעמדו לראות נתינת הטבעת אין שום חלות לקידושין. אלא שלכאורה ישאל השואל, הלא בלאו הכי גם מבעלי העד הלז ימצא עד אחר אשר יסכים להיות עד בחתונתם, כך שאין העד גורם האיסור. ועל כך יש להשיב, שאמנם בגמ עבודה זרה דף ו ע"א מבואר שאיסור לפני עיור חל רק באופן שלולי המסייע לא היה יכול החוטא לחטוא, כגון שהיה הנזיר בעבר אחד של הנהר שלולי המסייע שהיה מגיש לו היין מהעבר השני של הנהר לא היה הנזיר יכול לחטוא, עדיין עובר המסייע על איסור מסייע לדבר עבירה בסיוע לחוטא גם כאשר היה יכול לחטוא בלאו הכי, דעת תוס (שבת דף ג ע"א ד"ה בבא) והרא"ש (שם פרק א סימן א) שעובר על איסור מסייע מדרבנן. ודעת הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה ר"ה) שעובר המסייע על איסור דאורייתא בביטול מצות תוכחה. שכך כתב: "שצונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא" וזוהי מצוה ראשונה מצות תוכחה. והמשיך בחיוב הנוסף, "ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה". ועיין בחידושי המהרי"ץ חיות (בחידושיו לשבת דף ג ע"א) שכותב שנפק"מ בניהם, רואה חבירו לבוש כלאיים בשוק, שאם יודיעו ויפרישו מהאיסור בשוק ימצא חבירו מתבזה. שלשיטת הרמב"ם חייב להפרישו דאורייתא המוטל על המפריש אינו נדחה מפני כבוד הבריות. ולשיטת התוס והרא"ש יש לו להמנע כי גדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן. ועיין מה שכתב בזה בב"ח (יו"ד סימן ש"ג) ומה שהאריך בזה בשדי חמד (מערכת ו כלל כ"ו אות ג) לבאר שאין כאן מחלוקת, וזה ברור שלכו"ע עובר המסייע על ביטול מצות עשה של תוכחה מן התורה, אלא שלדעת תוס והרא"ש הסוברים שאיסור מסייע הוא מדרבנן עוסקים באופן שאין בידם למחות, וכשאין בידו למחות האיסור לסייעם לכו"ע הוא רק מדרבנן.
אלא שעדיין ישאל השואל, הרי בסידור חופה וקידושין לכאורה אין סיוע ממשי לעבירת איסור, כי אומנם הזוג מוחזק כמי שלא עתיד לשמור טהרת המשפחה, מכל מקום עצם מעשה הקידושין המסתייע להתקיים על ידי העד אינו בגדר דבר איסור. ולכאורה יש להביא לזה ראיה להיתר מהמשנה בשביעית (פרק ה משנה ו): "אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית, מחרישה וכל כליה, העול והמזרה והדקר, אבל מוכר הוא מגל יד, ומגל קציר, ועגלה וכל כליה. זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור, לאיסור ולהיתר מותר". ופירש הרמב"ם בפירוש המשניות שם וז"ל, "אמר ה, "ולפני עור לא תתן מכשול", הכוונה בזה, שמי שעוורה אותו התאוה והדעות הרעות, אל תעזרהו על עורונו ותוסיף להתעותו. ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך", וסיים שם לבסוף בזה"ל, "ואמרו כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה, הם הכלים שאסור להתעסק בשביעית באותן העבודות שנעשו אותן כלים בשבילן, כגון החרישה והקצירה כל הכלים המיוחדים להם אסור למכרם בשביעית. וזה לא נאסר אלא לחשוד על השביעית, אבל מי שאינו חשוד מותר למכור לו כל מה שיבקש מפני שהוא מצניעו עד למוצאי שביעית", עכ"ל.
מלשון זה שכתב הרמב"ם יש לנו להסיק שלא נאסר למכור בשביעית אלא כלים שמלאכתם לעבירה, כגון מחרשה, עול ודקר וכיו"ב. אבל מותר למכור כלים המשמשים להיתר ולאיסור גם יחד, כגון מגל יד, מגל קציר וכיו"ב, אפילו שיש בזה מעשה המכשיר בפני החוטא את האיסור בידים.
ואין מכאן ראיה, כי המעיין היטב בפירושי רבותינו הראשונים על המשנה יראה שלא נאמר ההיתר אלא גבי חשוד על השביעית שמאחר שלא הוחזק כ"בעל עבירה" הותר למכור לו את אותם כלים המשמשים לאיסור ולהיתר, לפי שאפשר ללמד עליו צד זכות ולומר "מסתמא להיתר לקח". ושונה דינו של בעל עבירה לענין זה, שמאחר שאנו יודעים בו שלא חמור בעניו המעשה כלל, אינו בכלל ההיתר.
וכעין זה כתב הריטב"א בחידושיו למסכת עבודה זרה (דף ס"ג ע"א) על הדין האמור בגמ, "אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה לכו ושתו בדינר זה, ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר" וכו. שהקשה: "ואם תאמר, ולמה אינו חושש בעמי הארץ אלו משום לפני עור לא תתן מכשול מיהת". וכתב לתרץ בזה"ל, "ויש לומר, דמהכא שמעינן דכל שאין אנו נותנין לו האיסור עצמו והדבר ספק אם יקח איסור אם לאו, אין בו משום לפני עור אפילו לגבי ישראל", עכ"ל. מדבריו אלו דקדקו רבותינו הפוסקים בעל הקורבן אל צור (דף ק"מ ע"ג) והשדי חמד כללים (מערכת ו כלל כ"ו אות י) שני דינים מחודשים. א. שאם נותן לו האיסור עצמו אף אם אינו אלא בספק אם יעבור אם לאו, הרי הוא עובר על משום ולפני עור. ב. אף אם עיקר המעשה הנעשה ע"י המסייע אינו גוף האיסור אלא הכשר לאיסור שיעשה אח"כ, כיון שברי לו שיעבור הלה על האיסור עובר אף הוא משום ולפני עור.
מתבאר מדברים אלו האמורים בשיטת הריטב"א, דאף מעשה שמן הדין הוא "מותר", אם על ידו נגרם סיוע לחוטא לחטוא [כגון נתינת כוס משקה לידוע כמי שאינו מברך שעצם הנתינה אינה אלא הכשר איסור והיא כשלעצמה מותרת] איסור גמור של ולפני עור לא תתן מכשול הוא, מפני שסוף כל סוף הוא עושה כאן מעשה הכשר בידים.
מכאן שאסור לזמן ולהכשיר בפני החוטא שום דבר איסור שלא יכול היה להעשות לולי הכשרתו של המכשיר, כגון השכנת שלום בין בני זוג חילוניים שאינם שומרים טהרת המשפחה באופן שלולי שהיה משכין בביתם השלום לא היו חוזרים לחיות יחד.
וכך העיד בשו"ת תשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך (חלק א סימן תע"ו, ובאורך בחלק ב סימן תרס"ד) בשם "מקור מוסמך" על מרן החזון איש שבקשו ממנו להשתדל ולפעול עבור אחד שנדון למאסר ארוך על לא עול בכפו, ושאל אם הוא שומר טהרת המשפחה, ומששמע שאינו שומר נסתלק מהענין ולא רצה לעסוק בשחרורו בשום פנים ואופן, עד ששוכנע שלא יעבור מכאן והלאה על איסור נידה.
והדמיון בין סידור חופה וקידושין לבין השכנת שלום בין בני זוג הוא גדול, שהרי שניהם פעולות שגם לולי שהיו נעשים על ידי מתווך כל שהוא סיכוי רב שהיו נוצרים לבד, אלא שהפעולה שנעשית מקרבת יותר את סבירות האיסור. ונבאר הדברים. איש ואשה שאינם שומרים תורה ומצוות אשר כרתו בניהם ברית אהבים וגילו רצונם להנשא, הסבירות היא גבוהה שגם בלי נישואין כדת משה וישראל הם יחיו יחד, וגם אם ינשאו כדת משה וישראל וירצו להפרד, יחזור כל אחד מהם לביתו. אלא זה ברור שאם ינשאו כדת משה וישראל הקשר בניהם יהיה חזק יותר, וישתדלו לחיות זמן מה יותר יחד מאשר לא היו נשואים. וכך בנוגע לשתי בני זוג שהסתכסכו, ברוב הפעמים גם אם לא נכנס בניהם מגשר, סיכוי רב שיחזרו לחיות יחד, אלא שהמגשר ציצמצם את הזמן ועל כך עוברים איסור מסייע לדבר עבירה בבעילת נדה.
וכן כתב הגר"מ שטרנבוך (שם חלק א סימן תע"ו) "וכיוצא בזה אני נוהג כשמבקשים ממני לסדר שלום בית אצל חופשיים אני נמנע כיון שמסייע בזה לעבור על איסור נידה, וכבר דרשו חז"ל (בשבועות דף מ"ז ע"ב) לא תנאף לא תנאיף ולא לסייע לניאוף", עכ"ל.
ועוד כתב הגרי"י וייס בספרו מנחת יצחק (חלק ג סימן ע"ט אות ב) בשם בעל הקהילות יעקב לחדש, שגם אם קונה מבית חרושת של יהודי המחללת שבת דבר שנעשה בחול, שאם כל היראים היו נמנעים מלקנות אצלו היה ממעט בחילול איזה שבתות בשנה, או שהיה ממעט בפועלים, או בשעות עבודה, או בכמותה, נמצא שכל קונה וקונה מסייע ממש שיחלל שבת יותר משאילו לא קנה, ויש בזה איסור לפני עור דאוריתא, וכתב עוד וכן ס"ל לגיסו הגאון בעל החזו"א ז"ל. והביא לזה ראיה מהא דמכה לבנו גדול דעובר משום לפני עור כדאיתא במועד קטן (דף י"ז ע"א) והוא משום שבהכאתו מעורר אצל בהם הרצון שיעבור על כבד את אביך ואת אימך, כמו כן הקונה מסבב לו רצון והסכמה להמשיך עבודתו גם להבא ומכשילו בשבת הבאה וקעבר על לפני עור", עכת"ד.
אלא שעל כל פנים אין לנו הכרע ברור שאכן לא ישמרו בני הזוג טהרת המשפחה, ועובדה זו שהם חיים כבר עתה קודם החופה כדרך איש ואשתו אינו מעלה ואינו מוריד כלום, כי ענינו הראות רבים אשר סרו מהדרך וחיו חיי אישות כדרך אשי ואשתו בלא חוק, ואחר שנשאו שמרו על הלכות טהרה באדיקות. והעובדה שהם מחללי שבת גם היא אינה מורה כלום. כי הדבר נפוץ בעיקר בחוצה לארץ שבעלים מביאים נשותיהם למקווה ברכב בעצם יום השבת. כי יש רבים שחשיבות טהרת המשפחה גדולה בעיניהם מאיסורי שבת וכשרות ועוד. ועל כן אין דינם כדין מוחזק כבעל עבירה אלא כחשוד. אומנם אם ברור שגם טבילה ראשונה שקודם החופה לא טבלה, נעשה דינם כמוחזקים כבעלי עבירה שאסור להשיאם.
וכך פשט המנהג בזמן הזה על ידי הרבנות הראשית לישראל ורוב מוסדות הרבנות בעולם לאסור בשום אופן ופנים על סידור חופה וקידושין לאשה שלא טבלה כדי לא להכשילם ח"ו באיסור כרת החמור. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן י) בשם ספר שלחן העזר (ח"ב סימן ח אות ז) שהביא מהגאון ר יוסף חיים זוננפלד זצ"ל בזה הלשון, "על פי ההלכה אסור לסדר קידושין לחתן וכלה שיודעין בהם שלא ישמרו טהרת המשפחה, וכן במדינת הונגריא היו נוהגין ליזהר על כל פנים בטבילה ראשונה. וכתב לבסוף, וכן הייתי נוהג בהיותי ראב"ד בגראסוורדיין יצ"ו. עוד עיין בספר שערים מצויינים בהלכה (סימן קמ"ז ס"ק ג). וכן פסק הגאון ר אברהם דב שלזינגר בתשובה (הובא בספרו שו"ת באר שרים ח"ב סימן כ"ז) לרב צבאי לאסור עליו לסדר חופה וקידושין למי שלא טבלה אף אם יסכן בזה את פרנסתו. וכן הסכימו רוב אחרוני זמנינו מלבד הגאון רבי אליעזר ולדינברג בתשובותיו (ציץ אליעזר חלק י"ט סימן ל"ט) עיין שם. וראה מה שהארכתי בכל זה בשו"ת דבר אברהם שבסוף ספרי אוצר פסקי חושן משפט סימן י.
